השיר 'החופים הלבנים של גואה' מתוך המחזה 'סוג'וד או החופים הלבנים של גואה' שיצא בשנת 2000 ב'צוותא', הוא אחד השירים שמסמלים את רוח התקופה שבה שהה צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון.
השיר, שנכתב על ידי המחזאי רועי רשקס מקיבוץ סאסא, מתכתב עם התחושות של הלוחמים שהיו שם במוצבים, אך בניגוד לשיר 'שתי אצבעות מצידון' שזכה להצלחה גדולה, 'החופים הלבנים של גואה' לא זכה לאותה פופולריות, לא פרץ את גבולות האולם התל אביבי ולמעשה נשכח - עד לאחרונה.
"על החופים הלבנים של גואה, רק שם מצאתי לי מרגוע, עוד חצי שנה ויום וסלאמאת ללבנון...על כל סיור על כל תו"ס, לוקח צינגלה של גראס, על כל חבר שמתפוצץ, על ג'ניפר אני קופץ...", כתב רשקס אי שם בשנת 1995, שהיתה שנה עם כמה אירועים קשים לצה"ל ברצועת הביטחון. לאחרונה השיר, שאותו הלחינו יחד הבמאי אבי מלכה והשחקן דרור לוי, החל להתגלגל בקרב לוחמים בוגרי רצועת הביטחון בדרום לבנון בלי להכיר מי כתב אותו, למה נכתב ומי זו ג'ניפר. 23 שנים אחרי שהשחקן דרור לוי, בוגר לבנון, שר אותו בפעם הראשונה במחזה, חושף רשקס לראשונה את הסיפור מאחורי השיר שפותח פצע גדול ולא סגור שנקרא – לבנון.
טראומת לבנון
רשקס, חבר קיבוץ סאסא שבו נולד, הוא אחד המחזאים המוערכים, המעניינים והגאונים שיש בעולם התיאטרון, כשמעל 50 מחזות שכתב עלו על במה מקצועית. הוא בן 60, נשוי, אב לשלושה ילדים והיום הוא גם עובד במטע הקיווי של הקיבוץ.
בשנת 1980 התגייס רשקס לצה"ל ככתב צבאי 'במחנה נח"ל'. מלחמת לבנון הראשונה, שהחלה ביוני 1982, תפסה אותו באמצע השירות. הוא נשלח ללבנון לסקר את המלחמה וחזר ממנה עם בטן מלאה. "אחרי שהשתחררתי הייתי עצבני על כל האירוע שקרה שם. ראיתי מהצד דברים. זה גרם לי לכאב", מספר רשקס, "בעבודה בעיתון היה לי מבט על האירועים עם מעורבות רגשית. נפלו לי חברים בלבנון. אז אחרי השחרור כתבתי כי במצב הזה אני כותב שירים או הצגה".
המחזה הראשון שכתב אחרי הצבא היה 'כמו בתוך קופסא', שאותו ביים דודו פלמה. זה היה קברט סטירי שעלה בשנת 1987 וכלל בסופו של דבר שלושה שירים על מלחמת לבנון ושבעה שירים על חיי הקיבוץ. מי שהופיעו בו היו חברים מכפר הנשיא - ענת מירון, ניר פרלסון, מייק האסקין וגרשון מדר ואדם מדר שהלחינו את השירים.
בשנת 1993 יצא המחזה השני של רשקס שעוסק בלבנון – 'מלכוד 82'. מדובר בהצגת יחיד בכיכובו של השחקן שרון צור שמספרת על קיבוצניק שלקה בהלם קרב במהלך מלחמת לבנון הראשונה. ההצגה הופיעה בתיאטרונטו ולאחר מכן רצה במשך הרבה שנים בבתי ספר.
שנתיים אחרי 'מילכוד 82' כתב רשקס את המחזה השלישי העוסק בלבנון - 'סוג'וד או החופים הלבנים של גואה'. המחזה נכתב כמה שנים לפני שחלחלה לציבוריות הישראלית ההבנה שצריך כבר לצאת מלבנון.
למה עסקת כל כך בלבנון ביצירה שלך?
"כי לבנון היא טראומה. אני לא פציפיסט, אין לי בעיה להגן על המשפחה שלי ועל הבית שלי. אין לי בעיה לקחת בקבוק מולוטוב ולקפוץ על טנק סורי. מה ששיגע אותי שם, בלבנון, זה שלא הבנתי מה אנחנו עושים שם. ההרגשה היתה ששלחו אותנו למות שם. בהרי השוף פגשתי בחור שאמר: 'למה שאני אמות פה?'. ברגע שקלטתי שמתייחסים כלאחר יד לחיים שלנו ושל הילדים שלנו, אמרתי די.
"הילדים שלנו זה הדבר הכי חשוב לנו בעולם", מוסיף רשקס, "הרי אנחנו נוציא את הלב שלנו בשבילם. הילד שלך זה הדבר שאתה הכי שומר עליו כי הורה, המהות שלו היא לשמור על הילד שלו ולגדל אותו. פתאום לוקחים את פאר היצירה של אותם הורים שגידלו את ילדיהם וזורקים אותם למות סתם במקום שאף אחד לא הצליח להסביר מה יש לנו לעשות בו מעבר לטווח של הקטיושות מהגדר. זה עצבן אותי ואמרתי עד כאן - צריך לשרוף את המועדון, כמובן בדרך שלי. במקצוע שלי הדרך היא הכתיבה. עשיתי את ההצגות כי חשבתי על אוריה החיתי. הוא היה הדמות שהיתה לי בראש - זה שדוד שלח אל המלחמה בידיעה שהוא הולך למות ובלי סיבה. למות למען סאסא או למען מדינת ישראל - בסדר. למות במקום שאני לא יודע מה איבדתי בו זה היה נראה לי מטורף לגמרי".
תחושת שליחות
כשרשקס החל לכתוב את המחזה השלישי על לבנון הוא כבר היה משוחרר יותר מעשור, אך הכעס על מה שראה וחווה בלבנון עוד בער בו. באותם תקופה צה"ל עוד היה עמוק בתוך רצועת הביטחון, ממשיך לספוג אבדות, אך גם מכה בעוצמה באויבו העיקרי ארגון חיזבאללה.
6 צפייה בגלריה
השחקן דרור לוי מתוך ההצגה 'סוג'וד או החופים הלבנים של גואה'
(צילום: באדיבות אריה זונשיין )
איך הגעת לכתוב הצגה דווקא על מוצב סוג'וד?
"עשיתי תחקיר מעמיק. דיברתי עם לפחות 50 איש על לבנון, על המצב שם, מה הם מרגישים, מה הם הרגישו. אני מצוין בלהקשיב לאנשים. במשך חודשים דיברתי רק על לבנון. הבחירה בסוג'וד היתה כי המקום הזה הוא דימוי קיצוני למה שרציתי להציג. הרי המוצב הזה שמר על הכניסה לג'זין. המוצב הזה היה מיותר, אבל נשארו בו ולא נסוגו ממנו. מבחינתי זה די מטורף לשים חיילים במוצב שהוא מגן על דרך ללא מוצא. לכן הוא היה עבורי דימוי למה שיש לי להגיד. הטכניקה שאני עובד בה היא לקחת מקום ולשתול עלילה בדיונית לגמרי לתוך המצב שאני מכיר שהוא אמיתי לחלוטין, כדי שלא יהיה מצב חלילה שמישהו שיקרא את ההצגה ימצא בה חבר, בן או אח שאיבד שם".
מוצב סוג'וד היה מוצב בצפון הגזרה המזרחית ברצועת הביטחון, שאויש על ידי חיילי צבא דרום לבנון אך גם על ידי כוחות צה"ל במטרה לחזק את חיילי צד"ל. משימתם של הכוחות במוצב היתה לשמור על הציר בין מרג' עיון למובלעת ג'זין פתוח.
עלילת המחזה מספרת על כתבת טלוויזיה בשם ריקי שמגיעה למוצב סוג'וד בלבנון בחיפושיה אחר חייל שלא יצא לביתו המון זמן. כשהיא מגיעה למוצב היא מגלה את האמת מה קרה לו. המחזה, שקיבל את פרס ברנשטיין למחזאות לשנת 1999, הציג את המציאות הבלתי נתפסת של חיילי צה"ל במוצב חודר בעומק לבנון.
בשנת 2000 הוצג המחזה שביים אבי מלכה, אותו רשקס מגדיר "גאון", ושיחקו בו עדי אייזנמן, דרור לוי, מיכל ורשאי, גבי כהן, צחי מנע, בועז אברהם ואלדד תמיר. על המוסיקה היה אחראי אריה זונשיין המוכשר וההצגה רצה במשך תקופה קצרה בצוותא תל אביב.
"את סוג'וד כתבתי חמש שנים לפני שההצגה עלתה. בשנת 1995 באתי עם ההצגה לתיאטרון גדול ונפגשתי עם המנהל האמנותי. סיפרתי לו על מה המחזה והוא אפילו לא הסכים לקרוא אותו וגם לא הסכים שאשאיר לו את המחזה. הוא לא רצה שיגידו שהוא אומר שהמלחמה הזו מיותרת כי זו בגידה בחיילים שלנו. לקח חמש שנים עד שייפול האסימון. אני הקדמתי את תנועת ארבע אימהות".
הביקורות על ההצגה היו מצוינות, אך היא רצה במשך שלושה חודשים בלבד. מה ההסבר של רשקס? "זו היתה הצגה חשובה שקיבלה פרסים, אבל אנשים בתקופות קשות רוצים הצגות מצחיקות ובאותה תקופה אנשים לא רצו לראות הצגה כזו. בכל מקרה היתה לי שליחות לעשות אותה".
כאב אמיתי
אחד השירים במחזה, שנמשך כ־67 דקות, הוא כאמור 'החופים הלבנים של גואה' שאותו שר השחקן דרור לוי. רשקס בגאוניות וברגישות כתב שיר שגורם לכל מי שהיה שם במוצבים החודרים ובמוצבים על הגדר להזדהות איתו. הוא מעביר בו תחושה כאילו השיר נכתב עליו או על חבר שלו.
איך נולד השיר? רשקס חושף לראשונה: "עשיתי טירונות בחורף במקום נוראי. האוהלים עפו לנו והיינו רטובים. בתוך המצב הגרוע הזה חבר שהיה איתי שם עשה דמיון מודרך ותיאר לנו איך הוא גומר את הצבא ונוסע לניו זילנד. זה היה תיאור של שעתיים. השיא היה שאנחנו יושבים על סלע בים כחול שקוף, שמים את הרגליים במים הקרירים ודגים מדגדגים אותנו בין האצבעות. והאמת שהרגשתי שאני נמצא שם. כשכתבתי את השיר 'החופים הלבנים של גואה' חשבתי על זה. החבר הזה נהרג בלבנון בשיירה שחיל האוויר הפציץ. הדימוי שהיה לי בראש שמתוך העשן והאש החיילים מתים. כתבתי את השיר על חייל מת שיוצא מלבנון אל החלום שלו שלא התגשם".
6 צפייה בגלריה
עטיפת הספרון שיצא על המחזה - צוותא תל אביב ובית הספר לאומנויות הבמה מכללת סמינר הקיבוצים
(צילום: פרטי)
ומי זו ג'ניפר?
"סתם שם של בחורה. כשאתה בורח מלבנון, אתה בורח מהכול. האישה היא מטאפורה של בריחה למשהו שהוא בניגוד למה שקורה בלבנון. המילים של השיר זה לא אלתרמן. זה שיר שצריך להעביר מסר ומצב. היתה לי מחשבה שאם יש גן עדן איפשהו החייל יושב שם והדגים מדגדגים אותו".
למה דווקא השיר הזה זוכה לחשיפה חדשה?
"ההצגות לא נשארות, אבל השירים כן נשארים. זה שיר שיש בו כאב אמיתי ולכן הוא נשאר רלוונטי. מה שנקרא חוק שימור הכאב".
מאיפה הרגישות הזו שלך? איפה הכאב נוגע בך?
"אבי אברהם ז"ל נהרג במלחמת ששת הימים כשהייתי בן חמש. הוא היה לוחם בצנחנים. הוא נהרג ביום החמישי לקרבות בג'לבינה ברמת הגולן. הרגישות נובעת מזה שאני בן שכול. אני מכיר מקרוב את האירועים ואת ההחמצה הזו".
כבר 35 שנה שרשקס מחזאי פעיל, שממקד את יצירותיו בנושאים חשובים בחברה הישראלית. באמצעות המחזות הוא מביע זעקה, ביקורת או פוקוס על נושא מסוים. בפרשנותו הגאונית, הבאה לידי ביטוי בכתיבה לא פחות גאונית, הוא מספר סיפור שלא יכול להשאיר אותך אדיש. "מגיל 16 כבר ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות - מחזאי", הוא מודה, "בניתי לי את זה בשלבים. כשהייתי ילד הלכתי המון להצגות עם אמא שלי, נחשפתי להצגות וזה התחבר לי עם חוויה נעימה וטובה".