כבר 30 שנה שעמרי שלמון מקיבוץ גשר עסוק בלהציל את כבודם האבוד של מאות מבנים היסטוריים שמספרים את סיפור הארץ, הציונות והאנשים שייסדו את המדינה. כל העת ובלי רגע אחד של מנוחה נלחם שלמון נגד ההזנחה שלהם וחוסר המודעות לשימורם, נאבק בבירוקרטיה ובמחסור בתקציבים שתוקעים את שיפוצם ולעיתים הוא גם יוצא למלחמות עולם נגד כרישי נדל"ן, שרק רוצים למחוק אותם מעל פני האדמה כדי לבנות במקומם מגדלי מגורים או בנייני משרדים.
שלמון בן ה-67, שנלחם גם נגד הזמן ומפגעי מזג האוויר (האויבים המרים של אותם מבנים ייחודיים), חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי להספיק להגיע לכל מבנה, צריף או באר ישנה בעפולה או שני קירות בעלי משמעות בטבריה. הוא יכול להתחיל את היום בגליל ולסיים אותו בקיבוץ בדרום.
בימים אלה סוגר שלמון 10 שנים בתפקיד מנכ"ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. מאז נכנס לתפקיד הייתה הרבה עשייה והתקדמות ביחס לשימור מבנים, אך הוא והארגון שלו עדיין רחוקים מלהצהיר שהגיעו למנוחה ולנחלה.
"שימור אתרים הוא חלק מהמעשה ציוני, אבל לצערי עוד ימשיכו להרוס בתים בעלי ערך היסטורי בגלל שלא יימצא תקציב לשמר אותם", מודה שלמון, "כשהורסים בית מיועד לשימור זה כואב כמו לאבד איבר בגוף".
עבודה עם נשמה
החיבור של שלמון להצלת המבנים ההיסטוריים במדינה התחיל כשהיה ילד בקיבוץ גשר, כמי שנולד קצת אחרי שהמדינה קמה. "גדלתי בקיבוץ על הסיפורים של מלחמת העצמאות ועל מורשת הקרב של גשר. הקיבוץ, שנהרס עד היסוד, בלם התקפה של הצבא הירדני ואחר כך התקפה של חיל המשלוח העיראקי", הוא מספר בגאווה.
כאחד שגדל בקיבוץ הוא עשה את המסלול הקבוע של לימודים, תנועת נוער, שנת שירות ואחר כך שירות צבאי אותו עשה כקצין בחיל הלוגיסטיקה. אחרי הצבא למד בבית ברל הוראה, לימודי ארץ ישראל והיסטוריה וחזר לקיבוץ שם הוצע לו להיות מנהל קהילה.
כמנהל קהילה נפל בחלקו של שלמון לשקם את חצר גשר הישנה וזה למעשה סלל את דרכו לתחום השימור. "מנהל קהילה זה תפקיד של שנה וחצי-שנתיים והייתי בו במשך ארבע שנים. נהניתי מכל רגע כי הרגשתי שאני יכול ליצור בו ולנווט. היה בזה הרבה סיפוק. בתפקיד הזה הגשמתי חלום ישן של שיקום חצר גשר הישנה. שם היה למעשה היישוב הראשון של גשר על פיתולי נהר הירדן, המקום הכי יפה בעולם. שלושה גשרים היסטוריים מפוצצים עם סיפור של מורשת קרב של יישוב בודד שבלם פעמיים בגופו את האויב".
מה היה מצבו של האתר לפני שיקומו?
"הוא היה מוזנח וממוקש, אין יוצא ואין בא. הוא היה בחלקו בכלל מעבר לגדר המערכת. ואז התחלנו לנקות שם, ארגנו את כל הנוער, אנשים התחברו והתחיל שם סיפור. אני הובלתי את שימור גשר הישנה, כשהנשיא חיים הרצוג פתח את האתר ב־18 במאי 1992. עד היום אנחנו ממשיכים לפתח את המקום".
מיד אחרי שחנך את אתר 'חצר גשר הישנה' פנה אליו המייסד והמנכ"ל המיתולוגי של המועצה לשימור אתרים יוסי פלדמן והציע לו להצטרף אליו. הוא מינה אותו למנהל מחוז צפון במועצה. "הפכנו את העולם בלי גרוש על הגב, אבל עבדנו עם נשמה והיו גם אנשים טובים שהתחברנו אליהם. באתי עם מוכנות ועם כל האהבה הזאת לדבר והעסק מאוד התפתח".
בית הוא סיפור
כבר 30 שנה ששלמון בעסק הזה ולמרות מרחק הזמן שחלף התשוקה שלו להמשיך לעסוק בזה עדיין לא פגה אצלו. "אני אוהב בעבודה הזו את הלא נודע", הוא מחדד את אהבתו למקצוע, "אני בא למבנה, מגרד ממנו עוד שכבה ומגלה עוד סיפור וזה כל הזמן מייצר מוטיבציה, זה סוג של יצירה בתוכי שאני לא יכול לעצור אותה. אני בא למקום שמספר סיפור של אנשים בדיוק כמו בתנ"ך".
יש שיגידו שבסופו של דבר מדובר רק במבנה.
"כן, אבל השימור הוא חלק מהתרבות שלנו. בניין היסטורי מצית אצלי את הדמיון. אני אומר לעצמי על מה חשב זה שבנה אותו, מי הוא היה ומה הניע אותו".
כמה אתה מתרגש כשאתה מגיע למבנה שמיועד לשימור?
"אני מרגיש את הלמות הפטישים כאילו אני רואה עכשיו שבונים אותו. אני רואה בית ואני אומר לעצמי שמישהו תכנן, בנה וחשב מה יהיה בתוכו. את עצמי אני שואל האם אני יכול להפוך אותו למשהו אחר. אם לדוגמה הוא היה בית מגורים או בית ספר אני חושב איך אני עושה שם ספרייה, משחקייה לילדים או מסעדה. היכולת הזו לקחת משהו שמישהו ייצר פעם עם האדריכלות שלו ותרבות החומרים שהייתה לו פעם, ולהחיות אותו מחדש זה חלק מהיופי של השימור. זה כאילו לעבור עם מקל של פייה שעושה קסם ופתאום המקום חוזר לחיים. זה כמו לידה. אנחנו מחזירים בתים לחיים ואנחנו חייבים את זה לבתים ולמי שבנה אותם".
למה אנחנו חייבים את זה?
"כי האנשים שבנו את אותם מבנים באו עם המון כוונות טובות ובנו משהו ברמה גבוהה. לכן אנחנו גם צריכים לבוא לפעולת השימור עם המון צניעות וענווה. אנחנו בסך הכל חוליה ושכבה של משהו. כמו סיפור המעשה בתלמוד של האדם ששתל את החרובים למשך 70 שנה כדי שיהיה גם לילדים שלו פירות. החוכמה שלי היא לעשות את החיבורים. לראות איך המבנה הזה יחיה בייעודים שונים".
מה כלי העבודה החשוב ביותר בתחום של השימור?
"הענווה והאינטליגנציה הרגשית. לא לחשוב שאנחנו המצאנו את העולם ואת הגלגל".
למה אתה בא ממקום של ענווה?
"כי לרוב היד קלה ובאים עם החלטה להרוס. חלק מהמומחיות שלנו היא להראות ששימור יכול להיות לצד פיתוח".
לישראלים איכפת משימור? עד כמה יש מודעות לשימור מבנים שיש בהם ערך?
"יש מודעות. היא הולכת וגדלה, אבל היא לא מספיקה. יש תסכול שלא בכל מקום מבינים את הדברים לעומקם ולא מבינים את המחויבות".
עפולה פספסה
בערים באזור, בעמק יזרעאל, בגלבוע ובגליל ישנם כמה מאות של מבנים שמיועדים לשימור ולהצלה. בעבר היו הרבה יותר, אבל ההתפתחות המואצת של היישובים לצד חוסר רגישות לנושא הובילו לכך שלא מעט מבנים בעלי ערך היסטורי נמחקו מעל פני האדמה.
"בעפולה היו הרבה בתים ומבני משק היסטוריים שנהרסו. היה צריך לשמר אותם. עפולה פספסה פה", מודה שלמון, "בשדרות ארלוזרוב היה את מלון שפירא, המלון הראשון של עפולה. המבנה היה קיים משנת 1925 ועד 1990. זו הייתה טעות להרוס אותו. המלון הזה היה יכול להיות היום אייקון אדריכלי. כל שדרות ארלוזורוב בנויה באדריכלות של ריכרד קאופמן, שזה כבר מקפיץ את החשיבות והערך של המקום".
בכייה לדורות?
"לא רוצה לדבר במושגים של בכייה לדורות. פעם אמרתי לעזריה אלון: 'נכשלתם במאבק על הטבע. מה תעשה עכשיו?'. אז הוא אמר לי: 'אני לא ישן בלילה, אבל בבוקר אמשיך את המאבקים בדברים הבאים'. למען ההגינות צריך להגיד שהמועצה לשימור אתרים הייתה בעבר קטנה מאוד. צדקנו, אבל לא היה לנו מספיק כוח. היום יש לנו בסך הכול דיבור טוב עם הנהגת העיר עפולה".
איזה מבנה שהרסו באזור הצפון ולא הצלחת להציל הכי כאב לך?
"יש כמה מבנים כמו כפר הילדים בעפולה. ההזנחה בכפר הילדים היא כואבת. המקום היה שייך למשרד הביטחון. כשהוא יצא משם התחילה מריבה עם קרן היסוד למי זה שייך כי העירייה רצתה לבנות שם שכונה. דווקא היו לנו כמה הצלחות במאבק. הכרזנו על המבנים לשימור והבאנו כסף לשמר את המבנה הדו־קומתי שאחר כך נשרף ולא היה אפשר לעבוד בו. גם אם לא הרסו אותו, בפועל שיני הזמן הרסו אותו וזה כואב. הצלחנו להגיע להסכם עם העירייה ועם הוועדה המקומית שבית האבן הדו־קומתי שעבר תהליך של שריפה לא ייהרס. הוא עבר נזק עצום, אבל אפשר להציל אותו ויש לנו תכנון מפורט של הצלה שאפשר כבר מחר להתחיל אותו".
בטבריה יש הרבה בתים לשימור?
"יש את שכונת מימוניה ושני הבתים הסמוכים למלון דונה גרציה שהוועדה הממונה בטבריה החליטה להרוס אותם. כרגע זה הולך לוועדת ערר, הוועדה המחוזית מתנגדת ותושבים בטבריה מתנגדים. כרגע עצרו את הכל ועושים חשיבה. אחד הרעיונות זה לפרק את מה שקיים ולהרכיב במקום אחר, אבל אנחנו מתנגדים לזה כי זה כבר לא שימור. בטבריה השקענו הרבה כסף בשימור של חצר היהודים וחצר ניניו, אבל הפרויקט תקוע. בטבריה יש בעיה כי אין שם יציבות פוליטית".
דרושה חקיקה
עוד מקום שכואב מאוד לשלמון שהזמן חולף ולא קורה איתו כלום הוא אתר משמר הירדן הישנה. "זה סיפור עצוב", אמר בגילוי לב, "בשנות ה־50 התיישב שם בסיס של המשטרה הצבאית. קק"ל, יחד עם הלוחמים ועמותת בני משמר הירדן הישנה, בנו אנדרטה לזכר הנופלים על הגנת היישוב מהצד הצפוני של כביש 91. ברגע שבסיס מ"צ יצא משם, פנינו ביחד עם בני משמר לרמ"י והם הציעו לנו לקחת את המקום, אבל המועצה לשימור אתרים לא יכולה לקחת אתרים. היתרון שלנו כגוף קטן הוא ללוות לאורך השנים בפיתוח ובגיוס כספים. אז הגענו להבנה עם המועצה האזורית גליל עליון שהם מקבלים את המקום, אבל עד היום החוזה הזה לא נחתם".
למה?
"באיזשהו שלב החלטנו בעצמנו לקחת את מבנה חדר האוכל ובנינו בו מרכז מבקרים. החלטנו להביא 300,000 שקל, שימרנו את המבנה ועשינו בו תצוגות והבאנו לו קו מים והיה טקס גדול. התקווה הייתה שזה יהיה איזשהו טריגר לזה שהשימור ימשיך, אבל היום הכל נהרס שוב. יו"ר הועד המנהל שלנו האלוף במיל' אורי אור מטפל בזה. אנחנו בקשר עם המועצה האזורית שבינתיים לא מרימה את זה".
מה הסיבה?
"אין לי מושג למה זה תקוע במועצה האזורית גליל עליון. הצהרנו שאנחנו נביא כספים וגם נעזור בתחזוקה. צריך כבר לדאוג לתב"ע (תוכנית בניין עיר) ולקחת החלטה. אני מקווה שראש המועצה גיורא זלץ כבר יחתום על החוזה".
איפה יש עוד בעיות?
"אחת הבעיות בשימור הם הנכסים הפרטיים. לשימור אין חוק. בשנת 1992 חוקקו חוק כתוספת לחוק התכנון והבנייה שהרשויות צריכות מתוקף סמכותם להקים ועדת שימור סטטוטורית ולעשות סקר מבנים. לא כולם עשו את הסקר ובחלק מהמקומות עשינו את הסקר בעצמנו. אנחנו נאבקים על כל בית ובית בגלל שהחוק חלש בארץ. מדינות אחרות בעולם כמו איטליה וגרמניה נותנות מענקים ותומכות בשימור. בישראל אין בחקיקה תמיכה במבנים לשימור. למרות ששימור משביח מאוד את הנכס כמו שראינו בתל אביב".
מה הפתרון?
"הדבר המרכזי הוא שצריכה להיות אכיפה. אין חוק שימור חזק של אכיפה, שמצד אחד אוכף שימור ומצד שני גם נותן תמריצים כמו שעושים בעולם. היום המדינה מבקשת מהמועצה לשימור אתרים להיות תאגיד על פי חוק. זה בתהליך יחד עם השר לתרבות ולספורט והשר לירושלים ומורשת ששם יש תקציבים מאוד משמעותיים לתחום. בינתיים אנחנו עושים המון פעילויות שמצילות מבנים ומגדילות תודעה".
בכמה פרויקטים אתם פועלים עכשיו באזור הצפון?
"יש בערך 30 פרויקטים מתיקי תיעוד ועד סקרים וביצוע. זה לא מעט. בעמק יזרעאל אנחנו עושים הרבה דברים. זו רשות מצטיינת בפעולות של שימור והיא דוגמה ומופת למועצה שיש בה הכלה יוצאת מגדר הרגיל לנושא".
ראש המועצה האזורית גליל עליון גיורא זלץ מסר בתגובה בנוגע לשימור אתר משמר ירדן הישנה: "אין לנו שום עניין בזה. אם יש מישהו שרוצה להקים שם אתר תיירותי או חינוכי שיתכבד וישקיע שם כסף, למועצה כמועצה אין עניין להקים עוד אתרים. רק תוכנית בניין עיר של המקום עולה בין 300,000 לחצי מיליון שקל. יש לנו מספיק אתרי תיירות ומורשת שהתושבים מממנים אותם, אני לא אקים עוד אתר שהמועצה תממן את ההקמה שלו".