רנ"ג במיל' משה אסולין, תושב שמשית, חזר לשרת במילואים בהתנדבות אחרי כמעט 30 שנות שירות קבע בצה"ל. על אף שהוא בן 60, אסולין משרת במילואים כבר שלושה שבועות במפקדת הקורונה של פיקוד העורף. לא רק למילואים הוא מגיע בהתנדבות: גם לשירות הסדיר ולקבע הוא לא היה חייב להתגייס, לאחר שהתמודד בילדותו עם שיתוק כתוצאה מנגיף הפוליו, שתקף אותו בגיל חצי שנה.
קראו עוד:
אסולין, נשוי ואב לשלושה, הוא בן למשפחה ברוכת ילדים ואח לעשרה אחים ואחיות. הוא חונך לאהבת הצבא והמדינה מגיל צעיר ובני משפחתו משרתים בתפקידים בכירים בצה"ל: האחיין שלו, אל"ם במיל' אמיר אשל, היה קצין אג"ם בפיקוד העורף; אחיו הגדול תא"ל במיל' יצחק אשל היה מאו"ג 560, ואחיו הקטן, אל"ם במיל' אמנון אשל, היה מח"ט 7.
"אני שירתי במשך 30 שנה. הצבא היה החיים שלי ורציתי להמשיך לתרום מהידע והניסיון שצברתי בו", מסביר אסולין השבוע את החלטתו להמשיך לשרת במילואים, אף שהוא בגיל שבו כבר יש לו פטור משירות צבאי. בימים אלה, בעקבות משבר הקורונה, אסולין משרת כאמור במילואים במפקדת הקורונה של פיקוד העורף, והוא משויך למערך ההיסעים של חולי הקורונה. "כשחולה קורונה אומת ורוצה להתפנות לבית מלון ואין לו איך להתפנות, אנחנו אלה שדואגים לו להסעה שתיקח אותו מהבית עד לבית המלון", הוא מסביר.
חינוך למצוינות
בתחילת שנות ה־60 היתה מגפת שיתוק הילדים (פוליו) בארץ בשיאה. אסולין, כמו ילדים אחרים, נדבק בנגיף בגיל חצי שנה ונשאר משותק בכל גופו. השבוע הוא מספר כי בזכות נחישותה של אמו הוא הצליח להחלים כמעט לגמרי, והיום הוא משותק רק ברגל ימין והולך בצליעה.
"אמא שלי נשארה אז לצדי בבית החולים ובמקביל היא היתה צריכה לטפל גם באחי התאום התינוק ובילדים הקטנים שנשארו בבית. כיוון שהייתי משותק בכל גופי, הרופאים, שראו את מצוקתה של אמי, המליצו לה לשלוח אותי למוסד כדי שתוכל להמשיך לטפל במשפחה ולגדל את שאר הילדים, אבל אמא שלי סירבה בכל תוקף. היא 'חטפה' אותי מבית החולים ולקחה אותי לקברי צדיקים ולקברו של אליהו הנביא, ישבה איתי שם במשך שלושה ימים והתפללה, עד שהתחלתי להזיז את הראש והרגליים. כשהיא החזירה אותי לבית החולים הרופאים לא הבינו איך הנס הזה קרה ואיך זה יכול להיות. מאז נשארתי משותק רק ברגל ימין. רק אחרי שהוריי נפטרו הבנתי את הנס שקרה לי והיום אני שומר יותר מסורת, אני גבאי בבית הכנסת ומתפלל בכל יום".
אסולין חב את הצלחתו להוריו ולאחיו הגדולים, שחינכו אותו ואת אחיו ואחיותיו למצוינות. "אמא שלי היתה פועלת ניקיון ואבא שלי היה פועל ב'סולתם', עניין אותם רק שנלמד ונצליח. הם אמרו לנו שמה שהם עצמם לא הצליחו אנחנו נעשה. בסיוע של אחי ואחותי הגדולה כל האחים שלי סיימו 12 שנות לימוד וכל אחד הצליח בדרך שלו. בכל פעם שהיינו מקבלים תעודת הצטיינות, אמא שלי היתה מתמלאת גאווה. גדלתי בשכונה שהיו בה הרבה משפחות מרובות ילדים ואנחנו היינו המשפחה שהיא מודל לחיקוי לכך שאפשר להצליח ולתרום למדינה ולא להידרדר לפשע".
כשהגיע אסולין לגיל גיוס הוא קיבל פטור מהשירות הצבאי, אבל בזכות החינוך הערכי שספג בביתו והדוגמה האישית של אחיו, הוא התעקש והצליח להתגייס ולשרת בצבא. "כל החברים שלי התגייסו ואני לא רציתי לשבת בבית כי ידעתי שאני יכול לתרום. כשהתחלתי את המלחמה שלי מול הצבא לא היה אז מושג כזה, להתנדב לצבא. בסופו של דבר, לאחר שנה של שכנועים ובסיועו של אחי הגדול שהיה אז קצין בכיר, התגייסתי ושירתי בתפקיד פקידותי".
אסולין השתחרר משירות סדיר בשנת 1982, זמן קצר לפני מלחמת 'שלום הגליל', ועם פרוץ המלחמה הוא התבקש להמשיך לשרת בצבא קבע. מאז הוא משרת בצבא. הוא שירת בחיל האוויר בבסיס רמת דוד בתפקידי קישור שונים והיה קצין קישור, מפקד מרכז גיוס ופקיד ראשי בבסיס. שם הוא נחשף לענף שאחראי על הביקורות בצבא, ולאחר שהשתחרר ביקש לשרת בו במילואים. במסגרת תפקידו בזמני שגרה הוא עורך ביקורות ביחידות שונות בצבא.
מעודד את הצעירים
גם היום, אחרי 30 שנה בצבא, אסולין עדיין מתרגש מהתפקידים שהוא ממלא. "כשיוצא לי פעם בחודש לעלות על מדים אני ממש מתרגש ועושה את זה באהבה", הוא אומר. "אני אוהב לסייע למדינה ואוהב את ההרגשה להיות חלק מהמערכת שנקראת צבא. זו גאווה. גם בשירותי הצבאי, למרות היותי נכה, השתתפתי חמש פעמים בפריסות של חיל האוויר בטורקיה והייתי חלק מהסיוע ככוח חילוץ. כשהיו אומרים לי שאני לא מסוגל לעשות משהו הייתי אומר להם שאין דבר כזה נכה, 'נכה זה בראש ולא ברגליים'. בכל דבר שהייתי יכול לתרום בו תמיד הייתי הראשון שמצביע וקופץ. כולם אמרו לי שאני פראייר אבל עניתי להם שהצבא זה אנחנו, ואם כל אחד ייתן מהלב הכל ייראה אחרת".
את ערכי השירות הצבאי והתרומה למדינה מנחיל אסולין גם למשפחתו. אחת מבנותיו משרתת עד היום בקבע ובתו השנייה היתה קצינה בצבא. "גם את אשתי הכרתי בצבא והבת שלי התחתנה עם בן של חבר טוב שלי מהצבא".
"היום כשאני מסתובב בכל הבסיסים בביקורות אני נפגש עם הילדים האלה ומסביר להם שהשירות הוא לא עונש; הם צריכים להסתכל על זה בגאווה"
כשאתה משרת בגיל כזה זה נותן לך יותר סיפוק? אתה מרגיש צעיר יותר?
"כן, עכשיו בגיל 60 אני מסתובב ורואה ילדים לידי ואם יוצא לי לדבר עם ילד שעכשיו התגייס לצבא אני אומר לו שיראה אותי, שהייתי 30 שנה בצבא ותרמתי והתנדבתי ועשיתי את זה בכיף. אני אומר לו שאם הוא יעשה את השירות באהבה הוא גם יוכל. היום כשאני מסתובב בכל הבסיסים בביקורות אני נפגש עם הילדים האלה ומסביר להם שהשירות הוא לא עונש; הם צריכים להסתכל על זה בגאווה ולעשות את זה הכי טוב שאפשר ואז השירות עובר הכי טוב שיש. אם נתחיל לבכות ולהתלונן על מר גורלנו לא נוכל להשיג מזה כלום. כך גם בחיים: אם אתה עושה הכל באהבה, אתה תצליח".
אתה מרגיש שאתה מהווה השראה עבור הצעירים?
"כן, כששירתי בצבא קבע היו מצבים שהחיילים שלי היו קוראים לי אבא. אם הם היו מגיעים עם קושי מסוים תמיד הייתי יושב ומדבר איתם. היה לי פעם חייל שלא ידע אפילו את האל"ף בי"ת, והדרכתי ולימדתי אותו. כשהוא השתחרר הוא לא הפסיק לשבח אותי. עד היום יש חיילים שמתקשרים אליי ואומרים לי שאני מודל לחיקוי בשבילם. כשאני מקבל פידבק כזה זה ממלא אותי בגאווה ואני יודע שהצלחתי".