שוש ברפל ז"ל מקיבוץ רמת דוד, מי שהייתה קשרית בגדוד השני של הפלמ"ח ומורה לספורט מיתולוגית בעמק יזרעאל, הלכה בשבוע שעבר לעולמה בגיל 99 ונטמנה בבית העלמין המשותף.
היא נולדה בשנת 1926 בבריסק, שנתיים אחרי שנולדה אחותה הגדולה עליזה, לאהרון ואהובה לוצקי. בשנת 1934 המשפחה עלתה לארץ ישראל. תחילה הם גרו בכרמל ואחר כך עברו לתל אביב. היא למדה בבית הספר היסודי 'הכרמל' ובגימנסיה 'בלפור'.
בשנת 1944 התגייסה לפלמ"ח עם חמש מבנות כיתתה. בריאיון שהעניקה ל'מיינט העמק' לפני שש שנים סיפרה איך הגיעה לפלמ"ח: "באותה תקופה בימי שישי היינו יוצאים לרקוד באחד הבתים, שם הכרנו את בוגרי הגימנסיה שהחליטו להתגייס לפלמ"ח. הם השפיעו עלינו ולכן היה לי ברור שבתום הלימודים אני מתגייסת. מגיל עשר הייתי טובה בהתעמלות והתחריתי המון. היתה לי אפשרות אחרי הלימודים ללמוד התעמלות. ההורים רצו מאוד, אבל אני החלטתי להתגייס לפלמ"ח. ההורים כעסו, אבל בסוף קיבלו את זה".
ברפל גויסה לפלוגה ח' של הגדוד השני. היא שירתה במשך עשרה חודשים בקרית ענבים ולאחר מכן חצי שנה ברמת רחל, ועוד חצי שנה בבית הערבה. במסגרת הפלמ"ח היתה קשרית. במהלך שירותה בפלמ"ח השתתפה ברפל בפעולת 'ליל וינגייט' בו נהרגה חברתה הטובה ברכה פולד ז"ל ולפני הפעולה של פיצוץ גשר אלנבי במסגרת 'ליל הגשרים' סיירה בחוליה עם חיים בר־לב, כדי להכין את הפיצוץ. כמו כן היתה חברה בחוליה שסיירה באזור משטרת יריחו בבקעת הירדן.
ביוני 1946 שוחררה לוצקי־ברפל מהפלמ"ח ולמדה להיות מורה להתעמלות. בשנת 1947 היא נשלחה לקיבוץ רמת דוד לעבוד כמורה לחינוך גופני ובקיבוץ הכירה את בן הקיבוץ אורי ברפל ונישאה לו. בשנת 1951 ילדה את בנה הבכור דורון ובשנת 1955 את בנה השני עופר. היא לימדה דורות רבים של ילדים חינוך גופני והתעמלות והפכה למורה מיתולוגית בעמק יזרעאל, מוערכת מאוד, שזכתה להערצה גדולה בקרב תלמידיה.
באותו ריאיון ל'מיינט העמק' התייחסה גם למצב המדינה: "למדינה יש היום פרצוף אחר ממה שהיה לה בעבר. העיקר בה היום זה הכסף. זה איום ונורא. כסף לא עונה על הכל. המנהיגים צריכים לבנות עולם יפה ולא להמציא עוד נשק חדש שיהרוס. צריך לבנות, לא להרוס. אני אוהבת את המדינה, אבל אני לא אוהבת את מה שהולך בה עכשיו".
בנה הבכור דורון ברפל אמר השבוע ל'מיינט העמק': "אמא הייתה מוכרת בעמק כמורה לספורט מיתולוגית, אבל בהלוויה ובשבעה דווקא שמעתי הרבה על הצד האנושי, החברותי והחם שלה כלפי אנשים. רבים זוכרים אותה כמישהי שתמיד האירה פנים ושתמיד היה לה איכפת מכל אחד. גם לגבי אנשים שבקושי הכירה".
על התקופה בה שירתה בפלמ"ח אמר דורון: "אמא סיפרה על ימי הפלמ"ח בעיקר למשפחה. כשהקימו את מוזיאון הפלמ"ח היא נסעה לשם פעמיים בשבוע באוטובוסים כדי לעזור בהקמת הארכיון. היא הייתה נמצאת שם ימים שלמים במשך חודשים ארוכים. זה היה חשוב לה. היא לא החמיצה אף כנס של הפלמ"ח ושמרה תמיד על קשר עם החברים מאותה תקופה".
קראו גם: