שבת, 6 בפברואר 2000, סמוך לשעה 12:00, הגזרה המערבית בדרום לבנון. כוח של גבעתי נע במסגרת סריקה שגרתית לגילוי מטענים בצירים המובילים למוצב כרכום. בעוד הכוח מסייר על הציר התפוצץ לפתע מטען רב עוצמה ושלושה חיילים נפצעו קל. מפקד מוצב כרכום שלח מיד כוח סיוע לחיילים שנפצעו. המחבלים, שכנראה תצפתו על האזור, הבחינו בחיילים שיצאו מהמוצב והחלו להמטיר אש מרגמות כבדה ומדויקת על מוצב כרכום ועל החיילים המחלצים. כתוצאה מאש המרגמות, החובש סמ"ר ידידיה גפן ז"ל מירושלים, שמיהר לטפל בפצועים, נהרג. בעקבות התקרית הקשה הצהיר ראש הממשלה דאז אהוד ברק כי הנסיגה מלבנון תיתכן לפני יולי 2000.
חמש שנים וחצי לפני כן, חורף 1994. אל מוצב כרכום בגזרה המערבית בדרום לבנון מגיע טוראי דורון חייט (44) מקיבוץ תל יוסף, לוחם בפלוגת מסלול של גדוד 931 של חטיבת הנח"ל. עשרה חודשים אחרי שנפרד מנעוריו והתגייס לצה"ל הוא מוצא עצמו בארץ אויב, כשלפניו תקופה של ארבעה חודשי פעילות מבצעית מאתגרת שתשנה את חייו. אחריהם, הוא כבר לא יהיה יותר אותו קיבוצניק תמים מהגלבוע.
בשנת 1985 הקים צה"ל על ג'בל בלאט בגזרה המערבית ברצועת הביטחון את מוצב כרכום. עקב מיקומו הגבוה היה המוצב נקודת תצפית על צפון אזור הביטחון, על הגזרה המערבית של רצועת הביטחון ואל עבר היישובים צמודי הגדר כמו זרעית, שלומי ושתולה. המוצב היה מוצב פלוגתי שבגלל קרבתו לגבול אויש על ידי פלוגת מסלול ולא על ידי פלוגה ותיקה מהנח"ל או מגבעתי. כוח החי"ר במוצב יצא למארבים רבים, לסיורים ולפתיחות ציר. עוד איישו את המוצב צוות שריון, תותחנים, קשר, מודיעין וצוות שהפעיל מכ"ם 'קשת' - מכ"ם קרקעי נייד, שנועד לעקוב אחר תנועת כוחות אויב בלילה.
במהלך השנים נהרגו כמה לוחמי צה"ל שהיו במוצב או בסביבתו. ב־25 בספטמבר 1995 (א' ראש השנה תשנ"ו) נהרגו סמל ראשון אביב מור ז"ל ורב־טוראי אורי דוד ז"ל מחטיבת הנח"ל מאש מרגמות שנורתה על המוצב. ב־10 באפריל 1996 (שביעי של פסח תשנ"ו) נהרג סמ"ר אורי פרידמן ז"ל, אף הוא מחטיבת הנח"ל, בהפגזה כבדה על המוצב. ב־29 באוגוסט 1996 נתקל כוח שיצא מהמוצב באויב וסמ"ר אמיתי אלמדון ז"ל, מפקד הכוח, נהרג.
משער שליד מושב זרעית על הגבול הבינלאומי יצאה דרך שהובילה ישירות למוצב כרכום. צורתו היתה צורת פיתה – סוללת עפר גבוהה הקיפה אותו, תעלות קשר, עמדות תצפית, חמ"ל, חדר אוכל ומבני מגורים. בשנת 1994 המגורים היו מכולות, אך עם השנים התמגן המוצב היטב וגם הפך ליעד להתקפות רבות של חזבאללה. המוצב היה ידוע בכך שספג יותר פצצות מרגמה מכל מוצב אחר באזור הביטחון. ב־23 במאי 2000 נהדפה התקפת לוחמי חזבאללה על המוצב; בהתקפה זו נהרגו 10–12 לוחמי חזבאללה. למחרת, ב־24 במאי 2000 לפנות בוקר, בעקבות התמוטטות צד"ל ונסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, ננטש המוצב ופוצץ על ידי כוח ההנדסה של חטיבה 300. אחרי הנסיגה הקים חזבאללה על חורבות מוצב כרכום מוצב משלו, שהופצץ ביום הראשון למלחמת לבנון השנייה.
במלאת 20 שנה ליציאת צה"ל מלבנון חזרנו ללוחם מחטיבת הנח"ל, שבחורף 1994 במוצב כרכום פגש לראשונה את לבנון. למה הוא לא יכול להתנתק מהתקופה ההיא ומדוע לדעתו נשכחה מלחמת רצועת הביטחון.
"צריך לתפוס אותם"
דורון חייט נולד, גדל והתחנך בקיבוץ תל יוסף שבמועצה האזורית הגלבוע. ביוני 1993 סיים את לימודי התיכון והחל לעבוד באחד מענפי החקלאות של הקיבוץ. גיוסו ההולך וקרב לצה"ל כלל לא העסיק אותו והמוטיבציה לשרת ביחידה קרבית היתה ממנו והלאה. "לא הייתי מורעל על הצבא", מספר חייט, "לא התאים לי לשרת בקרבי. זה לא היה הרצון שלי, אבל בקיבוץ אי אפשר לא להתגייס וגם כולם רוצים לשרת בקרבי. גם בן דודה שלי ארז לב ז"ל נהרג ביום הראשון למלחמת לבנון הראשונה, כשהייתי בן תשע. אמא שלי עד היום צוחקת עליי על זה שביום הגיוס שלי ירדתי לעבוד בבריכת הדגים. אבא שלי בא אליי לשם ולקח אותי להתגייס".
בבקו"ם, כשפגש חייט את קצין המיון, הוא מיד שיבץ אותו לגדוד 931 של חטיבת הנח"ל. חייט התגייס בנובמבר 1993, המחזור השני של מה שנקרא נח"ל בקו"ם - כלומר, חיילים שאינם שייכים לגרעין כלשהו. כשהגיע לבסיס הטירונים בתל ערד הוא שובץ במחלקה 3 בפלוגה ב', תחת פיקודו של המ"פ עודד גולומב ז"ל מקיבוץ ניר דוד. "הכרתי אותו לפני הצבא ולכן ביום הראשון של הטירונות הוא לקח אותי ועוד חבר מניר דוד לשיחה ואמר לנו: 'זה שאתם מכירים אותי מלפני זה לא אומר כלום, כי פה אני המ"פ'. את החבר מניר דוד הוא העביר לגדוד 50. עודד נהרג בשנת 2002 כשהיה קצין מילואים, כשכוח של צה"ל נכנס לג'נין במהלך מבצע חומת מגן".
אחרי ארבעה חודשים של טירונות, ארבעה חודשים של אימון מתקדם וכמה שבועות ברצועת עזה בגזרת ציר פילדלפי (רצועת חיץ בין רצועת עזה למצרים), פלוגת המסלול שבה שירת חייט היתה מוכנה לדבר האמיתי – לבנון. באוקטובר 1994 עלה חייט לראשונה לפעילות מבצעית בדרום לבנון, בגזרה המערבית, במוצב החודר כרכום. "ביום האחרון שלנו בעזה נהרג הסמ"פ שלנו - גיא עובדיה ז"ל מקיבוץ יוטבתה - מירי של צלף פלסטיני. התקופה בעזה היתה מחשלת", מספר חייט, "כל החבר'ה במחלקה רצו לעלות ללבנון, כי שירות בלבנון היה אז המהות של הצבא. כשהגענו לגזרה, חלק מהפלוגה עשו בט"שיות על הגדר והחלק השני, המחלקה שלי, איישה את המוצב החודר כרכום".
במרחק של 26 שנה, חייט עדיין זוכר איך הרגיש כשחצה בפעם הראשונה בחייו את הגבול הבינלאומי עם לבנון. "יש משהו שעובר על חייל כשהוא נכנס לתוך מדינה זרה. כי אני כבר לא בתוך ישראל, ויש לזה משמעות. כי בלבנון אני לבד. אם קורה משהו זה לא אותו דבר כמו שזה קורה בתוך ישראל. זה הרבה יותר מורכב. פה אני צריך לדאוג לעצמי הרבה יותר. למעשה אני שוהה בתוך מדינת אויב, ויש לזה אפקט מסוים של לחץ. ראיתי חיילים שהמתח הזה השפיע עליהם לא טוב", הוא מספר, "בלילה אחד החייל ששמר בעמדה הצפונית של המוצב זיהה רעשים בשיחים. הוא עלה בקשר מול החמ"ל ובמשך כמה דקות השניים התלבטו מה לעשות. בסוף הוא לא ירה. בעקבות זה המג"ד העלה אותו למשפט, כי בלבנון קודם יורים ואחרי זה שואלים שאלות".
בחורף 1994-1995, גזרת מוצב כרכום היתה יחסית רגועה. מרבית התקריות עם חזבאללה היו בגזרה המזרחית סביב המוצבים טייבה, בופור, דלעת ועישייה. "נכון שזו לא היתה גזרה מסוכנת במיוחד, אבל זה דבר שיכול להטעות ולגרום לביטחון מופרז. באחד הבקרים, בזמן נוהל כוננות עם שחר, צוות ה'קשת' במוצב זיהה תנועה של כמה מחבלים מתחת למוצב. כיתת הכוננות הוקפצה ויצאה למרדף. 12 חיילים יחד עם המ"פ עודד. הצמחייה הסבוכה באזור הוואדי מתחת למוצב הקשתה על ההתקדמות שלהם והמחבלים ברחו. לאחר כמה שעות הם חזרו ועודד אסף את כולם בחדר האוכל ואמר: 'צריך לתפוס אותם, גם אם זה ייקח יומיים, שלושה ואפילו שבוע'. הוא היה נחוש לסיים את המשימה הזו. כעבור שבוע וחצי, תצפית של מוצב בירנית זיהתה שוב חוליה של שלושה מחבלים ליד המוצב. כיתת הכוננות יצאה למרדף. המ"פ עודד ואחד החיילים, לירן בנויל, נתקלו באחד המחבלים ממרחק של חצי מטר. הם הסתערו עליו והרגו אותו, אבל הוא הספיק לירות צרור שפצע קשה מאוד את לירן. עד היום הוא מתמודד עם הפציעה הזו. גם הגשש נפצע בבטן ושרד את זה. החבר'ה הביאו את שלוש הגופות של המחבלים למוצב ושמו אותן ליד העמדה הצפונית. היה מוזר לשמור לידן. רק למחרת בבוקר באו מצה"ל ואספו אותן".
8 צפייה בגלריה
צה"ל מפגיז את מוצב חזבאללה שהוקם על כרכום בפתיחת מלחמת לבנון השנייה
(צילום ארכיון: אפי שריר)
שגרת המוצב החלה מוקדם בבוקר עם נוהל כוננות עם שחר, לאחריו נערך 'טווס' (סיור רגלי מבצעי) מסביב למוצב, לגילוי מטענים; טיפול שוטף בכלי הנשק; משמרות בעמדות; פתיחת ציר לארץ; ופעמיים בשבוע לפחות 'מארבי בטן', מרדת החשכה ועד הבוקר, בוואדיות הקרובות למוצב. מנגד, היה גם הווי חברתי שכלל משחקי קלפים, שש־בש וארוחות. "בסך הכל היתה אווירה טובה והיו הרבה צחוקים. לא היה מתח גבוה", הוא מספר, "אני זוכר שהיה שם קר מאוד. קור קיצוני כזה. אפילו ירד עלינו שלג באיזה שבוע ולא היה לנו מספיק ביגוד לחימום. האמת, הרגשתי אז שצה"ל לא כל כך התייחס ברצינות למוצבים החודרים מבחינת ציוד, אוכל ואספקה".
"הטיל נפל בפתח העמדה"
כמה קילומטרים צפונית למוצב כרכום שכן מוצב ג'בל מחמיד של צד"ל. הוא ישב ממש על גבול רצועת הביטחון ובסוף 1994 תקף אותו החזבאללה לעיתים תכופות. יום אחד לצד"לניקים נמאס והם נטשו אותו. באותו רגע קיבל המ"פ עודד גולומב ז"ל פקודה ממפקדת הגדוד לשלוח מיד כוח ממוצב כרכום שיאייש אותו. בצה"ל לא רצו שחזבאללה ישתלט עליו. חייט נבחר להיות בכוח שיצא לאייש את מוצב ג'בל מחמיד, שכלל 12 חיילים, חייל ממודיעין ושני גששים. "נסענו אליו בנגמחו"ן כמה שיותר מהר, בלי לפתוח ציר. עשינו טיהור למוצב ונכנסנו לשגרה. אמרו לנו: 'תביאו אספקה ליומיים, כי צד"ל יחזרו'. בגדול, היינו שם כמעט שלושה שבועות רצופים. אחרי כמה ימים כבר לא היה לנו מה לאכול", נזכר חייט, "כשחיילי צד"ל עזבו את המוצב הם לקחו איתם את כל האוכל. הדבר היחיד שהשאירו היה קמח ותפוחים. אחד החבר'ה טיגן את התפוחים כדי לשמור עליהם לאורך זמן ועם הקמח הוא אפה פיתות. היינו מקבלים פיתה אחת ביום. זו היתה הארוחה. מתישהו נגמרו גם המים במוצב. אנשי האו"ם שהיו בסביבה ראו כנראה שאנחנו לא מקבלים אספקה, אז יום אחד כשאני שומר בש.ג הגיע טנדר של האו"ם עם עוקב מים. עליתי בקשר מול החטיבה שאישרה לי לקבל את המים. האו"מניק שאל אותי מה עוד אנחנו צריכים, ועניתי סיגריות. הוא נתן לי קופסה. חילקנו את הסיגריות בין כולם ועישנו ביחד".
במוצב ג'בל מחמיד המבודד נפגש חייט לראשונה עם הפחד, ועם מה שהוא יכול לעשות. "הכפר בית יהון השקיף על המוצב וחזבאללה ישב שם. מהרגע שהגענו לשם, לפחות אחת ליום הם ירו עלינו פצמ"רים ונשק קל. חייל ממודיעין ישב בחמ"ל והתפקיד שלו היה לתצפת ולהקשיב ליציאות של פצ"מרים. אז לא היה מכ"ם כמו היום. ברגע שהם היו מתחילים להפגיז אותנו, הוא היה צועק: 'יציאה, יציאה' ואנחנו היינו צריכים לתפוס מחסה. למעשה היינו נצורים שם, כי צה"ל לא הסכים לעשות פתיחת ציר למוצב. אחת לכמה ימים חזבאללה התקיף את המוצב ולמעשה ניסה לכבוש אותו. כוח אחד של חזבאללה ירה פצמ"רים וכוח אחר שלהם, שמנה בין 20 ל־40 מחבלים, היה מגיע לוואדי שמתחת למוצב ומשם ירה עלינו בנשק קל ובטילים. כמה מהם תמיד היו מנסים לטפס על הסוללה של המוצב, להגיע לראשו ומשם לירות עלינו או להיכנס פנימה. למזלנו, המוצב היה יחסית ממוגן והיה לו גם כוח אש קטלני – מק"חים, מא"גים ותותח. הרבה פעמים בזמן ההתקפות על המוצב היינו צריכים להתגונן. אז והאמת גם היום, לא הבנתי למה לא הקפיצו את חיל האוויר לעזור לנו. הרי מתקיפים מוצב עם חיילי צה"ל, אז למה חיל האוויר לא יכול לבוא לעזור?
"אין לי זיכרון של פחד מאותן ההתקפות של חזבאללה, אבל פעם ראשונה ראיתי שם מה זה כשחייל מאבד עשתונות בגלל פחד. מקבל הלם", ממשיך חייט לספר, "באחת ההתקפות שמתי לב שהמק"ח בעמדה שלידי לא יורה. רצתי למגורים לראות איפה החייל שחסר ומצאתי אותו שוכב מתחת למיטה, קסדה על הראש והנשק האישי שלו מכוון לכניסה לחדר. הוא היה בהלם טוטאלי. תפסתי אותו בכוח והעליתי אותו לעמדה. בהתקפה אחרת לתוך עמדה של חייל שעמד לידי ירו טיל אר.פי.ג'י. הטיל נפל בפתח העמדה ולא התפוצץ. מהפחד הוא תפס את הטיל וזרק אותו מחוץ למוצב. תודה לאל לא קרה לו כלום. היום הוא בעל מסעדה בצרפת, אבל זה לגמרי היה יכול להיגמר אחרת. אחרי שבועיים וחצי נפצע מש"ק המודיעין מפצמ"ר ולא היתה ברירה אז פתחו ציר למוצב, וככה יצאנו משם".
"אחד הימים המשמחים"
לקראת סוף ינואר 1995, אחרי ארבעה חודשים במוצב כרכום וסביבתו, חייט וחבריו סיימו את הפעילות המבצעית בלבנון וגם את תקופת המסלול וההכשרה בנח"ל. משם המשיך חייט לפלוגת הפלחו"ד (הרובאית) של הגדוד. ללבנון הוא חזר במהלך שלוש שנות הסדיר לעוד ארבע תקופות של פעילות מבצעית במוצבים בופור, דלעת, בינת ג'בל, רותם, ברעשית וגלגלית.
אחרי שהשתחרר משלוש שנים קשות החליט חייט להתנתק מחבריו לנשק. "הספיק לי. אפילו מילואים לא עשיתי", הוא אומר, "לאחרונה חזרתי להיות בקשר עם החברים מהצבא וגם להיות בקשר עם המשפחה של עודד גולומב ז"ל. דיברתי עם אחיו באזכרה האחרונה שעשו לו".
כשצה"ל יצא מלבנון הוא כבר היה עמוק באזרחות, אבל עקב מקרוב אחרי ההתפתחויות. "זה היה אחד הימים המשמחים שלי", אומר חייט, שעובד היום כתאורן באירועים ובטלוויזיה, נשוי למזל ואב לשניים, אדם (12) ויובל (9), "עד היום אני חושב שאהוד ברק הוא גיבור. זה לא היה קל לעשות את זה והוא שילם על זה מחיר פוליטי גבוה. שימח אותי שחבר'ה צעירים לא יצטרכו להיום שם יותר. זה נתן תקווה שאולי גם יהיה שלום עם המדינות שסביבנו. אנגליה וצרפת נלחמו 300 שנה ובסוף יש ביניהן שלום. אולי בסוף זה יקרה גם עם לבנון. היום הערך של חיי אדם יותר מקודש אצלם מפעם".
זו היתה נסיגה או בריחה?
"במבחן התוצאה, אף חייל לא נהרג כשיצאנו, וזה מה שחשוב".
לדעתך היתה הצדקה לשהות ברצועת הביטחון כל כך הרבה שנים?
"כשהיינו שם החיים בארץ המשיכו כסדרם. אף אחד בצפון ובמרכז לא הרגיש שיש מלחמה ברצועת הביטחון. כולם חיו בשגרה מוחלטת. המלחמה היתה בלבנון ואנחנו היינו שם כדי שבארץ יחיו כאילו אין מלחמה. היום, לעומת זאת, זה לא ככה. יש מלחמה בדרום שלפני כמה חודשים שיתקה את תל אביב ליום אחד. אפילו הפסיקו טיסות. הנוכחות בתוך רצועת הביטחון העבירה את המלחמה ללבנון".
טעינו ביחס לצד"ל?
"זה לא פייר מה שעשו להם. היה אפשר לדאוג להם למקלט ולתנאים טובים יותר".
למה המלחמה ברצועת הביטחון נשכחה?
"היא לגמרי נשכחה. יש שני דברים שזוכרים מלבנון: אסון המסוקים והיציאה מלבנון. חוץ משני אלה לא זוכרים שום דבר. אם אספר לאנשים שלפני 20 שנה ישבנו במוצבים בלבנון, הם לא יידעו על מה אני מדבר. היה נוח לשכוח את התקופה הזו כי זה נמשך המון זמן ולצה"ל לא היה שם ניצחון. זה משהו שקשה לצה"ל להתמודד איתו. זה פשוט נגמר ביום אחד. נכנסנו למדינת אויב וכל מי שמסביב רצה להרוג אותנו וקוראים לזה ביטחון שוטף, ולא מלחמה. גם החייל בקריה ששומר על הכניסה לבסיס עושה ביטחון שוטף, הרי זה לא אותו דבר. אבל צה"ל התייחס לזה כאילו זה אותו דבר. צריך להכיר בתקופה הזו כמלחמה כדי לכבד את האנשים ששירתו שם, את הנופלים, הפצועים והלומי הקרב. ברגע שאתה מכריז על המלחמה ברצועת הביטחון כמלחמה, יש לזה יום זיכרון. אני קורא מפה לממשלה לציין יום אחד בשנה למלחמת רצועת הביטחון. זה מגיע לכל אותם אלה ששפכו את דמם שם. התקופה הזו היא חלק מהותי מהחיים שלי ושל רבים כמותי".
פורסם לראשונה: 12:48, 13.03.20