מגיל צעיר מאוד הבינה רינה מרגולין מתל עדשים שהייעוד שלה הוא לתרום למאמץ להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. היא הייתה צעירה אידיאליסטית ונמרצת, מה שנקרא היום 'מורעלת', שחיפשה איפה היא יכולה להתנדב, לעזור ולעשות. למורעלות הזו גם תרמה המציאות הביטחונית הקשה בכפר ביל"ו בו גדלה, לצד אבא פעיל מאוד בארגון ההגנה. בגיל 12 היא כבר הצטרפה לגדנ"ע ובשנת 1947, כשהיא בת 16 בלבד, הצטרפה לפלמ"ח. היא התגייסה להכשרת 'ארז' ושירתה כלוחמת בפלוגה ג' של הגדוד השלישי במשך החודשים שקדמו להקמת המדינה ולאורך כל תקופת מלחמת העצמאות.
מרגולין, היום בת 89 וחצי (בחודש אוקטובר תחגוג יום הולדת 90), מתגוררת מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת במשק שהקימו הורי בעלה במושב תל עדשים. למרות שחלפו 74 שנים מאז הצטרפה לפלמ"ח היא זוכרת כמעט הכול - מהשירים סביב המדורה ועד המסעות הארוכים בגליל וכמובן את תקופת מלחמת העצמאות העקובה מדם. ומה לגבי מצבה של המדינה? בזה היא לא חוסכת ביקורת.
מאותתת עם דגלים
רינה מרגולין נולדה באוקטובר 1931 ברחובות לרבקה ומשה מץ. בנם הבכור יאיר נולד בשנת 1929 – נפצע במלחמת העצמאות ובנם השלישי יהודה נולד בשנת 1933 ולפני שלוש שנים נפטר מסרטן.
הוריה, שהיו שייכים ל'חבורת הדרום' – קבוצה של צעירים שהתקבצה ברחובות והתארגנו להתיישבות, היו מהגרעין המייסד של מושב כפר ביל"ו בשנת 1933. הם הקימו משק שכלל בעיקר פרדסים. "אין על הילדות שהייתה לי בכפר ביל"ו", היא נזכרת בחיוך, "היינו ילדים שובבים. עשינו הרבה שטויות. בערב לאחר שהעובדים סיימו את הקטיף היינו עולים על הטרזינות – עגלות לפרי – ודוהרים איתם מהפרדסים שבגבעה עד לבית האריזה".
כשהייתה בת חמש פרץ המרד הערבי הגדול שנמשך שלוש שנים, בין 1936 ל-1939. אותה תקופה ביטחונית מתוחה נחרטה היטב בזיכרונה. "בעקבות האירועים אבא הצטרף למשטרת היישובים והיה נוטר. הוא היה יושב בתחנה בלילות. יום אחד אבא נכנס לבד לכפר עאקיר, היום נמצאת במקום קרית עקרון, וכולם פחדו שיקרה לו משהו. הוא חזר לשם עם הסכם שהם יפסיקו לירות עלינו מהגבעות – איפה שנמצא היום בית חולים קפלן.
"בלילות אמא הייתה משכיבה אותנו לישון מתחת לחלון שנצפה מהאזור שירו עלינו כדי שהכדורים לא יפגעו בנו", היא ממשיכה לתאר את אותם ימים, "הערבים ירו בלילות. ליד הבית הייתה עמדת שמירה שממנה ירו עליהם חזרה. כל בוקר היינו סופרים את החורים בקיר שהכדורים יצרו. האמת שלא פחדתי".
במאי 1941 החליט ארגון ההגנה להקים את הפלמ"ח ואביה, שהיה פעיל בהגנה, הכיר את ההתארגנות. "שמעתי מאבא את כל הסיפורים. בגיל 12 אבא כבר שלח אותי לאימונים של הגדנ"ע. מסע ההשבעה לגדנ"ע היה מגימנסיה רחובות עד הקבר של אפרים צ'יזיק - גיבור הגנת חולדה במאורעות תרפ"ט. אחרי זה הכניסו אותי לחדר חשוך. על השולחן היה מונח תנ"ך ואקדח ואמרתי 'אני נשבעת'. האמת, שלא ראיתי מי השביע אותי. בגדנ"ע למדתי לאותת בדגלים. לא היו אז טלפונים כדי להעביר מסרים. הייתי עומדת על הבריכה בכפר ביל"ו ומישהו היה עומד על הבניין במכון ויצמן והיינו מעבירים מידע אחד לשני בעזרת דגלים. אבא גייס אותי מגיל צעיר למאמץ להקים מדינה. הוא דחף אותי לזה".
למה?
"הוא כנראה בטח בי. גם גיליתי עניין. יום אחד הבריטים הקיפו את המושב והתחילו לחפש כלי נשק של ההגנה. לאבא היה אקדח בבית. לפני שחייל בריטי נכנס אלינו הביתה הוא הוא נתן לי את האקדח, ואז אמר לי ביידיש כדי שהאנגלי לא יבין: 'רוצי לאן שהפלפל גדל'. למה לשם? כי הפלפל משבש לכלבי הגישוש את הריח. רצתי לפרדסים דרך הפלפלים, עליתי על אחד העצים, הכי גבוה שאפשר, והחבאתי את האקדח. השכן שלנו עובד לדיז'ינסקי, בן גילי, החביא את הנשק שלו בתוך בור השתן של הפרות. עובד ז"ל נהרג בקרב במיתלה במבצע קדש. הוא נהרג מהתפוצצות רימון יד לאחר שגונן בגופו על אחד מחייליו. הוא קיבל פעמיים את עיטור העוז".
אימוני נשק ומסעות
בגיל 16, כשהיא כבר נערה חדורת מוטיבציה ציונית, היא ביקשה מאביה שיאשר לה להתגייס לפלמ"ח והוא כמובן הסכים. מאחר והיא הייתה צעירה מדי היא זייפה את גילה. "אבא עודד אותי להתגייס לפלמ"ח. הוא לקח אותי לבית האדום בתל אביב, למזכירות הנוער העובד והלומד. הגעתי לשם באוקטובר 1947 ואמרתי שאני רוצה להתגייס ואבא מאשר. בילפתי את הגיל שלי", היא סיפרה, "משם שלחו אותי לקיבוץ כנרת להצטרף להכשרת 'ארז', זו הכשרה מגויסת שהגיעה קודם ומיד התקבלתי לשם כחברה".
הכשרת ארז כללה את בוגרי סניף תנועת הנוער העובד והלומד בפתח-תקווה ובנות מחוות הלימוד שם. כל חברי ההכשרה, בנים ובנות, גויסו לפלוגה ג', גדוד 3 (כנרת), גדוד הגליל של חטיבת 'יפתח'.
"כשהגעתי לשם עשו לי בדיקה רפואית. אמרו לי לעלות על כיסא ולקפוץ 10 פעמים ומיד אחרי זה בדקו לי את הדופק. הכול היה תקין אז עברתי. אחר כך שוב נשבעתי למדינה. הכניסו אותי לחדר חשוך עם אקדח ותנ"ך ונשבעתי", סיפרה.
בהשבעתה כלוחמת בפלמ"ח אמרה מרגולין: 'בנשק הזה, המופקד בידי על ידי ארגון "ההגנה" בארץ-ישראל, אלחם באויבי עמי, בעד מולדתי, בלי כניעה, בלי רתיעה ובמסירות נפש'.
את זוכרת את המספר האישי שלך?
"מספר אישי לא שוכחים: 7041".
מה היה הסדר יום שלכם בכנרת?
"בכנרת עבדנו במשק והתאמנו. היינו יוצאים להרבה מסעות לקיבוץ שמיר ולכפר סאלד. נתיבה בן יהודה הייתה המ"כית שלנו. היא הוציאה לנו את הנשמה. הבריטים כל הזמן חיפשו אותנו. יום אחד הם עצרו אותנו בדרך לשמיר ונתיבה דיברה איתם באנגלית שוטפת אז הם ענו לה: 'בפעם הבאה תלכי למקום אחר'. עשינו הרבה אימוני נשק. אחד המסעות הגדולים שעשינו היה מכפר סאלד לקיבוץ כנרת. היה כמובן גם הווי. כולנו היינו אותו דבר. לא היה הבדל בין בנים לבנות ובינינו לבין המפקדים. הם היו יושבים איתנו בקומזיצים. היינו גם שרים שירים: 'היה היה פלמ"חניק, קראו לו מוישה אש מעלש, רק חופש לבקש' או 'הפלמ"ח זה בלבול מוח, בלשוננו בלגאן, כל בחור הוא בעל מוח...'".
מה חשבת אז על הבריטים?
"לא אהבתי אותם. הם רצו לקחת לנו את הארץ ולשלוט בנו. אני לא סולחת לבריטים. בגללם לא היה לנו חופש. תמיד היה עוצר בדרכים או בכבישים. לא הרגשנו שאנחנו במדינה שלנו ורצינו שזו תהיה המדינה שלנו. כשהוציאו את הספר הלבן הרגשתי רע מאוד. הבריטים היו בעד הערבים. הם לא רצו שתהיה פה מדינה יהודית. לימים כשבקרתי באנגליה הרגשתי שם לא בנוח. אני פשוט לא אוהבת אותם. לא סולחת".
איפה היית בכ"ט בנובמבר 1947?
"ישבנו כל חברי ההכשרה לשמוע רדיו. אחרי שהכריזו באו"ם על הקמת המדינה עלינו על משאיות ונסענו בין הקיבוצים בעמק הירדן. צלצלנו בפעמונים והערנו את כולם. ואכן אנשים קמו והחלו לרקוד. הייתה שמחה גדולה. הרגשנו שהנה קמה מדינה ושלא לחינם אנחנו נלחמים. בדרך חזרה לכנרת, כשעברנו ליד הכפר צמח, זרקו עלינו אבנים".
לא היה חשש ממלחמה?
"לא היה חשש. היה לנו ביטחון עצמי".
מלחמת אין ברירה
מלחמת העצמאות החלה מיד אחרי כ"ט בנובמבר 1947 ופלוגה ג' השתתפה בכיבוש טבריה, כיבוש ביריה, קרבות נבי יושע, כיבוש עין זייתון, כיבוש צפת, תגבורת לעין גב וקרבות צמח.
"אני זוכרת אירוע שבו המחלקה שלי הייתה במושבה מגדל. המ"מ שלנו יצחק מרחב ז"ל מקיבוץ מרחביה בא אליי וביקש ממני לתפור שקיות מבד כדי שיהיה אפשר להכניס בהן חומר נפץ. הפעולה הייתה לפוצץ את הגשר במגדל. הגעתי לאיזה בית גדול והייתי שם לבד. פתאום התחילה התקפה של ערבים מכיוון הר ארבל. שמעתי הרבה יריות אז נשכבתי מתחת לחלון כמו שאמא למדה אותי. שמעתי צעקות בעברית ובערבית. כדורים נכנסו לבית ואז השתרר שקט. זו הייתה הפעם הראשונה שפחדתי. הייתי בטוחה שהערבים יכנסו לבית אז לקחתי נייר וכתבתי להורים שלי: 'אל תצטערו, נפלתי למען המולדת'. אחרי כמה זמן נכנס לבית המ"מ שלי ולקח אותי משם. הוא אמר לי שהייתי לבנה כמו קיר מרוב לחץ".
בהמשך הצטרפה פלוגה ג' לכיבוש צפת והתמקמה במלון בהר כנען. "על כל מעבר במלון היה כתוב: 'זהירות אחמד דופק'. הערבים היו צולפים מבניין המשטרה על המעברים בתוך המלון. הבנים יצאו לכיבוש צפת והבנות נשארו בעורף להכין להם אוכל ובגדים. כשהפצועים הראשונים הגיעו שלחו אותם הביתה. לצערי יצא לי ללוות את ההרוג הראשון של ההכשרה בקרב על כיבוש צפת, מאיר כהן ז"ל. הייתי בלוויה שלו. אחר כך הפלוגה ירדה לצריפין להתארגנות והבנים השתתפו בכיבוש רמלה ולוד. משם המשכנו לחזית הדרום. נסענו במשאיות עד נגבה ומשם המשנו ברגל עד שהתמקמנו בואדי דורות. שם היה שדה תעופה של פייפרים. שמרתי עליהם בלילה עם אקדח".
איך התמודדת עם מספר ההרוגים והכאב העצום?
"בשלב מסוים כבר היה לנו הומור שחור. כשהמשאית עם ההרוגים מהקרבות הייתה מגיעה היינו שואלים את הנהג דני: 'את מי הבאת לנו היום'? היה קשה מאוד. הבריטים גם נתנו את כלי הנשק שלהם לערבים. הבנות שלא יצאו לקרב, קברו את החללים. היינו כמו חברה קדישא. היינו קוברים רק בלילות כי ביום המטוסים במצרים היו מפציצים אותנו. למרות המלחמה והמתים השתדלנו לשמור על אווירה טובה. זו הייתה מלחמה שהיינו צריכים לעבור. לא הייתה ברירה, אחרת לא הייתה לנו מדינה".
באוקטובר 1949 השתחררה מרגולין מהשירות יחד עם שאר חבריה מהכשרת 'ארז'. הם שהו ברמת-יוחנן לצורך התארגנות לקראת עלייה להתיישבות וב-27 באוקטובר 1949 יסדו את קיבוץ ארז בנגב.
דור הולך ונעלם
מהר מאוד עזבה מרגולין את קיבוץ ארז והצטרפה לגרעין של בני מושבים שישב ליד צור מעון והתארגן להקמת מושב חדש. שם הכירה את חיים מרגולין מתל עדשים. הם נישאו ויחד היו ממייסדי מושב ניר בנים. אחרי זמן מה הוריו של חיים, רחל ושלום מרגולין זכרם לברכה, קראו להם לעבור לעבוד במשק המשפחתי ולהחליף את אחיו יקה, שנפצע במלחמת העצמאות בקרבות באזור קיבוץ יזרעאל.
"עבדנו בחקלאות כל החיים. הייתה לנו רפת וגידולנו פרחים", סיפרה מרגולין, "נולדו לנו שלושה בנים: משה, דרור ושלום הבן הצעיר שממשיך את המשק. נולדנו לנו גם שישה נכדים ושישה נינים. חיים נפטר לפני שנה וחצי בגיל 88 מסרטן. הוא היה מהמחזור הראשון של שייטת 13. יוחאי בן נון ז"ל היה המפקד שלהם".
ממרחק הזמן, את מרגישה שהיית שותפה לתקופה הכי משמעותית של המדינה?
"אני אוהבת את המדינה. אז הייתי מוכנה לתת את החיים שלי בשבילה וגם היום. אין לנו משהו אחר. אין לנו ארץ אחרת. אני ציונית בנשמה. ככה חונכתי או כמו שאמרנו: 'כך גדלנו, כך חונכנו, דור של חלוצים אנחנו'", אמרה בגאווה גדולה.
"אין אמונה בגויים. בהזדמנות הראשונה הם יהרגו אותנו. כשהם קצת ירגישו חזקים. לכן כנראה שלעולם נחייה על חרבנו. כל הזמן אנחנו במלחמות. אין כמעט בית שלא נפל בו מישהו במלחמות ישראל"
שכחו את הפלמ"ח?
"הפלמ"ח כבר לא מעניין את הדורות הבאים. היום הצעירים מחפשים את הגרוש וזה חבל. בכפר הוג' נהרגו לנו שלוש בנות - מרים אוסיא ז"ל, תמר באומגרט ז"ל ולילה יוסף ז"ל, מהפצצה מצרית. שכחו את אלה שנפלו למען הקמת המדינה וזה כואב לי. המדינה לא ידעה להעריך את האנשים שהקריבו את חייהם למענה וזה מרגיז אותי. הדור שלנו הולך ונעלם. אצלי כל הילדים ביקרו בבית הפלמ"ח. הבאתי אותם גם לקבר של בן דוד שלי שלמה מץ ז"ל שנהרג במלחמת העצמאות. הוא היה ניצול שואה, עלה לארץ ונהרג במלחמת העצמאות. אבא שלו הרמן צבי הגיע לחפש אותו אחרי שקמה המדינה. הוא היה בטוח שהוא חי. בסוף הוא מצא אותו באנדרטה לזכר כל הנופלים בנגב. זה היה עצוב מאוד".
לעולם נחיה על חרבנו?
"אין אמונה בגויים. בהזדמנות הראשונה הם יהרגו אותנו. כשהם קצת ירגישו חזקים. לכן כנראה שלעולם נחיה על חרבנו. כל הזמן אנחנו במלחמות. אין כמעט בית שלא נפל בו מישהו במלחמות ישראל".
את מרוצה מהמדינה היום?
"לא על מדינה כזאת חלמנו. היו לנו אז מנהיגים שלא ראו את עצמם רק את טובת המדינה. היום המנהיגים רואים רק את עצמם. בן גוריון חי בצניעות וגם אחרים".
מה היית מתקנת בה?
"החקלאות צולעת. מביאים תוצרת מכל המדינות האחרות במקום לדחוף את החקלאות שלנו. זה עצוב מאוד. יותר זול להביא מטורקיה. זה מעצבן אותי. החקלאות בסוף תלך לגמרי והכי גרוע שיום אחד נהיה תלויים בטורקים. ואז לא יהיה מה לאכול במדינה. המדינה חייבת לתמוך בחקלאים".