פיצוץ אדיר הרעיד את רכס עלי טאהר בדרום לבנון בלילה שבין ה־23 ל־24 במאי 2000. מוצב הבופור, הסמל של שהיית צה"ל ברצועת הביטחון, פוצץ באמצעות שישה טון חומר נפץ מסוג טי.אן.טי. פיצוץ שגם סימל את סופן של 18 שנים מדממות בלבנון, ובעיקר את השנים האחרונות והעקובות מדם, שבהן קיבל הבופור את הכינוי המצמרר "ההר המקולל".
12 שנה לפני הנסיגה, קיץ 1988, שלוש שנים להקמת רצועת הביטחון. הימים ימי האינתיפאדה הראשונה; ראש ממשלת האחדות הוא יצחק שמיר ושר הביטחון הוא יצחק רבין. למוצב הבופור עולה לראשונה חייל צעיר מחיל הקשר, טוראי אביטל גונן (היום בן 50.5) ממושב מולדת, מפעיל מערכת 'קשת' - מכ"ם קרקעי נייד, שנועד לעקוב אחר תנועת כוחות אויב בלילה ובתנאים של ראות לקויה. אביטל, אז בן 19, היה חדור מוטיבציה לעשות שירות משמעותי במקום שבו ירגיש כי הוא תורם הכי הרבה לביטחון המדינה, ומוצב חודר בלבנון היה עבורו מקום כזה.
מטענים, מרגמות וירי טילים
הבופור הוא מבצר צלבני מהמאה ה־12, שנבנה על הר סמוך לנהר הליטני. המצודה, שנמצאת בגובה של 717 מטרים מעל פני הים, חולשת על דרום לבנון והגליל. בשנים שלפני 1982 הפך אותה אש"ף לנקודה אסטרטגית שממנה שיגר רקטות ליישובי אצבע הגליל ובעיקר לקרית שמונה. ביום הראשון למלחמת לבנון הראשונה, ב־6 ביוני 1982, כבשו חיילי צה"ל מסיירת גולני ומפלחה"ן גולני את מתחם הבופור מכוח אש"ף. בסיום הקרב, שבו נהרגו שישה לוחמי צה"ל, עלה אחד הלוחמים אל הקומה הגבוהה ביותר במבצר והניף בה את דגל ישראל.
לאחר כיבוש הבופור הוא עבר לחזקתו של צבא דרום לבנון, אך בהמשך חזר אליו צה"ל והקים בו מוצב שקיבל את השם מוצב 'זהוב'. את המוצב, שהיה מהמסוכנים בתקופת שהיית צה"ל ברצועת הביטחון, איישו לאורך השנים לרוב סיירות חטיבתיות של גולני, צנחנים ונח"ל וגם פלוגות ותיקות, מחלקת טנקים, גששים, מודיעין וצוות שמפעיל מערכת 'קשת'. תפקידו של המוצב היה לשלוט על רכס עלי טהאר ועל המרחב שבין הרכס לעיירה אל־נבטיה, ולערוך תצפיות על כל המרחב. הכוחות ששהו בו, גולני, צנחנים או נח"ל, יצאו ממנו גם למארבים באזור, לסיורים ולפתיחת צירים.
משער פאטמה שעל הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון הובילה הדרך לבופור. הציר נקרא בסוף שנות ה־80 'בונטקס'.
מסלול הנסיעה היה ארוך ותלול, חלקו עבר בגבול רצועת הביטחון וחלקו האחרון היה תלול במיוחד, מה שדרש נסיעה איטית. לפחות פעמיים בשבוע עלו שיירות למוצב, והן היו חשופות כל הזמן למטענים ולירי טילים נגד טנקים. לפני העלייה לשטח הכניסה למוצב היה את עיקול ה־J המפורסם והידוע לשמצה – נקודה חשופה מאוד שאליה נורו כל העת סאג"רים או הונחו בה מטענים.
בכניסה למוצב היה שטח כינוס לטנקים ונגמ"שים, מטווח, עמדה ויותר מאוחר הוכשר במקום מנחת מסוקים. המוצב עצמו לא היה חלק מהמבצר, והוא נבנה למעשה בצמוד לקיר המערבי שלו. הוא היה ארוך וגדול, בניגוד לשאר המוצבים החודרים. בסוף שנות ה־80 היה המוצב נחלק בכל לילה לשניים, בגלל אורכו. בחלק הדרומי של המוצב היתה נפרשת בלילה עמדה שכונתה 'מיטה 9' - מארב של תשעה לוחמים וטנק. עם הזמן קוצר המוצב, ושונו בו נוהלי השמירה.
בשנים הראשונות של השהייה ברצועת הביטחון, ארגון אמל היה האויב המרכזי של צה"ל בגזרה; אבל בתחילת שנות ה־90 ועד הנסיגה בשנת 2000 היה זה ארגון חזבאללה שהפך לאויב המשמעותי, הקשה והמר של צה"ל באזור. המוצב הפך עם השנים ליעד שחזבאללה הפגיז בירי פצמ"רים, כמעט על בסיס יומיומי. כמעט אין נקודה במרחב המוצב ובמצודה עצמה שלא נפל בה פצמ"ר. החיים במוצב בחצי השני של שנות ה־90 היו לא פעם מתעתעים עבור החיילים ששירתו בו: יום שנפתח בזריחה מרהיבה לצד נוף עוצר נשימה ושלוות אלוהים, הפך לאחר כמה שעות ובן רגע לגיהינום עלי אדמות, עם ירי מאסיבי של פצצות מרגמה או טילי נ"ט, פצועים והרוגים. נוסף על כך, השיירות אל המוצב הפכו עם הזמן למסוכנות ביותר, שכן הן היו מטרות קלות לפגיעת ירי נ"ט. לפיכך, באמצע שנות ה־90 הוחלט להפסיק אותן ולהוביל את החיילים, האספקה והציוד למוצב באמצעות מסוקים.
ב־4 בפברואר 1997, מסוק יסעור עם 33 חיילים שהיה בדרכו לבופור התרסק מעל שאר יישוב יחד עם מסוק נוסף, שהוביל 32 חיילים למוצב 'דלעת' - אירוע המוכר בשם 'אסון המסוקים', שבו נהרגו 73 חיילים ואנשי צוות של חיל האוויר.
במלאת 20 שנה ליציאת צה"ל מלבנון חזרנו למפעיל מערכת 'קשת' במוצב הבופור של סוף שנות ה־80. לאותו חייל צעיר, נחוש ומורעל, שבמשך לילות ארוכים על רכס עלי טאהר היה העיניים של המוצב. איך עברו עליו 11 חודשים רצופים במקום עם הנוף מהיפים והמרשימים במזרח התיכון, מה נצרב ממנו מאותה תקופה ואיך הוא מסביר למה תקופת שהיית צה"ל ברצועת הביטחון נשכחה מהתודעה.
גופות, מלכודות וקדחת המערות
אביטל גונן נולד והתחנך במושב השיתופי מולדת שברמת יששכר. הוא סיים את לימודיו במאי 1987 בתיכון האזורי 'עמק חרוד', שנמצא צמוד לבית שטורמן שבקיבוץ עין חרוד מאוחד. כנער מתבגר שהתאהב ברדיו ובמוזיקה הוא חלם על שירות בגלי צה"ל, אבל עם פרופיל 97 קרבי לא היה לו אז שום סיכוי. בפברואר 1988 הוא נכנס בשערי הבקו"ם וקצין המיון שיבץ אותו בחיל קשר. הוא עשה טירונות רובאי 3 בחיל התחתונים ולאחריה הגיע למחנה צריפין, שם עבר קורס מוכ"מים ושובץ לפלוגת 'קשתות' בגזרת לבנון.
"לא היו לי חששות אז. בכלל לא הבנתי איפה אני נמצא. הייתי חייל מתלהב וטיפש. רצית להיות במקומות הכי קרביים, בחוד החנית, והבופור היה כבר אז סוג של סמל", מספר גונן איך הגיע למוצב הכי מפורסם ברצועת הביטחון, "ביקשתי להיות בצוות של מוצב חודר, אבל בהתחלה שיבצו אותי בצוות במוצב 'רקפת' על הגדר. אחרי יומיים הגיע המ"פ שלי ואמר לי שאני עובר לבופור. שמחתי".
המפגש הראשון שלו עם לבנון היה עבורו קצת טראומתי. "הגעתי בבוקר לכינוס בשער פאטמה ועליתי על השיירה לבופור. באותו בוקר, בפתיחת הציר מהמוצב לשער פאטמה, אחד החיילים זיהה דמות בתוך בית שהיה קרוב לציר. הכוח ירה טילים נגד טנקים לתוך הבית, אבל המפקד לא היה מרוצה. למקום הוזעקו שני מסוקי קרב שירו לתוך הבית כמה טילים והרסו אותו לגמרי. אני ישבתי בתוך משאית ה'ריו', לבוש במדי 'קופיקו' מצריפין עם שני קיטבגים מלאים, וחשבתי לעצמי שהגעתי לווייטנאם, שאני נמצא באמצע מלחמה. האמת, שקצת נבהלתי".
כ־45 דקות אחרי שנכנס טוראי גונן לראשונה בשער פאטמה הגיעה השיירה למוצב הבופור. "כשירדתי ממשאית ה'ריו' ראיתי ישר מול הפרצוף את המבצר. זה בום לפנים. הגעתי למקום שהוא סמל", נזכר גונן, "המבצר יפה, אבל מוזנח. בכניסה למוצב ראיתי את שלט הברזל שהיה תלוי על המצודה ובו חקוקים שמותיהם של חיילי סיירת גולני שנפלו בקרב על כיבוש הבופור במלחמת לבנון הראשונה. בימים הראשונים שלי שם סיפרו לי הרבה אגדות, ואני הייתי פתי לא קטן ו'אכלתי' הרבה סיפורים. כמו שעדיין יש גופות של מחבלים במחילות בתוך המבצר ושיש מלכודים במוצב. אגב, היתה הוראה שאסור להיכנס למחילות של המבצר, ולא בגלל גופות מחבלים אלא בגלל חשש מקדחת המערות. נפלתי שם על צוות ותיקים של 'הקשתות'. מפקדי הצוות היו ארז ציטיאט - בחור שהיה לו כבר כרטיס טיסה ללוס אנג'לס, הוא כל הזמן דיבר על התכנונים שלו בארה"ב, ולדעתי הוא עוד שם - והרצל אפרמיין מכפר סבא, ושני חברי הצוות היו עופר כהן מבאר שבע, חייל שלא יצא לקורסי פיקוד כי רצה להישאר בצוות, ואלון מעכו".
אחד הדברים הזכורים לגונן מאותם ימים ראשונים על רכס עלי טאהר היו התרגולות החוזרות ונשנות במקרה של ירי פצמ"רים. חודשיים לפני שהגיע לבופור נפל על המוצב מטר של פצצות מרגמה שגרמו לכמה מהחיילים לחרדות. "המוצב לא היה אז ממוגן. הוא היה ארוך כזה. היה בו חדר אוכל, חדר תדריכים, חמ"ל ואזור מגורים בתוך צוללות, עם מיטות שקשורות לצדדים. מתחת לבופור נמצא הכפר ארנון. חלקו היה מיושב וחלקו לא, ובכל פעם שעשינו תרגולת התקפת מוצב, החי"רניקים היו יורים אל עבר הבתים הלא מיושבים. זה לא היה נעים לתושבי הכפר, שהיו יוצאים מהבתים וצועקים 'תפסיקו לירות'. עשינו אז הרבה תרגולות של התקפת מוצב ב'רטוב', כדי לירות קצת. אחד הדברים הנחמדים בבופור היה שמאחר שהוא נמצא בקצה רצועת הביטחון, ברגע שרציתי לעשות מטווח הייתי מודיע למוצב 'דלעת' שאני יורה, והייתי יורה".
הנוף מראש המצודה
לצוות 'הקשתות' במוצב הבופור היה תפקיד משמעותי בעיקר בלילה. שעות הפעילות של הצוות היו מרבע שעה אחרי רדת החשיכה ועד שעולה הבוקר. בכל משמרת היו שלושה חיילים שתפעלו את המכ"ם. "הפעילות שלנו היתה מחושך ראשון עד אור ראשון; אבל בגלל הגובה של הבופור היו לא מעט בקרים מעורפלים, ואז המשמרת שלנו היתה נמשכת עד עשר בבוקר. בשעות הלילה וכשיש ערפל אף אחד לא ראה כלום, חוץ מאיתנו. היינו העיניים של המוצב. יושבים שעות ומביטים על מסך שסורק רדיוס של כחמישה קילומטרים. הכרתי את כל הגזרה מצוין. את כל הכפרים ומיקום המוצבים. היתרון של ה'קשת', שהוא ב־30 שניות מכסה את כל הגזרה. התפקיד שלנו היה לזהות תנועה חשודה בלילה. בתום המשמרת היינו הולכים לישון, קמים בצהריים, עושים מסדר ומשתתפים במטלות של המוצב, ואז שוב נכנסים לעוד משמרת.
"הייתי באחד הצוותים הבולטים בגדוד 'הקשתות' שתפס את גזרת לבנון", ממשיך גנון לספר, "הרגשתי אז שאני שומר על גבולות המדינה ושאני שומר על האנשים במוצב. כי בלילה אף אחד לא ראה, חוץ מאיתנו. עשיתי משהו חשוב ומשמעותי. לשבת שעות מול מסך דורש ריכוז. היתה לנו משמעת מכשיר. תמיד זוג עיניים היו על המסך. הייתי מסתכל על קו שזז ימינה ושמאלה במטרה לראות איזו נקודה. זה קשה, והייתי עושה את זה במשך שבועיים ברציפות ואז יוצא לחופש של שבוע. בכל התקופה שלי בבופור לא יצא לי לזהות מחבלים".
התקופה שבה שירת גונן בבופר היתה רגועה יחסית. מקיץ 88' ועד אביב 89' לא נפלו פצמ"רים במוצב ולא נפצעו או נהרגו בו חיילים: "הייתי שם בתקופה שקטה. היה מקרה אחד של שיירה שיצאה מהמוצב לכיוון שער פאטמה, ורכב ממולכד ניסה להיכנס לתוכה. החיילים הבחינו ברכב החשוד בזמן וגרמו לו להתפוצץ מחוץ לשיירה. זה היה ממש מתחת למוצב. היה פיצוץ אדיר שהעיר את כולם. מיד נכנסנו לתרגולת התקפת מוצב; עליתי על ציוד ותפסתי את העמדה הצפונית. היה עוד מקרה, כשהייתי בחופשה בבית: מחבלת ניסתה להתפוצץ על כוח מהמוצב שעשה פתיחת ציר בבוקר, אבל היא חוסלה לפני שהצליחה לפגוע בכוח".
משגרת החיים במוצב זוכר גונן היטב את החשש התמידי ששיירת האספקה לא תגיע. "שיירות האספקה מהארץ היו מגיעות למוצב בימי שני וחמישי, אבל תמיד היה פחד שפתאום שיירה לא תוכל להיכנס, לכן קיבלנו תמיד אספקה כפולה. בתקופה ההיא היו מביאים מים במכליות, ומדי פעם, כששיירה לא יכלה להיכנס, המים במוצב היו נגמרים ולא יכולנו להתקלח. בתקופה שלי בבופור לא היה אספלט. היינו הולכים בתוך עפר כמו פודרה וכל היום היינו מלאים באבק. בחורף זה היה בוץ מגעיל. אז תחשוב מה זה שאין פתאום מים. זו היתה גם תקופת טרום הטלפונים הניידים. פעם בשבוע היתה מגיעה משאית עם כמה עמדות טלפון, משאית שהיינו קוראים לה 'חייגנית'. הג'ולנצ'יקים היו מדי פעם מפנצ'רים לה את הגלגלים כדי שתישאר במוצב".
אחד הדברים שנהגו חיילי המוצב לעשות בשגרה, כשהגזרה היתה שקטה, הוא לטייל במבצר עצמו: "לטפס לראש המצודה היה אז סוג של מבחן אומץ", מספר גונן, "היה צריך לטפס על סולם בזווית של 90 מעלות. עליתי שלוש פעמים לראש המצודה כדי להתרשם מהנוף, ואכן נוף יפה מאוד. בחורף להסתכל צפונה ולראות את הרי לבנון המושלגים זה היה בהחלט מחזה יפה".
"השמים לא נפלו"
אחרי 11 חודשים עזב גונן את מוצב הבופור ויצא לקורס פיקודי. מעת לעת היה נכנס לבקר את הצוות שאייש את המוצב, ששינה כל הזמן את פניו – נסלל בו אספלט, נבנו מגורים חדשים ונוספו מגוניות. בפברואר 1991, ימי מלחמת המפרץ הראשונה, השתחרר גונן מהשירות הסדיר והתחיל את חייו כאזרח.
"אני מסתכל על הימים ששירתי בבופור בחיבה. היה שם הווי מיוחד. נהניתי להיות שם. היה כיף, למרות כל הקשיים, כמו לא להתקלח. אני שמח שהייתי שם, שעשיתי שליחות – הגנתי על יישובי הצפון", אומר גונן בגאווה, "עבורי הבופור לא היה ההר המקולל. הייתי בתקופה שקטה יחסית, עם מעט אירועים. הרגשתי אז שאנחנו חזקים. הסתובבנו אז במוצב בלי פחד. הייתי נוסע בשיירה בלי חשש, שהיום אני יודע שזה היה מסוכן מאוד. חזבאללה בסוף שנות ה־80 היה עוד בחיתוליו, אמל היה הכוח הצבאי החזק באזור. בשנים האחרונות של רצועת הביטחון המצב היה שם קשה מאוד, כי כל הזמן היו התקפות על מוצבים ושיירות, וכמובן אסון המסוקים".
אתה זוכר איך הרגשת ביום האחרון של צה"ל בלבנון, כשפוצצו את מוצב הבופור?
"אח שלי שירת אז באחת הסיירות של חיל מודיעין. הוא היה בין החיילים האחרונים שיצאו מלבנון. באותו היום זה מה שהיה חשוב לי, שהוא ייצא ושלא יקרה לו כלום. פוצצו אז את כל המוצבים. אני כן אגיד שאני שמח שהבופור היום הוא אתר תיירותי ולא מוצב של חזבאללה".
כשצה"ל יצא מלבנון אתה כבר עמוק באזרחות. זו היתה נסיגה או בריחה?
"זה נעשה בצורה שרחוקה מלהיות מושלמת, אבל כנראה שבאותן נסיבות לא היה ניתן לעשות את זה טוב יותר. הרי השארנו את הצד"לניקים מאחור ואת חלק מהמוצבים לא פוצצו כמו שצריך. סוג של ברחנו, אבל לא היה טעם להישאר שם יותר. התועלת היתה יותר חשובה מהנזק. כשיצאנו, השמים לא נפלו. הצפון לא הפך להיות קו סוער. נכון שהיו אירועים, אבל בכל מקום יש אירועים וכל הזמן. היה ברור שהם לא יהפכו פתאום לאוהבי ישראל".
מדוע הלחימה ברצועת הביטחון נשכחה?
"זו תקופה שהיא לא תחומה בזמן. התקופה מסוף מלחמת לבנון הראשונה ועד הנסיגה היתה תקופה ארוכה. שגרה כזאת. איך אתה מגדיר את הלחימה בשטחים? גם זו לא מלחמה, זו שגרה של אירועים בטחוניים. זו היתה החלטה שלנו להישאר בלבנון וליצור רצועת ביטחון. כמו שחזרו לגבול בשנת 2000 יכולנו לחזור לגבול גם בשנת 1988. השאלה שצריך לשאול היא למה היינו כל כך הרבה זמן ברצועת הביטחון?"
ראית את הסרט 'בופור'?
"לא ראיתי אותו, ובכוונה. לא רציתי שהזיכרונות המהונדסים של הקולנוע יתערבבו לי עם הזיכרונות האמיתיים. יש לי תמונות בראש מאיך שהמוצב נראה. לא רציתי שהזיכרונות שלי יתערבבו עם סרט שצולם בקלעת נמרוד בגולן, בתקופה אחרת ובאווירה אחרת. כשאני הייתי בבופור הוא לא היה כזה מסוכן".
פורסם לראשונה: 20:08, 27.02.20