רבים בעפולה מכירים את מיכל חקוקי כרקדנית, מורה לריקוד וכוריאוגרפית, אבל האמת שכבר הרבה שנים היא פועלת כאמנית רב תחומית פורה מאוד שבין היתר יצרה וביימה מספר סרטים קצרים.
פעילותה התרבותית ויוצאת הדופן הגיעה עכשיו לעוד שיא כשחקוקי מוסיפה לעצמה תואר נוסף - משוררת. לאחרונה בספרייה העירונית היא השיקה את ספר השירים הראשון שלה 'המוות רומנטי רק באגדות', שבו מקובצים 78 שירים שעוסקים בזיכרונות מלחמה, אובדן, מוות ופלירטוט עם רומנטיקה בלתי מתפשרת.
כאמנית רב תחומית מבקשת חקוקי בעיקר לרגש, בדיוק כמו שהיא עושה כבר עשרות שנים בריקוד. הכישרון שלה בא לידי ביטוי ביכולת שלה להביא זוויות שונות ומורכבות של החיים ושל נפש האדם. לכן זוכה חקוקי להערכה גדולה בכל מה שהיא עושה גם כמשוררת - השיר הפותח את ספר השירה הראשון שלה 'שבת בעמק' זכה בשנה שעברה במקום הראשון בתחרות 'מילה במקום' של 'הליקון בית לשירה' ונבחר לייצג את עפולה.
השיר, שנכתב הרבה לפני ה־7 באוקטובר 2023, ממש מתכתב עם אירועי אותה שבת ארורה. חקוקי כאילו חזתה את מה שיקרה: 'קחי אותי אני מוכן / עכשיו זה הזמן. המלחמה תתחדש גם בלעדינו / גופות ילדים לא יזעזעו שליטים / בתים נטושים לא יתמלאו באהובים'. "אני פשוט מדברת על זה כל הזמן שהולך לקרות משהו גדול, אבל זה גם הפתיע אותי", אמרה חקוקי, "הייתי בטוחה שיהיה פיגוע ענק ואנחנו לא נהיה מספיק מוכנים אבל בחלומות הכי מסויטים שלי לא חשבתי שנקום לתופת כזו".
כל הזמן לשרוד
כמו שניתן להבין משמו של הספר: 'המוות רומנטי רק באגדות', רבים מהשירים עוסקים באובדן ושכול אותו חוותה חקוקי בפיגוע התופת בעפולה לפני 30 שנה בו נרצחו שתיים מחברותיה, אירוע שממשיך להשפיע עליה עד היום.
"שתי בנות מהשכבה שלי נרצחו באותו יום נורא - מיה אלהרר ומירב בן משה ז"ל", היא משתפת, "מירב קנתה איתי בדיוק מתנה לחברה משותפת ולא הספיקה להגיע למסיבת יום ההולדת. נפגשנו בהפסקה, דיברנו על המתנה והיא נרצחה באותו יום. שמענו פיצוץ אדיר, יצאנו ורצנו החוצה וראינו את כולם שרועים על הכביש כשכל האיברים שלהם מפוזרים".
אירועי אותו יום המשיכו ללוות אותה גם שנים לאחר מכן. "בגלל שאיבדתי כמה חברים ויצא לי לראות אותם לפני שהם מתים, אני יודעת שאין שום דבר רומנטי במוות של בן אדם קרוב. כשאתה פוגש את המוות כל כך קרוב ומסתכל לו בעיניים, אתה מבין שהם הולכים אל הלא נודע ואין תחושת חוסר אונים גדולה מזו, במיוחד כשמאבדים אדם שהוא מאוד קרוב אליך. היו תקופות שהייתי משתמשת בתחבורה ציבורית וכשהייתי עולה לאוטובוס הייתי בודקת אותו ואפילו עושה בו סריקות. כשהייתי חיילת פעם נתנו לי טרמפ וקפצתי מרכב נוסע. זה לא משהו שהוא זר לי. זו המציאות שלנו תקופה ארוכה. זה נכון שהשבעה באוקטובר זה התופת והזעזוע הכי גדול שחווינו מאז קום המדינה, אבל אנחנו חיים בהישרדות מלחמתית הרבה שנים".
חקוקי יצרה את הסרטים הקצרים ׳ביני ובינם׳, ׳צבעים׳ ו׳אדמה׳, שעוסקים בזהות ושורשיות ובקשר של האדם לאדמתו. בתחום הריקוד התמקדה בשנים האחרונות במענה לאוכלוסייה מבוגרת. לאחרונה יזמה במתנ"ס יחד עם רכזת הגמלאים רחל אנקרי חוגי העשרה ספורטיביים עבור גמלאים. "הם עושים רפרטואר של חבר'ה צעירים, רוקדים קרוב לשעה בלי הפסקה. הכי מבוגרת אצלי בקאנטרי היא בת 87", אומרת חקוקי.
בנוסף, חוקרת חקוקי כיום במסגרת הדוקטורט שלה את תפיסת הגילנות והפרישה של כדורגלני ישראל לאורך הקריירה הספורטיבית שלהם. "אני יושבת איתם לראיונות עומק והם מספרים לי על הקריירה - ההתחלה, השיא והפרישה, איך זה השפיע עליהם, איך הם תופסים את הגיל ואיך הסביבה תופסת את הגיל שלהם".
ההחלטה על הוצאת ספר השירים הגיעה לאחר שהתמודדה לתחרות שירה, "אני כותבת הרבה זמן והנחתי לשירים בצד, אבל אז התפרסמה התחרות והחלטתי שאני יושבת עם עורכת לשונית ומגישה את השירים".
מבט על המציאות
חקוקי מקווה כי השירים יינסכו נחמה ותקווה בימים הקשים שאנחנו עוברים. "אני רוצה שאנשים יתפכחו ויבינו שזו המציאות שלנו ואנחנו עכשיו צריכים להתמודד עם זה ולהיות מאוחדים ולהבין שאין לנו מקום אחר. אנחנו צריכים לצמוח מהאירוע הזה של השבעה באוקטובר ולפתח חוסן לאומי ופרטי ולהבין שהשבר הזה ילווה אותנו לדורות ארוכים. אני גם מקווה שאנשים שחוו את התופת האחרונה מקרוב ימצאו את הכוחות ושיהיו אנשים במעגלים הקרובים והרחוקים שלהם שיעצימו אותם ויחזקו אותם. כי זו תופת שלנפש לוקח הרבה זמן להשתקם ממנה. זה אירוע כזה המוני שנוגע כמעט בכל אחד באיזשהו אופן ובכל יום מתווספים לאובדן הזה של האבל עוד ועוד משפחות ומעגלים רחבים יותר. נצטרך ללמוד לחיות עם זה ולהתנהל בתוך זה, כמדינה, כעם וכאנשים פרטיים וגם מול האנטישמיות שקורית בחוץ".
מאיפה נובעת הבעירה הפנימית שלך ליצור כל הזמן?
"יש בי רעב פנימי שמדבר אליי. זה מגיע בכל מיני צורות. אני יכולה לחלום על קומפוזיציה או לחוות משהו עוצמתי ואז היצירה פשוט מתפרצת ממני. אין לי חשש לאלתר במקום בו אני מרגישה בטוחה. זה קרה לי מגיל קטן. היו מעלים אותי על במה עם מוזיקה שנבחרה באופן ספונטני והייתי יוצרת משהו מקרי במקום לפי המקצבים שהלב שלי התרגש מהם. אני מרגישה באופן קבוע שאין לי מספיק זמן לממש את מה שהנפש שלי מבקשת לאתגר. זה יכול להגיע כמו ספר השירה שלי, כמו כוראוגרפיה וכן, זה מתכתב גם עם המחקר הנוכחי שעוסק בגילנות והשפעת הגיל. רק היום אני מעזה באמת להתמודד עם הקושי שהגיל מביא עימו גם מול עצמי. לחיים המקצועיים בעולם הספורט והריקוד יש זמן קצוב ואני כל הזמן מותחת גבולות. כשהצבעתי על עצמי כמישהי שונה בנוף. פרופסור בר אלי ענה לי: 'אנשים לא ממושמעים הם פעמים רבות גם הכי יצירתיים....' - אז אם אדם כמותו בעל שם עולמי בוחר לעשות איתי דרך אין לי סיבה להתפנק, אלא רק להתמסר למחקר".
קראו גם:
מה את רוצה שיקרה עם הספר? לאן הוא יגיע?
"אני מאוד רוצה להמשיך אתו את המסע ולהגיע לכמה שיותר קהלים. בינתיים היו כמה מפגשים אינטימיים שאנשים ביקשו לעשות. גם כאלו שחוו אובדן יכולים להתחבר אליו. אני מקבלת הודעות מדי בוקר. אנשים ששלחו להם קטעי שירים והם אומרים שזה ממש כאילו ידעתי מה הנפש שלהם מבקשת או מדברת. זה כאילו אני מתכתבת איתם, עם האובדן והשכול שלהם. זה מרגש וזה לפעמים גורם לי גם לדמוע אבל זו המציאות שאנחנו חיים בה. בסופו של דבר אנשים צריכים אנשים. בן אדם הוא יצור חברתי והוא זקוק לעיסוי לנשמה ואנשים יכולים תמיד להיות שם אחד בשביל האחר. זה הכוח".