ענת סמסון-יופה (66) הייתה בת 12 כשאביה רס"ן חנן סמסון ז"ל מקיבוץ מזרע נהרג במרדף בבקעת הירדן, ב-11 במרץ 1969. באותו אירוע נהרגו גם רס"ן יוסי קפלן וסמל בועז שושן זכרם לברכה.
זו הייתה תקופת המרדפים בבקעה והאירוע הזה, שקיבל את השם 'מרדף המערה', הפך למיתוס בצה"ל, כשהתנהלותו של רס"ן סמסון באותו מרדף הפכה מיד לסמל של טוהר הנשק.
54 שנים חלפו מאז שאביה של סמסון-יופה נפל באותה מערה בבקעת הירדן והסיפור שלו עדיין ממשיך להיות דוגמא ומופת לערכי צה"ל - הליכת המפקד בראש הכוח וכבוד האדם.
משחרר ירושלים
סמסון נולד בשנת 1932 בברסלאו שבגרמניה לאנה ואויגן. כאשר היה בן שנה וחצי עלו הוריו אתו לארץ. הוא גדל בקרית-ביאליק והצטרף לתנועת 'השומר הצעיר' בקרית-חיים וסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בקרית-מוצקין.
"סבתא שלי טיילה עם אבא בעגלה בגן ציבורי ואז באו ילדות לשחק, הסתכלו עליו, ראו שהוא יהודי וירקו לצד העגלה. זה היה הסימן שלהם לעזוב את גרמניה", מספרת סמסון-יופה, "סבא שלי היה נכה מלחמת העולם הראשונה. הייתה לו רגל מעץ וסבתא שלי הייתה אישה מדהימה".
בגיל 14 עזב סמסון את קרית מוצקין ועבר לקיבוץ מזרע בעקבות אחיו הגדול אלי, שהיה בגרעין בקיבוץ. בספטמבר 1951 התגייס כמדריך ספורט בחיל האוויר, אך כשהוקמה יחידת 101 המיתולוגית בפיקודו של אריק שרון הוא הצטרף אליה ולקח חלק בפעילותיה הרבות עד להתפרקותה. לאחר מכן עבר לשרת בחטיבת הצנחנים. בשנת 1965, כשהוא כבר איש מילואים, השתתף במבצע סיני כמפקד מחלקה.
במזרע הכיר את בת הקיבוץ נעמי ובשנת 1955 הם נישאו בחתונה משותפת עם עוד מספר זוגות. שנתיים לאחר מכן נולדה בתם הבכורה ענת, בשנת 62 נולדה תמי ובשנת 1968 נולדה רוני. לצד עבודתו בקיבוץ המשיך סמסון לשרת במילואים במסגרת חטיבה 55 של הצנחנים, עבר קורס קצינים והגיע לדרגת רב-סרן.
במלחמת ששת הימים גויס כמ"פ מפקדה (עקב פציעה ברגלו) בגדוד 28, אך למרות זאת הוא לא ויתר והצטרף אל הכוחות הלוחמים שעמדו לפרוץ אל העיר העתיקה. בתחילת הפריצה נפגעה פלוגתו בהפגזה קשה וסמסון גילה תושייה יוצאת דופן בחילוץ הפצועים ובארגון הכוח להמשך הקרב.
"יש את הסיפורים על אבא הצנחן עד שנולדתי ויש את הסיפורים שאני זוכרת", מספרת סמסון-יופה, "כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי בכיתה ד'. בלילה, אחרי שהם שחררו את ירושלים העתיקה, העבירו את חטיבת הצנחנים לרמת הגולן ואבא עבר דרך מזרע. הוא בא לבית הילדים והעיר אותי. הוא אמר לי: 'אנחנו נלחמים בשבילכם כדי שלא תצטרכו גם לעשות צבא'. זה מה שהוא אמר לי באותו הלילה ואחר כך נסע לרמה. אבא השתתף בשחרור ירושלים וזה בהחלט כבוד גדול".
שבר גדול
אחרי מלחמת ששת הימים פרצה מלחמת ההתשה בסיני ובבקעת הירדן. גדוד המילואים 28 של הצנחנים עשה בעיקר תעסוקה מבצעית בבקעה. "הם תמיד ישבו ליד הג'יפטליק או ביריחו. לפעמים היינו באים לבקר אותו שם. איכשהו המילואים שלו היו תמיד סביב חנוכה, אז הם פתחו במסורת של הדלקת משואות על פסגת הסרטבה. היו רואים את המשואות שהדליקו עד פאתי ירושלים".
בפברואר 1969 יצא סמסון לעוד שירות מילואים בבקעה, שאז כבר הייתה מוכרת בשם הכינוי שלה - ארץ המרדפים, בשל המרדפים שערכו כוחות צה"ל אחר מחבלים שחדרו מירדן לישראל דרך אזור הבקעה.
בבוקר ה-11 במרץ 1969 זיהו גששי צה"ל סימנים של חדירה מכיוון ירדן וכתוצאה מכך הוכרז נוהל מרדף. מספר חוליות מכוח הצנחנים בגזרה החלו לסרוק את האזור לכיוון העיר שכם.
עקבות המחבלים הובילו את כוחות צה"ל עד לגבעה המרוחקת כשני קילומטרים מהכפר מג'דל בני-פאדל. החיילים החלו לסרוק את הגבעה שבה מספר רב של מערות ששימשו את תושבי האזור למגורים.
החולייה בפיקודו של רס"ן סמסון הגיעה למערה שבפתח שלה ישבה בדואית עם שני ילדיה הקטנים, כשאת אחד מהם, תינוק, היא הניקה. סמסון שאל אותה אם יש אנשים במערה והיא ענתה לו שלא, אך למעשה המחבלים כן התחבאו במערה. רס"ן סמסון החל להיכנס למערה במטרה לסרוק אותה ואז המחבלים פתחו עליו באש והוא נהרג במקום. מאש המחבלים נהרגו גם רס"ן יוסי קפלן וסמל בועז שושן. בעקבות הירי כוחות צה"ל חשו למערה ולאחר קרב נהרגו שבעה מחבלים ואחד נשבה.
"החברים הקרובים של אבא בישרו לאמא ויחד עם אמא הם בישרו לי", נזכרת סמסון-יופה, "זה היה בשעת אחר הצהריים. הם לקחו אותי לטייל בשבילי הקיבוץ ואמא אמרה לי בצורה ברורה וישירה. זה היה אחר הצהריים שלא יישכח. אני לא זוכרת סיפורים והסברים. אני גם לא זוכרת מה הייתה התגובה שלי. אני כן זוכרת שכשחזרנו לבית של אמא היו כבר המון אנשים שאנחנו אוהבים וזו הייתה עבורי התרגשות גדולה מאוד. אני לא חושבת שהבנתי אז מה קרה. רק אחר כך הבנתי, כשכולם בקיבוץ הסתכלו עלי והרגשתי את המבטים האלה שכאילו אומרים: 'מעניין מה עובר עליה'. תשומת הלב המיוחדת הזו הייתה לא פשוטה".
איך אמא קיבלה והתמודדה עם האובדן?
"אמא היא אישה סופר חזקה וככה היא קיבלה את זה. היא השפילה ראש, הייתה עצובה, אבל לא בכתה. הקיבוץ החליט שלאמא יהיה יותר קל להתמודד אם היא תצא לעבוד מחוץ לקיבוץ. ואכן, כמה שבועות אחרי שזה קרה הוציאו אותה לעבוד במחלקת הביטחון של התנועה הקיבוצית בתל אביב. היא הייתה קמה בחמש בבוקר, נוסעת לתל אביב וחוזרת לקיבוץ בחמש אחר הצהריים. זה שאמא עבדה מחוץ לקיבוץ חיזק מאוד את הקשר ביני לבין אחיותיי".
מי שעזר לנעמי ושלושת בנותיה להתמודד עם האובדן היה צבי (צבה) סדן שיחד עם משפחתו עטפו אותם באהבה גדולה ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים וסדן נהרג בקרבות ברמת הגולן. "המשפחה של צבה הייתה הבית השני שלנו בקיבוץ וכשצבה ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים זה היה שבר גדול. רוני הייתה אז בת חמש והיא אמרה: 'איך זה שאלוהים לא יודע שלא לוקחים אבא פעמיים'. המשפחה שלו הייתה המשענת שלנו. כשצבה נהרג הבנו שאין לנו אבא".
הייתה שם תמימות
המרדף בו נהרגו רס"ן סמסון, רס"ן קפלן וסמל שושן זכרם לברכה זכה לכינוי 'מרדף המערה' והוא הפך לימים למיתוס בצנחנים בפרט ובצה"ל בכלל. קרב שייצג את טוהר הנשק בצה"ל והליכת המפקד בראש כוח. למרות שהיה בעיצומו של מרדף מסוכן ולמרות החשש שהמחבלים משתמשים באזרחים כמגן אנושי פעל רס"ן סמסון על פי ערכי צה"ל – לא לפגיעה בחפים מפשע. "זה מרדף שמספרים ולומדים דרכו את נושא טוהר הנשק, ערך האדם אל מול האדם. זה היה מובן מאליו אז שאישה שמניקה מדברת אמת ומאמינים לה", אומרת סמסון-יופה.
איך את רואה את המעשה של אבא?
"זה מעשה של תפיסה מסוימת, של אתוס שהיה ולצערי הרב חלקו נעלם - לקבל את האדם כפי שהוא ואיך שהוא. בטח בסיטואציה מיוחדת כמו שהייתה שם. היום זה לא היה קורה. הוא לא היה יורה בה, אבל היה מתנהג אחרת. בדיעבד היה מתנהג בשכל למרות שמבחן התוצאה לא כיפי. הייתה שם תמימות. אני אוהבת את המחשבה התמימה הזאת שהייתה לו שאישה שמחזיקה תינוק ביד לא מסתירה מאחוריה מחבלים שמטרתם להרוג".
יש בך כעס כלפי אותה בדואית?
"אי אפשר לשנות את העבר. אין בי כעס. הייתי שמחה להיפגש איתה ולדבר איתה. להבין מה עבר לה בראש. אולי היא הייתה מאוימת? אולי הכריחו אותה לעשות את זה? אני מאמינה כאמא שזו לא הייתה כוונתה. היא החזיקה את הילד שלה ביד והניקה. אני לא רוצה לחשוב שהיא רצתה להרוג או לראות את החוויה שהיא ראתה. רציתי לחפש אותה פעם. זה היה בשנים הראשונות אחרי המקרה. אמרו שהיא עברה לירדן וגם שם חיפשו אותה. אני לא יודעת אם היא עדיין חייה. חיפשנו אותה גם ביהודה ושומרון. אני לא כועסת. אני ריאלית.
"שנים היינו הבנות של חנן ונעמי", הוסיפה סמסון-יופה, "זו הייתה גאווה גדולה. במרחק הזמן אני יכולה להגיד שהאסון הזה הוא גם זה שבנה אותנו. הייתי יחסית גדולה, בת 12, ולגדול בצל של סיפור כזה ושכול זה בונה חוסן מסוים. כל אחת מאיתנו התמודדה בצורה שונה. לפני 15 שנה הקמתי את עמותת 'בשביל המחר', שהיום אני מבינה שבגלל מה שחוויתי באסון שאבא נהרג, בצורה לא מודעת, הקמתי את העמותה הזו. זו עמותה שמסייעת ללוחמים משוחררים להתמודד עם חוויות לחימה באמצעות פעילות קבוצתית מונחית בטבע".
אבא ואיש מקסים
סמסון-יופה כאמור הייתה בת 12 שאביה נהרג. מספיק גדולה כדי לזכור אותו ואת הרגעים שלה איתו.
"אבא היה איש יפה, שובב ואוהב. היה אבא מאוד טוב וחם. איש מקסים ואבא מקסים", היא אומרת בגאווה, "אבא היה איש של חברים. הוא אהב מאוד להיות בחברת אנשים והם אהבו אותו. זה מאוד אפיין אותו - לא להיות אף פעם לבד. אני, אבא, אמא ותמי אהבנו בעיקר לטייל ביחד. איתי הוא היה עושה תרגילים - מעיף אותי באוויר. אהבנו להשתולל ביחד ואהבתי לבלות איתו בעבודה. יש הרבה רגעים שלי ושלו שאני זוכרת. היינו הרבה ביחד".
איפה היום, כשאת כבר בת 66, הגעגוע לאבא פוגש אותך?
"היום זה כבר לא געגוע זה בור. זה משהו חסר. גדלנו בלי אבא. גדלנו במקום שמשהו תמיד חסר. יש את הידיעה שלדבר הכל כך משמעותי הזה אין לו כיסוי. זה בור פעור. כאמא והיום כסבתא אני מבינה מה אצלי לא היה שלם. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי אם הוא רק היה יכול להציץ רגע ולראות מה קרה איתנו כל השנים, עם המשפחות וההתפתחות שלנו. אני מניחה שהוא היה מחייך. הוא היה שמח. אמא היא אשת מעשה. היא עושה וזו הדרך שלה להתמודד. אחרי הרבה שנים שהייתה לבד היא התחברה לאיש מדהים, יוסף שני מקיבוץ עין חרוד איחוד. הוא היה אלמן והוא הביא את שלושת ילדיו למשפחה שלנו וככה קיבלנו שלושה אחים גדולים מאיתנו. יוסף נפטר לפני 16 שנים. היו לה חיים מקסימים עם יוסף. אמא היום בת 88, עדיין גרה במזרע ולאחרונה הבת שלי גל חזרה למזרע יחד עם בעלה אייל ובנה עומרי".
מה הצנחנים בשבילכן?
"אנחנו ציוניות. שתי אחיותיי שירתו בצנחנים וזה ברור לנו שאנחנו חלק ממשפחת הצנחנים. יחד עם זאת אנחנו לא חיות את זה ולכן אנחנו לא באות לטקסים ולאירועים. במשך שנים בכל שנה ב-11 במרץ, התאריך בו אבא נהרג, הייתה אזכרה גדולה שאליה הגיעו כל החברים. לאורך כל השנים הם שמרו על קשר עם אמא. זו החברות שאבא שלי בנה. באזור המערה נטענו חורשה ויש שם גם אנדרטה. לפני 24 שנים, ב-11 במרץ נולד יהלי, הבן השני של רוני ומאז אנחנו זוכרים אותו קצת אחרת ביום הזה".