בתחילת שנת 2000, כמה חודשים לפני יציאת צה"ל מלבנון, קיבל סא"ל במיל' שי שמש (42.5) מקיבוץ אלונים את הפיקוד על מוצב טייבה, מוצב חודר של צה"ל ברצועת הביטחון. הוא היה אז בדרגת סגן, מפקד מחלקת חבלה בפלוגה רובאית של גדוד 12 של גולני. קצין צעיר, אנרגטי וחדור מוטיבציה, שראה את עתידו בצבא. תחת פיקודו במוצב הקטן, מלבד 30 חייליו, היו גם צוות טנק, גששים, מפעילי מכ"ם 'קשת', איש חימוש וצוות של יחידת 'עוקץ' - לוחם וכלב. באותה תקופה כבר החלו הדיבורים על נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון לקו הבינלאומי, וארגון 'ארבע אמהות' הגביר את הלחץ על ממשלתו של אהוד ברק להחזיר את הבנים הביתה. השאלה באותם ימי חורף קרים היתה לא האם צה"ל ייצא מלבנון, אלא מתי.
סא"ל במיל' שי שמש. "הצורה שבה יצאנו מלבנון היא פצע פתוח" | צילום: שרון צורסא"ל במיל' שי שמש. "הצורה שבה יצאנו מלבנון היא פצע פתוח" | צילום: שרון צור
סא"ל במיל' שי שמש. "הצורה שבה יצאנו מלבנון היא פצע פתוח" | צילום: שרון צור
(סא"ל במיל' שי שמש. "הצורה שבה יצאנו מלבנון היא פצע פתוח" | צילום: שרון צור)
מוצב טייבה היה אחד המוצבים של צה"ל בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון, לא הרחק מהכפר השיעי טייבה, השוכן ממערב למטולה. מזרחית למוצב שכן הכפר כילה. את המוצב איישה פלוגת חי"ר ותיקה מגולני או מהצנחנים, במסגרת מה שנקרא פעילות מבצעית או תפיסת קו בלבנון. מעת לעת הגיעו למוצב גם כוחות מיוחדים שיצאו ממנו למבצעים.
לאורך מרבית שנות קיומו היו תפקידיו של המוצב, שהיה שייך לגדוד רכס רמים, הפגנת נוכחות, אבטחת האזור, סיוע לצד"ל ובעיקר בסיס יציאה של הכוחות ששהו בו, גולני או צנחנים, למארבים במרחב נחל הסלוקי - יובל של נהר הליטני בדרום לבנון. כמו כן יצאו ממנו הכוחות לסיורי שטח ולפתיחת צירים אל עבר שטח ישראל או אל עבר עמדות מארבים. במוצב היו באופן קבוע צוות של טנק או שניים, שמדי לילה ערכו תצפיות על מרחב הסלוקי עם אמצעי לילה מיוחדים.
משער 188, על הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון, הובילה דרך לכיוון הכפר רב־א תלתין ובצומת שנקרא על ידי החיילים 'פרסק טייבה' פנתה הדרך צפונה אל עבר גבעה שעליה שכן מוצב טייבה. הוא היה מוקף בסוללת עפר גבוהה, ובכניסה אליו היתה רחבה שבה עמדו טנקים ונגמ"שים. בתוך הסוללה היו תעלות קשר מבטון עם עמדות תצפית לכיוון, מזרח, צפון ומערב ובקצה הצפון מערבי של המוצב שכן החמ"ל – עמדה פתוחה עם מכשירי קשר ומשקפת. במרכז המוצב היו חדר המפקד, מגורי החיילים בתוך בונקר, מגורי הגששים, מקלחות ומטבחון.
החל מאמצע שנות ה־90 ולאור התחזקותו וחימושו של ארגון חזבאללה הלך ייעודו של המוצב והשתנה. פחות פעילות התקפית יצאה ממנו, כשצה"ל משקיע מילוני שקלים בביצורו. עמדות התצפית מוגנו בבטון והחמ"ל הועבר לבונקר. המוצב הפך ליעד מבוצר עטוף בטון, במטרה להגן על החיילים מפני ההפגזות היומיומית של חזבאללה.
סאל' במיל' שי שמש כמפקד מוצב טייבה | צילום: אלבום פרטיסאל' במיל' שי שמש כמפקד מוצב טייבה | צילום: אלבום פרטי
סאל' במיל' שי שמש כמפקד מוצב טייבה | צילום: אלבום פרטי
(סאל' במיל' שי שמש כמפקד מוצב טייבה | צילום: אלבום פרטי)
במלאות 20 שנה ליציאת צה"ל מלבנון חזרנו למפקד מוצב טייבה האחרון, לאותו קצין שנתן את הפקודה בשטח להתפנות. איך הוא חווה אז את האירועים הדרמטיים, איזו צלקת השאירה לו הלחימה בלבנון, למה בחר הציבור לשכוח את התקופה הזו והמאבק שלו ושל חבריו לנשק להכיר ב־15 שנות שהיית צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה.
"קבורים בתוך בטון"
סא"ל במיל' שי שמש השתחרר מצה"ל רק לפני כמה חודשים, אחרי 24 שנות שירות. את הרומן עם הצבא החל כבר בגיל 14, כשעבר ללמוד בפנימייה הצבאית של הריאלי בחיפה במסלול של עתודה קרבית. בגיל 20 כבר החזיק בתואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה. הוא התגייס באוגוסט 1997 לגדוד 12 ('ברק') של גולני. עשה מסלול רגיל של לוחם, אחר כך היה מ"כ, יצא לקורס קצינים וחזר לגדוד כמ"מ מחלקת החבלה בפלוגה ותיקה – הרובאית. בתחילת שנת 2000 הוא קיבל את הפיקוד על מוצב טייבה.
בימים הראשונים של המילניום החדש, ראש הממשלה אהוד ברק כבר דיבר בקול רם על פינוי צה"ל מלבנון. הדיבורים על נסיגה קרובה לא הרגיעו את השטח, אלא להיפך, הלחימה התעצמה מיום ליום. החזבאללה, שהפך כבר באותם ימים לכוח צבאי משמעותי במזרח התיכון, חיפש כל העת לגרום לצה"ל אבידות. בתוך המציאות הזו, לסגן שמש היתה רק מטרה אחת – להחזיר את חייליו הביתה בשלום. וזו היתה משימה לא קלה בכלל, שכן מוצב טייבה היה בתחילת שנת 2000 יעד הפגזות מועדף על חזבאללה. הם ירו עליו כמעט מדי יום פצצות מרגמה וסאגרים (טילים נגד טנקים), ומסביב למוצב הניחו מטענים בכל מקום אפשרי.
הכניסה למוצב טייבה | צילום: שי שמשהכניסה למוצב טייבה | צילום: שי שמש
הכניסה למוצב טייבה | צילום: שי שמש
(הכניסה למוצב טייבה | צילום: שי שמש)
צומת פרסק־טייבה | צילום: שי שמשצומת פרסק־טייבה | צילום: שי שמש
צומת פרסק־טייבה | צילום: שי שמש
(צומת פרסק־טייבה | צילום: שי שמש)
"שהינו במוצב הזה תקופה ארוכה בגלל הנסיגה", חזר השבוע שמש לתקופה שבה פיקד על מוצב טייבה, "המוצב היה עטוף בטון מלמעלה ומהצדדים. היינו קבורים בתוך בטון. זה היה מחניק. המוצב הזה חטף אש בלי הפסקה. ירו עלינו כל הזמן. הם ניסו להרוג אותנו ולא ראינו את האויב בעיניים. היינו פשוט מבוצרים.
"המקלחות לא היו במרחב המוגן. כדי ללכת אליהן היינו צריכים לחבוש קסדה ולהתמגן בשכפ"ץ אישי. בשגרה עשינו כל הזמן פתיחת ציר עם גששים, כלב ואמצעים אלקטרוניים, כשאנחנו מאובטחים מכל עבר. בליל הסדר של שנת 2000 המוצב חטף מעל 120 פצמ"רים, רקטות ותול"רים. ואנחנו בלי שום יכולת להגיב. היה פשוט רצון שלא יהיו עוד הרוגים לפני הנסיגה. זו היתה תקופה שכבר לא יצאנו מהמוצב הזה למארבים. זו היתה תקופה שחזבאללה יזם ואנחנו רק התגוננו".
ההפגזות היו שגרת המוצב. שגרה כואבת מאוד עבור קצין שבבה"ד 1 לימדו אותו משהו אחר על תורת הלחימה של צה"ל - לא רק להתגונן, אלא גם לצאת להסתער. אותן שעות ארוכות של הפגזות קשות נצרבו עמוק עמוק בזכרונו. הן רודפות אותו גם היום, ובעיקר אירוע אחד שבו היה בטוח שאיבד אחד מלוחמיו: "זה היה באירוע שבו חטפנו אש ארטילרית כבדה והיה דיבור שיש כנראה נפגע, כי חייל באחת העמדות לא ענה לקשר", הוא משחזר, "החלטתי לצאת מהבונקר ולעלות למעלה לעמדה כדי לבדוק. רצתי בשטח חשוף, כשבאוויר ריח חריף של חומר נפץ. עברתי דרך הבורות שהשאירו הפצמ"רים ונכנסתי לתעלת הקשר המבוצרת. הגעתי לעמדה וראיתי אותה מרוסקת לגמרי. מסביב היו פזורים מלא רסיסי בטון ופצמ"רים. קראתי בשמו של החייל שלי, והוא לא ענה לי. החלטתי להיכנס לתוך העשן שאפף את העמדה, כשהיה לי די ברור שהוא כבר לא איתנו. נכנסתי פנימה לעמדה המרוסקת ואז ראיתי אותו יושב מכווץ. הוא סבל מצפצופים באוזניים ולכן לא שמע כלום. משכתי אותו החוצה והורדתי אותו איתי למרחב המוגן. נתתי לו להתאושש ואז אמרתי לו: 'ניקו, אתה עולה חזרה למעלה לעמדה'. הוא היה בשוק. אמרתי לו: 'מישהו צריך לשמור שם'. עליתי איתו לעמדה והוא נשאר שם. הוא הבין שזה מה שהוא צריך לעשות".
"איבדנו שליטה והתהפכנו"
נוסף על ההתמודדות הקשה עם ההפגזות של חזבאללה, התמודדו שמש וחייליו באותה תקופה עם אתגר מורכב ומסוכן מאוד - פתיחת ציר. מדובר בפעולה שנועדה להכשיר תוואי דרך בטוח לתנועת כוחות צבא, והיא כוללת 'ניקוי' הציר ממטעני חבלה וממוקשים. כמעט כל לילה ניסה חזבאללה, וברוב המקרים גם הצליח, להניח מטענים בדרך המובילה למוצב ובמרחב שמסביב לו. "כל האזור מסביב למוצב היה חשוד במטענים", מספר שמש, "לא הסתובבנו בכלל רגלית. כל פתיחות הציר היו רכובות, ממוגנות, עם אמצעים אלקטרוניים, גששים וכלבים. בכל פעם שהתצפיתניות זיהו בלילה תנועות חשודות בכל מיני נקודות על הציר לכיוון הארץ, היו סוגרים את הציר. אין בא ואין הולך. או שמחליטים לעשות פתיחת ציר מיוחדת. בפתיחת ציר מיוחדת, מעבר לכל מה שלקחנו איתנו, היה מצטרף אלינו גם צוות בדיקה, שבדק כל נקודה ונקודה שסומנה בלילה כחשודה. לפעמים פתיחת ציר היתה נמשכת שעות ארוכות ולפעמים ירו עלינו תוך כדי.
 נערכים לפתיחת ציר עם כלב | צילום: שי שמש נערכים לפתיחת ציר עם כלב | צילום: שי שמש
נערכים לפתיחת ציר עם כלב | צילום: שי שמש
( נערכים לפתיחת ציר עם כלב | צילום: שי שמש)
פתיחת ציר רכובה | צילום: שי שמשפתיחת ציר רכובה | צילום: שי שמש
פתיחת ציר רכובה | צילום: שי שמש
(פתיחת ציר רכובה | צילום: שי שמש)
"זכור לי מקרה יוצא דופן", ממשיך שמש ומספר, "שבתדריך שהעברתי לכוח לפני שהתחלנו בפתיחת הציר הגשש סירב לנסוע איתנו. הוא פחד. הוא אמר לי: 'אני מרגיש משהו לא טוב. ראיתי את המודיעין ואני לא סומך על עצמי'. לא ידעתי מה לעשות. הודעתי בארץ שהגשש מסרב לצאת לפתיחת ציר. התשובה מהארץ היתה: 'תעשה בלי גשש. תן גז. תיסע מהר'. נסענו מהר לארץ ובחזרה, גם בלי גשש, שוב נסענו מהר. הפעם הנקפדון (טנק בלי צריח ממוגן) איבד שליטה והתהפכנו. במזל זה נגמר רק בפציעה של קצין החימוש. היינו אז חיילים מבוצרים ומפוחדים. אשתי אומרת שאני הלום קרב מהתקופה הזו, ופשוט לא אבחנו אותי. אני לא פוסל את מה שהיא אומרת".
מהרגע ששמש לקח פיקוד על מוצב טייבה הוא סגר 64 ימים רצופים בלבנון בלי לצאת הביתה לחופשה. כקצין מורעל, חדור משימה לשמור על יישובי הצפון ומלא באחריות לשלום לוחמיו, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לצאת הביתה - בטח לא כמו חייליו, שהיציאות שלהם היו 21 ימים במוצב, שבעה ימים בבית. "אחרי חודשיים רצופים יצאתי בפעם הראשונה ובכל התקופה הזו בבית הרגשתי רגשות אשם", נזכר שמש, "הרגשתי שאני בארץ זרה. הרגשתי לא שייך לפה. פתאום רמזורים, פתאום נשים. כאילו הגעתי לעולם אחר. לעולם שבו לא רוצים להרוג אותי. זו היתה תחושה מוזרה".
"מי שחלש, מפסיד"
בתחילת מאי 2000 כבר היה ברור שנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון צפויה לקרות בתוך זמן קצר. מכל המוצבים שבגזרה החלו לפנות ציוד לא הכרחי, ועל קו הגבול הבינלאומי פעלו דחפורים בהכשרת דרכים ובהקמת גדר גבול חדשה. באותו זמן התקבלה גם החלטה בפיקוד צפון, שהמוצב הראשון שצה"ל יפנה הוא טייבה. שעת השין נקבעה ללילה שבין ה־14 ל־15 במאי.
 תעלת קשר במוצב | צילום: שי שמש תעלת קשר במוצב | צילום: שי שמש
תעלת קשר במוצב | צילום: שי שמש
( תעלת קשר במוצב | צילום: שי שמש)
בימים שלפני שעת השין שנקבעה לפינוי היה מפקד המוצב, סגן שמש, בחופשה השנייה שלו מאז נכנס ללבנון. בזמן שהוא נהנה בבית מהשקט ומהשלווה הטרידו את מנוחתו הדיווחים בכלי התקשורת על התקרבות הנסיגה, אך שמש לא העלה בדעתו שזה יקרה כל כך מהר, ובהפתעה גמורה. ביום ראשון ה־14 במאי סיים שמש את חופשתו ונערך להיכנס ללבנון: "הגעתי לשער פאטמה כדי להיכנס חזרה למוצב, ושם עצרו אותי. אמרו לי שכל הצירים סגורים כי מתחילים את הנסיגה. גם נאמר לי שהמוצב עובר לצד"ל. יצרתי קשר מהגבול עם הסמל והרס"פ שלי, שהיו במוצב, ואמרתי להם לאסוף את כל הציוד אבל להשאיר לאנשי צד"ל טלוויזיה אחת, טוסטר, כיריים, מיטות ומזרונים. למעשה העברנו את המוצב לצד"ל כמו שהיינו מעבירים את המוצב לכוח הצנחנים שהיה מחליף אותנו. זה היה מעין אירוע אפסנאות. ככה עזבנו את טייבה. אני לא נפרדתי מהמוצב. המחלקה שלי חזרה ארצה והתאספנו להתארגנות בחורשת טל. כמה ימים לאחר מכן, חזבאללה כבש את המוצב בלי קרב. זעמנו. הגנו על המוצב הזה בדמנו והחזבאללה בשנייה כובש אותו. כעסנו על עצמנו שהשארנו את הטלוויזיה ועכשיו היא אצל אנשי חזבאללה".
שבוע בלבד החזיק צד"ל במוצב טייבה, שצה"ל השקיע מיליונים בביצורו. בעקבות השתלטות חזבאללה עליו תקפו אותו מסוקי חיל האוויר והרסו אותו. כיבוש טייבה על ידי חיזבאללה הוביל לקריסת רצועת הביטחון. יומיים אחר כך, בלילה שבין ה־23 ל־24 במאי 2000, צה"ל כולו יצא מלבנון, אחרי 18 שנים רצופות.
20 שנה אחרי היציאה מלבנון, סא"ל במיל' שמש טוען כי הנסיגה היתה טעות אסטרטגית קשה של המדינה: "הצורה שבה יצאנו מלבנון היא פצע פתוח. היינו שם מסיבה מוצדקת והיתה לנו מטרה. מעבר לזה, העמידה האיתנה שלנו שם ומה שהפגנו כלפי השכנים שלנו, גם זו היתה מטרה. ברגע שראו שכאשר פוגעים בנו אנחנו מתקפלים, האויבים שלנו קיבלו את הנוסחה איך מנצחים אותנו", אומר שמש בהמון צער וכאב. "מבחינת האויבים שלנו הנוסחה היא – פוגעים, פוגעים, פוגעים, עד שאנחנו מתקפלים. כאילו שאנחנו מבינים רק בכוח. במקום שהנסיגה תגרום להם להפסיק, היא גרמה להם להמשיך עוד יותר. תראה מה קרה אחרי הנסיגה מלבנון – אירוע חטיפה על הגדר, האינתיפאדה השנייה, מבצע חומת מגן, נסיגה מרצועת עזה ומלחמת לבנון השנייה. שש שנים אחרי הנסיגה נאלצנו לכבוש שוב את דרום לבנון. מה זה אומר על ההרתעה שלנו? יצאנו מעזה ומאז נכנסנו לשם כבר שלוש פעמים. מה זה אומר? זה אומר שמהלך חד צדדי נתפס כתבוסה מוחצת ומזיק לנו עשרות מונים מאשר להישאר שם ולהמשיך להילחם.
סא"ל במיל' שמש. "זו לא היתה מלחמה קצרה" | צילום: שרון צורסא"ל במיל' שמש. "זו לא היתה מלחמה קצרה" | צילום: שרון צור
סא"ל במיל' שמש. "זו לא היתה מלחמה קצרה" | צילום: שרון צור
(סא"ל במיל' שמש. "זו לא היתה מלחמה קצרה" | צילום: שרון צור)
"הנסיגה היתה צריכה לקרות בשני תנאים: או שעושים שלום, או שמנצחים את חזבאללה. לא ככה, בתבוסה. זה עד היום אוכל אותי. כל המלחמות מאז קרו בגלל הנסיגה מלבנון. האויב למד שכשכואב לנו אנחנו מתקפלים. בשכונה שאנחנו חיים בה אסור להיות חלש. מי שחלש מפסיד".
"המלחמה שנעלמה מהתודעה"
בימים אלה שמש, נשוי ואב לארבעה, הוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה בתיכון 'שרת' בנוף הגליל, מעביר סדנאות הכנה לגיוס, דוקטורנט לארכיאולוגיה וגם פעיל בעמותה שנקראת 'מלחמה ללא שם', ששמה לעצמה למטרה לגורם למדינה להגדיר את תקופת הלחימה ברצועת הביטחון כמלחמה, כמו שהכירו במלחמת ההתשה. "15 השנים של צה"ל ברצועת הביטחון היו תקופה משמעותית בהיסטוריה של המדינה, ומי שהיה שם מרגיש שזו מלחמה שנעלמה מהתודעה", אומר שמש. "בשביל כל מי ששירת בצבא בשנות ה־80 וה־90, לבנון היתה הדבר. איו"ש ועזה היו משהו משני. הלחימה בלבנון לא היתה בט"ש רגיל. בלבנון איבדנו הרבה חיילים, וגם הרבה חזרו משם עם שריטות והלומי קרב. לבנון היא משהו שהחיילים אוהבים להיזכר בו, בשונה ממקומות אחרים. מפקדים זוטרים וחיילים הרגישו שהם מגנים על המדינה – 'תסתכל קדימה תראה את חזבאללה ואחורה את תושבי קרית שמונה'. לא היתה דילמה על מה שאנחנו עושים שם. היה ברור לנו למה אנחנו שם. נוסף על כך, אנחנו חושבים שצריך לתת איזו הכרה לחיילי צבא דרום לבנון שלחמו איתנו. חלקם החליטו לבוא ארצה אחרי הנסיגה ולקשור את גורלם בגורלנו. זו מחווה שאנחנו חייבים לאנשי צד"ל".
לדבריו של שמש, יש שתי סיבות מדוע המלחמה ברצועת הביטחון נשכחה, למרות שהיא עיצבה את צה"ל בשנות ה־90. "הסיבה הראשונה פוליטית: עניין של נרטיב. מה רוצים לזכור ומה לא לזכור", הוא מסביר. "יכול להיות שזו תקופה שלא רוצים לזכור, כי היא פחות מתאימה לנרטיב. כי היה בה כיבוש, מגננה ובט"ש. זה לא היה הרואי כמו מלחמה. זה היה קרב הגנה ארוך, מתיש, עקוב מדם בשטח שכבשנו. הסיבה השנייה היא כלכלית־אדמיניסטרטיבית: זו לא היתה מלחמה קצרה. הלחימה נמשכה 15 שנה. אם המדינה תכיר בתקופה הזו כמלחמה, יש לזה השלכות חוקיות. עניינים מורכבים".
נזכור אותם תמיד
בגזרת מוצב טייבה נהרגו במהלך שנות שהותו של צה"ל ברצועת הביטחון חיילים רבים.
ב־13 באפריל 1993 יצא מהמוצב כוח מפלוגת הפלחוד מגדוד 101 של חטיבת הצנחנים לסיור רגלי באזור הכפר קנטרה. הכוח עלה על מטען ממולכד ובאירוע נפלו מפקד המוצב רב סרן אלעד־אפרים בן־דוד, סגן משה ברי וסמל ראשון פיטר־פנחס רפופורט, זכרם לברכה.
ב־24 במאי 1993 יצא מהמוצב כוח מפלוגת הפלחוד מגדוד 101 של חטיבת הצנחנים למארב באזור כבריחא. במהלך המארב אירעה תאונה מבצעית כשכוחותינו ירו על כוחותינו. באירוע נפלו סגן עזרא אשר, סמ"ר דביר יעקב מור חיים, סמל אהוד חלמיש וסמל יעקב גבאי, זכרם לברכה.
ב־3 ביולי 1994 התחשמלו למוות שני חיילים מגדוד 12 ('ברק') של גולני, סמל ערן חודדה וסמל אביקם־אבי (ראובן) הופמן, זכרם לברכה, כאשר אנטנת הקשר של נגמ"ש שעמו נכנסו למוצב פגעה בכבל חשמלי.
ב־28 באוגוסט 1997, כוח מגדוד 13 ('גדעון') של גולני, שיצא מהמוצב כמה ימים לפני כן למארב בקרבת נחל הסלוקי, נתקל בשתי חוליות של מחבלי חזבאללה. הכוח הרג תחילה שני מחבלים ועוד שלושה מחבלים בסיוע מסוקי קרב. צה"ל טיווח לאזור אפיק הנחל אש ארטילרית שהציתה דליקה. השריפה שנעה במהירות בוואדי השיגה את הכוחות השונים. חמישה לוחמים נהרגו: סמל ידג שמעון, סמ"ר רועי שוקרון, סמ"ר אורן זריף, סמל שומטו קסהון וסמ"ר אושרי שוורץ, זכרם לברכה. לימים נודע האירוע הזה כ'אסון השריפה בנחל הסלוקי'.
ב־30 בדצמבר 1998 יצא מהמוצב כוח מחלקתי מגדוד 51 של גולני למארב, ועקב שרשרת טעויות של מפקדיו נפתחה אש דו־צדדית. באירוע נהרג אוהד זך, זכרו לברכה.
פרסום ראשוני: 20:50 , 19.02.20