מפקד תחנה אזורית נצרת, טפסר עמוס סבג, פרש השבוע מתפקידו בגיל 65 לאחר 44 שנות קריירה בכיבוי אש. לסבג נערך טקס פרישה חגיגי בלשכת ראש העיר, רונן פלוט, שבו קיבל תעודת הוקרה על פעילותו רבת השנים בהצלת חיי אדם. "עשו לי מסיבת סיום מהממת. אחרי 44 שנים פיזית ונפשית מרגיש לי שדי. אני מסופק מהקריירה שעשיתי והגיע הזמן להעביר את השרביט לאלה שבאים אחרי", אמר סבג בהתרגשות.
סבג, תושב נוף הגליל, החל את דרכו בכיבוי אש בינואר 76' כשהוא בן 21. "אנחנו משפחה של מצילי חיים. אחים שלי מצילים וגם הילדים שלהם הלכו בעקבותיהם. גם אני בזמנו רציתי לעשות משהו כמוהם שמציל חיים. זו עבודה מאתגרת ולכן האמנתי שאני אמשיך בה כל כך הרבה שנים. התחלתי אחרי שראיתי מודעה בעיתון", הוא משחזר את ההתחלה.
שתף אותנו בתחושה הזו אחרי שהצלת חיים של בנאדם.
"זה עולם ומלואו. אם זה ילד, מבוגר, קשיש או אישה בהריון. עברנו הכל. פעם עבדתי לבד, לא כמו היום שמגיע איתך צוות".
סבג החל את הקדנציה שלו בכיבוי אש כלוחם אש. "בשנות ה־70 הייתי במשמרת רק אני והכבאית לבד. לוקח אותה הביתה בלילה ואם קורה משהו יוצא לקריאה מהבית. בהמשך כבר הצטרפו עוד לוחמים ועבדנו שניים במשמרת".
אחרי 15 שנה סבג הגיע לתחנה בעפולה, שם שימש כקצין בטיחות אש. 5 שנים אחרי חזר לתחנת נצרת כמפקד תחנת משנה. המשיך כראש מדור מניעת דלקות, סגן מפקד שירות, נלחם לבנות את תחנת הכיבוי באזור תעשייה ציפורית בנוף הגליל ואף היה אחראי על בניית התחנה שהחלה בשנה האחרונה במחוז הצפוני בעיר.
על הרגע הבלתי נשכח בקדנציה הארוכה שלו אומר סבג: "דירה בוערת בנצרת ובתוכה אישה ושני ילדים עם מיטת תינוק. נכנסתי לדירה והוצאתי את הילדים מתוך הלהבות, זה היה סיפוק גדול, אבל לצערי את האם כבר לא יכולתי להציל".
איך מתמודדים עם הרגעים הקשים האלה?
"ממשיכים הלאה כי אם נחשוב על זה הרבה וניקח את זה הביתה זה לא ייגמר בטוב. השתדלתי לא לקחת את זה הביתה למרות שהעבודה היתה חלק מהבית. יש רגעים כמו תאונות דרכים שאתה רואה אנשים לכודים בתוך הרכב וכל מיני זוועות אחרות שאנחנו רואים ואלו דברים קשים מאוד. בזכות האנשים הרבים שאנחנו כן מצילים ועוזרים להם זה גורם לסיפוק רב ונותן את הכוחות להמשיך".
על ה־2 בדצמבר, 'אסון הכרמל', מצביע סבג כרגע הקשה ביותר שחווה בקריירה למרות שלא היה חלק ממנו. "שלחתי שני לוחמי אש מעפולה לסייע לתחנת חיפה באסון הכרמל והם לא חזרו. זה הרגע הכי קשה שעד היום אני לוקח אותו איתי. לא הייתי אחראי על האירוע כמובן ולא יכולתי לתת סיוע, אבל שלחתי לשם אנשים שלא חזרו בחיים ולקחתי את זה מאוד קשה".
"הכבאי של המשפחה"
המפקד הפורש עבר שלל אירועים במהלך הקריירה. חלקם טובים יותר חלקם פחות. אירוע אותו הוא זוכר במיוחד הוא האישה כבדת המשקל לה הצליח לסייע ולהציל את חייה. "היא גרה בקומה שלישית והיה בלתי אפשרי להוריד אותה למטה. חילצנו אותה עם המנוף החוצה בריאה ושלמה. זה גרם לי לסיפוק כי היא היתה ממש מוגבלת ולא יכלה לרדת בכוחות עצמה".
יש כבר תוכניות ליום שאחרי?
"הילדים שלי אמרו 'אבא, אתה עכשיו הכבאי שלנו'. אני כבר לא הכבאי של התחנה, עכשיו אני הכבאי של המשפחה. אחרי 44 שנות שירות הגיע הזמן ליהנות מהחיים. נתתי כל מה שאני יכול לתת עבור הכבאות ועכשיו יש לי זמן איכות עם האישה לטייל וליהנות. עכשיו אני יכול להתפנות לעצמי בשקט בלי שיהיו טלפונים בלילה. הצטרפתי ל'מועדון האופנועים', חבר'ה של 30 רוכבים בכל הארץ. זה תמיד היה תחביב שלי ועכשיו אני אעלה על האופנוע ואתנתק בלי שיפריעו לי".
ומה דעתו על מצב הכבאות בארץ? "אחרי אסון הכרמל מצב הכבאות השתפר מאוד. אם זה בציוד ובכוח האדם. דברים שלא היו קיימים בשנות ה־70 וה־80 כשעבדנו ללא אמצעים ולבד. היום יש לוחמי אש צעירים שמקבלים הכשרה והדרכה בצורה טובה יותר וציוד מהטובים בעולם".