בימים כתיקונם, לפני שמגיפה הזויה שיבשה את חייה, אסתר צמרי (86), ניצולת שואה מקיבוץ מרחביה, נהגה לטוס לפחות שש פעמים בשנה לפולין. בשעה שליוותה את בני הנוער במסע אל המחנות, הקפידה להביט להם עמוק בעיניים ולספר להם את סיפור הישרדותה.
מאז פרוץ הקורונה צמרי ספונה בביתה הקטן שבקיבוץ, אבל את העשייה היא לא מפסיקה. לאחרונה יצאה במיזם ייחודי יחד עם נכדתה: הכנת עציצים מקושטים בקופסאות שימורים. "את הכסף שנאסף ממכירת העציצים אנחנו תורמות לניצולי שואה ולנזקקים", היא אומרת.
גינת ההפתעות
צמרי הגיעה לקיבוץ מרחביה בשנת 1946, יתומת מלחמה בת תשע. ב-15 השנים האחרונות השקיעה את כל זמנה בליווי קבוצות לפולין, אבל הקורונה סגרה את השמיים וצמרי מצאה את עצמה בבית, מעבירה את הזמן בטיפוח העציצים הרבים הפזורים בגינתה.
"אני כבר יודעת כמה בלטות יש בסלון, במטבחון ובחדר השינה", היא אומרת. "יש לי בגינה עציצים שאני אוהבת לטפח וזה התחביב שלי. למזלי הדבקתי בזה גם את נכדתי החיילת. גל".
רעיון מיזם העציצים עלה בראשה של גל כשחיפשה דרך להפיג מעט את בדידותה של סבתה. "לפני שהגיעה אלינו הקורונה סבתא שלי הייתה מאוד פעילה – נוסעת, מספר עדות, עובדת, נוהגת, הכל", אומרת גל. "הקורונה שינתה את חייה מקצה לקצה. פתאום אסור לצאת, אין נסיעות לפולין, אין עבודה, אין חברה. זה עשה לה ממש לא טוב. היה לי קשה לעמוד מהצד ולהסתכל על המצב, וכך נולד רעיון העציצים. זה נותן לסבתא משמעות ותעסוקה והיא מתרגשת בעיקר מהנתינה שיש בזה".
"היא אמרה לי, 'יש לי רעיון: נעשה ביחד משהו שיכול לעזור לאחרים', ואני, כשאומרים לי לעזור אני נדלקת מיד", מאשרת צמרי. "היא הציעה שהיא ואחיה יאספו קופסאות שימורים ויצבעו אותן, ואני אשתול בהן צמחים מתאימים, שלא זקוקים להרבה מים".
מרגע שהיוזמה יצאה לדרך כבר נמכרו מאות עציצים, וההכנסות מועברות במלואן לניצולי שואה ולנזקקים. לכל עציץ מצורפת תווית קטנה, "סבתוש וגלגול", ובה שיר שכתבה הנכדה על המיזם של סבתה.
"אני נותנת לנכדה שלי את כל הקרדיט", אומרת צמרי. "אני אחראית לשתילת הצמחים, מעבר לזה – היוזמה, המכירות, הכל שלה. בפתק שהיא עיצבה כתוב שכל אחד משלם לפי רצונו ויכולתו. לאחרונה קראנו על נזקקים וניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות ולחימום הבית, והחלטנו לשלוח אליהם אישית את הכסף".
איך המכירות?
"יש ביקוש רב. תוך חודשיים מכרנו יותר מ-200 עציצים. חייל שמשרת עם גל ומתחתן בקרוב הזמין מאתנו מאה יחידות".
זה לא רק כסף
מדי יום צמרי מתיישבת מתחת לפרגולה בביתה ומקדישה כשעה וחצי למיזם החדש, שממלא אותה בתחושת סיפוק. המשפחה כולה נרתמה לפרויקט: אבא של גל מסיע את הקופסאות, הנכדים צובעים אותן ואסתר שותלת. "זה עושה לי טוב, בעיקר לאור המטרה", היא אומרת. "כל עציץ הוא ממש אישי".
והתגובות?
"כל מי שרואה מתלהב – גם מהרעיון וגם מהמטרה, ואני מצידי שמחה שיש לי משהו לעשות ושיש לי יכולת לתרום. תמיד כשאני מלווה קבוצות לפולין, התלמידים שואלים אותי איפה ובמה אפשר לעזור. הפרויקט הזה הוא דוגמה לאחד הדברים שבהם ניתן לסייע. התרומה נמדדת לא רק בכסף: אתה נכנס לבית, שואל מה נשמע ומה שלומך ורואה אם זקוקים למשהו. זה תמיד טוב".
מה את חושבת על כך שגם היום ניצולי שואה עדיין זקוקים לסיוע?
"אני פשוט מזועזעת. יש ניצולי מסודרים שמקבלים עזרה מהילדים, אבל יש גם כאלה שמצבם קשה. כשאני קוראת על מישהו שאין לו שמיכה להתכסות והוא צריך לחשוב אם לקנות לחם במקום תרופה, אני לא יכולה להבין את זה. יש כסף – אבל הוא לא מגיע אלינו. סבלנו מספיק בשואה והכסף הוא לא טובת הנאה, אבל רק מבטיחים ומבטיחים. אני מקווה שאולי עכשיו משהו ישתנה. ניצולי השואה רגילים להיות לבד, אבל בתקופת הקורונה זה לא אותו דבר".
הילדה שהסתתרה באסם
צמרי איבדה את מרבית משפחתה בשואה. את חייה היא חבה למשפחה של חסידת אומות עולם, שהסתירה אותה, את אמה ואת אחיה באסם במשך מרבית שנות המלחמה. עד היום היא שומרת על קשר עם המשפחה ולפני הקורונה הקפידה לבקר אותם בביתם בפולין מדי שנה.
"החצר שבה התחבאנו עדיין נמצאת שם", היא אומרת. "האנשים שהצילו אותי כבר לא בחיים, אבל עם הילדה שלהם, שהיא בת גילי, ועם הבנים שלה, אני משוחחת לפחות פעם בחודש וגם מתכתבת עם הנכדים שלה".
"גל אמרה לי, 'יש לי רעיון: נעשה ביחד משהו שיכול לעזור לאחרים', ואני, כשאומרים לי לעזור אני נדלקת מיד. לאחרונה קראנו על נזקקים וניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות ולחימום הבית, והחלטנו לשלוח אליהם אישית את הכסף"
ביטול המסעות לפולין מעציב אותה מאוד. "זה ממש נחוץ לי", היא אומרת. "אני מתגעגעת לילדים שמצלצלים אליי ושואלים לשלומי. אני ממש מתרגשת לשמוע את קולם. גם מדריכי המסעות מתקשרים לפחות פעם בשבוע. אני מחכה שבקרוב נוכל להיות שוב חופשיים מהקורונה ולחזור לטוס".
עד שזה יקרה, צמרי מסתפקת בהרצאות שהיא מעבירה לבני נוער באמצעות הזום, "אבל זה לא תחליף למגע האישי", היא אומרת. "אני אוהבת שהילדים יושבים לידי ואני רואה את העיניים שלהם והם את שלי. כשאני עם 100 ילדים בכפר בפולין הם כולם איתי. כבר אין ניצולי שואה רבים שיוצאים למסעות, ולשמחתי עשיתי את זה במשך 15 שנה. הפרויקט הזה הוא משאת נפשי, לספר את הסיפור שלי לכל הצעירים כדי שלא יאפשרו לשכוח את השואה. לכולם אני אומרת: תראו אותי, הייתי שם. אסור לשכוח ואסור לסלוח".