שנים ארוכות חיתה נעמי צפורי (50) משמשית בחשש ממשי מפני מחלת הסרטן, שפגעה פעם אחר פעם בבני משפחתה. בדצמבר האחרון התממשו פחדיה כאשר התגלתה גם אצלה מחלת הסרטן, אחרי שאיבדה את אחותה תמי ואת שני הוריה, רותי ויענקל'ה, שנפטרו מהמחלה. ואם זה לא מספיק, גם גיסתה חלתה במקביל. שתיהן מצאו נחמה זו אצל זו.
נעמי צפורינעמי צפורי
נעמי צפורי
(צילום: שרון צור)
עם זאת, על אף שהסרטן הילך תמיד אימים במשפחה, צפורי שומרת כל העת על אופטימיות ומתעודדת מהעובדה שגילתה את המחלה בשלב מוקדם. "הגעתי לגילוי מוכנה ועם המון ידע על המחלה, ומבחינתי ידע הוא כוח. בגלל שהתכוננתי לזה גיליתי את המחלה בשלב הכי מוקדם שאפשר לגלות אותה, בשלב שהריפוי הוא מלא, ומכאן האופטימיות שלי שלא אהיה כמו בני משפחתי שנפטרו מהמחלה", היא אומרת, "אבל הגעתי גם עם המון טראומות, כי ראיתי כבר במה זה כרוך".
יוצאים לקרב
צפורי, נשואה ליגאל ואם לשלושה בנים, גילתה שהיא חולה בסרטן השד לאחר בדיקת MRI שנתית שעברה. אולם את ההיכרות שלה עם המחלה עשתה כבר בגיל 13 - אז נפטרה אמה מהמחלה. כמה שנים לאחר מכן איבדה גם את אביה לסרטן, ולפני שלוש שנים נפטרה מהמחלה גם אחותה. "קיימת במשפחה שלנו גנטיקה של סרטן שד תורשתי", היא מסבירה, "אבי, סבתי, הדודים והדודות נפטרו מסרטן, חוץ מאחיו התאום של אבא שלי, שהוא בחיים תודה לאל. גם לו היה סרטן והוא החלים. הסיפור המשפחתי גרם לי בעצם להבין כל החיים שזה יגיע גם אליי מתישהו. אני במעקב מגיל מאוד צעיר, מאז שאמי נפטרה מהמחלה. באיזשהו שלב, כשהייתי כבר אם לשניים, גילו אצלי את הגן התורשתי BRCA של סרטן השד".
נעמי והאם רותי ז"ל בטיול בת מצווה בארה"ב. יתמות מגיל 13נעמי והאם רותי ז"ל בטיול בת מצווה בארה"ב. יתמות מגיל 13
נעמי והאם רותי ז"ל בטיול בת מצווה בארה"ב. יתמות מגיל 13
(צילום: פרטי)
מהרגע שהתגלה אצלה הגן התורשתי נכנסה צפורי למעקב צמוד בפיקוח מיטב הרופאים, ובגיל 36, כצעד מניעתי, הוציאה את השחלות. "הגן BRCA אחראי על סרטן השד והשחלות. ההמלצה הרפואית היא להוציא את השחלות ברגע שמסיימים להוליד ילדים, ובכך להוריד את הסיכון בחצי - ועשיתי את זה", היא מסבירה, "מה שהנחה אותי כל הזמן הוא לעשות את כל מה שאני יכולה, גם בעניין הבריאותי וגם בעניין הנפשי, כדי לא לחלות. אני בודקת את עצמי כל הזמן שאני עושה את מה שאני צריכה לעשות, גם מבחינה רפואית וגם מבחינה מקצועית. אני משקיעה יותר בחיי המשפחה וגם מקפידה לעשות דברים לעצמי ולפרגן לעצמי".
חשבת שאולי לך זה לא יקרה?
"לא. ידעתי שזה יגיע אליי מתישהו, כי זו גנטיקה. הסיכוי שזה לא היה מגיע עם גנטיקה הוא אפסי, אבל קיוויתי שזה יקרה לי כמה שיותר מאוחר, לדחות את הקץ".
האבא יענקל'ה ז"ל האבא יענקל'ה ז"ל
האבא יענקל'ה ז"ל
(צילום: פרטי)
חודש לפני שהיא עצמה גילתה את המחלה, חלתה בסרטן גם גיסתה. הקשר בינה לבין אחיה וגיסתה התעצם במיוחד בתקופה הזו. "הקשר ביני ובין אחי היה חזק מאוד כבר קודם, כי כשאמא שלי נפטרה הייתי בת 13 והוא היה בן שש, ואחותי הגדולה, זו שנפטרה מהמחלה, בדיוק התגייסה. בעצם, אני והוא עברנו את השנים הקשות ביחד. אני וגיסתי עוברות עכשיו את הטיפולים ביחד בתקופה הזו. יצא ששתינו ביחד זה כמו קבוצת תמיכה".
כחלק מתהליך ההתמודדות וגם לאור ההיסטוריה המשפחתית שלה, החליטה צפורי לחשוף את דבר מחלתה בפוסט מרגש שפרסמה בפייסבוק. "ברגע אחד תמצית הפחדים מתממשת", כתבה, "שוב האויב המוכר של המשפחה, אבל הפעם בכפולות, גם אני וגם גיסתי בו זמנית... אבל מוציאים שוב את חליפת המלחמה מהארון ויוצאים לקרב".
למה החלטת להיחשף ולפרסם את הפוסט בפייסבוק?
"בסך הכל אני אדם מאוד פתוח וחושף. זה עוזר לי לדבר על דברים וכשאני אומרת אותם זה עושה לי סדר בראש ובלב. לתפיסתי, במדיה החברתית אתה לא יכול רק לשתף בדברים השמחים שקורים. אם לשתף אז משתפים הכל, כי בנאדם הוא לא רק צבע אחד, יש לו הרבה צבעים וקורים לו הרבה דברים. זה גם מאוד נעים לקבל את התגובות. כך גיליתי שעוד מישהי שאני מכירה עברה את אותו תהליך שאני עוברת, וזה עוזר לי לקרוא את הפוסטים שלה. זה מעורר השראה ונותן המון ביטחון ותקווה. חשבתי שאולי יש מישהו שקרא את הפוסט שלי וזה גם עוזר לו".
שיעור לחיים
את רגע הגילוי היא זוכרת במיוחד. יום לפני הבדיקה הקובעת היתה אצל אחיה: "הדלקנו נרות אצל אח שלי ובהומור השחור שמלווה אותנו כל השנים אמרתי לו 'מה אתה אומר? יש מצב שיש לנו פה אחד פלוס אחד?' אז הוא אמר לי 'די, את מגזימה, אפילו אצלנו לא יכול לקרות כזה דבר'. אבל יום לאחר מכן עשיתי את בדיקת ה־MRI ויומיים אחר כך קיבלתי את התשובה וגילינו שכן. זה מה שכתבתי גם בפוסט בפייסבוק, שזה בעצם האחד פלוס אחד שליווה אותנו; גם אני וגם גיסתי, גם סרטן וגם קורונה".
נעמי (משמאל) עם האחות תמי ז"ל, שנפטרה אף היא מהמחלה נעמי (משמאל) עם האחות תמי ז"ל, שנפטרה אף היא מהמחלה
נעמי (משמאל) עם האחות תמי ז"ל, שנפטרה אף היא מהמחלה
(צילום: פרטי)
החיים שלך קיבלו משמעות אחרת אחרי הגילוי?
"במקרה שלי, בגלל הסיפור המשפחתי, המשמעות של החיים אצלי קיבלה תפנית כבר בגיל 13. כבר אז הבנתי שהחיים יכולים להיגמר ברגע ואין זמן לשטויות. אני כל הזמן אומרת שאת כל המבחנים והשיעורים כבר עשיתי. אני עוד לא יודעת מה עכשיו השיעור ואני צריכה למצוא אותו. אבל את השיעור על משמעות החיים עברתי בגיל כל כך צעיר ויותר מדי פעמים; הבנתי כבר מזמן שהחיים מאוד קצרים ושצריך לעשות רק את מה שעושה לנו טוב ולא לבזבז זמן על מה שאחרים היו רוצים שנעשה".
לאחר גילוי המחלה השתנו חייה של צפורי מהקצה אל הקצה. היא החליטה לצאת לקרב של חייה: "החלטתי שאני נכנסת לתוך הקרב ולתוך המשימה, עושה את זה הכי טוב שאפשר ואחר כך אטפל במה שנפגע. אני לא מרגישה שאני צריכה תמיכה נפשית, אני מאמינה שבסוף אני אצטרך כי כבר עברתי את זה כמה פעמים כמטפלת ואני מבינה שעכשיו אנחנו בשדה הקרב ואחרי שנסיים אותו נטפל בפציעות. עכשיו זה לא הזמן לפסיכולוגים".
"בגלל הסיפור המשפחתי, המשמעות של החיים אצלי קיבלה תפנית כבר בגיל 13. כבר אז הבנתי שהחיים יכולים להיגמר ברגע ואין זמן לשטויות"
צפורי עובדת כמדריכה ארצית באגף לחינוך קדם־יסודי במשרד החינוך בנושא שפה, אוריינות והגן העתידי. התמיכה שהיא מקבלת ממשפחתה, מחבריה הקרובים ומעמיתיה לעבודה עוזרת לה, לדבריה, לעבור את התקופה הקשה. "זכיתי במקום עבודה שאני מקבלת ממנו תמיכה גדולה. כל הסובבים אותי, המנהלות והעמיתות שלי, כולם תומכים בי, מפרגנים ועוזרים בכל מה שצריך. נותנים לי בעבודה את המרחב להחלמה ואין לי את הדאגה שאולי לא צריכים אותי יותר ושאפשר בלעדיי. זה מאוד מקל ועוזר להחלים".
היא משתנקת קלות מבכי כשהיא מספרת על בעלה וילדיה, שעוזרים לה להתמודד בתקופה הזו. "זכיתי בבעל ובילדים שלי. תמיד ידעתי שיש לבעלי כוחות־על, אבל הילדים שלי, שבגלל היתמות שלי כל כך גוננתי עליהם כל השנים - לא ידעתי שיש להם כל כך הרבה כוחות ומתברר שהם חזקים מאוד. הם גם מאוד רגילים לרגשות בבית: צעקות, בכי, צחוק, הכל בחוץ. גם אם אני בוכה ונשברת הם לא נבהלים וזה לא ממוטט אותם. הם ישר מחזקים ויודעים להתמודד עם זה. גם זה מסר מאוד חשוב בעיניי: לא לפחד להיות בזה".
איך סיפרת לילדים על המחלה?
"המסר העיקרי שלי הוא שאני לא מסתירה כלום, הילדים יודעים הכל. גם הצעתי להם לבוא איתי לרופא אם הם רוצים לשאול שאלות, אבל הם לא רצו. שאלתי אותם ממה הם פוחדים. גם אמרתי להם שאצלי זה שלב מוקדם, שזה סוג אחר ושהריפוי יהיה מלא; אנחנו רק נעבור דרך לא נעימה. דאגתי מאוד לעשות להם את ההפרדה מהמקרים שהם כבר הכירו. נתתי להם לשאול את כל השאלות, גם הקשות ביותר, וכל אחד שאל מה שהטריד אותו.
"רק השבוע הבן החייל שלי ריגש אותי מאוד. קשה לו כי הוא בא מהצבא ואנחנו צריכים לבודד אותו וקצת בכיתי לו בטלפון שכל כך רציתי שהוא לא יהיה במצב הזה, אז הוא אמר לי שילדים צריכים שיעמידו אותם בניסיונות כי אלה החיים האמיתיים".
לחפש את הטוב
בדרכה האופטימית הצליחה צפורי למצוא את הטוב גם במשבר הקורונה: "הקורונה קצת שומרת עלינו, כי אף אחד לא רואה אותי. אני לא צריכה לבוא לאסיפת הורים או למסיבה או להסתובב ביישוב. המסר העיקרי הוא למצוא את הטוב בכל דבר, כי על אף שהקורונה מכניסה לחרדות ואימה ומבחינתי להידבק עכשיו בקורונה זה משהו נוראי, אני רואה את הדבר הטוב בזה. בתקופת הטיפולים בזמן הקורונה אמרתי לאנשים 'כל העולם עומד עכשיו דום, שם מסכות ומפנה את המרחב כי לנעמי יש טיפולים'. הקורונה גם חסכה לנו את ליל הסדר ויום העצמאות, שהם לא היו מבאסים רק לנו אלא היו מבאסים לכולם. אם לא היתה קורונה הילדים היו צריכים ללכת לבד לזיקוקים ביום העצמאות ואני הייתי נשארת בבית. זה הכל טראומות שאני סוחבת; כשאבא שלי היה חולה הלכנו בלעדיו לראות את הזיקוקים וכשאחותי היתה חולה היה לנו ליל סדר מבאס".
נעמי צפורינעמי צפורי
צפורי. "המסר העיקרי הוא למצוא את הטוב בכל דבר"
(צילום: שרון צור)
יש לך מסר לנשים אחרות שמתמודדות עם המחלה?
"אני גיליתי את המחלה בשלב מוקדם רק בגלל מעקב שעברתי, אז אני קוראת מכאן לנשים אחרות: לכו להיבדק. אני גם מאוד מאמינה בידע, לחקור ולשאול. אני מאמינה גם בלחפש מה בכל זאת טוב בכל הרע הזה. מה שאני לא מסכימה איתו זה אמירות של חולות אחרות שהסרטן הוא מתנה. הוא לא מתנה ואם הוא היה מתנה הייתי מבקשת פתק החלפה לאלתר, לא הייתי רוצה את הניסיון הזה. זה קשה וזה כואב וזה מסוכן וזה נורא. אבל כשאתה כבר בתוך זה אתה חייב לחפש לעצמך את נקודות האור כדי לשרוד. אני למשל התחלתי לחשוב ברגעים הקשים איך הייתי רוצה לחגוג את סוף הטיפולים וההחלמה, איפה ומה יהיה בדיוק. זה מאוד עוזר לי".