כבר כשנתיים שבבית ספר היסודי 'רעים' בשמשית מנהיגים שיטת לימוד קצת שונה מהמקובל כאשר פעם בשבוע הם מעתיקים את כיתת הלימוד היישר אל הטבע ולוקחים את התלמידים ללמוד באווירת היער הפתוח והציפורים המצייצות. מי שיזמה את הרעיון היא גלית רוסו־כהן מהיישוב שמשית.
כהן (47), נשואה ואם לשלושה, משמשת כמורה כבר 20 שנה, 15 שנה מתוכן ב'רעים', שם היא מחנכת כיתות א'-ב' ומשמשת כרכזת שכבה צעירה. "כששני המנהלת החדשה הגיעה לבית הספר לפני כשנתיים וחצי, היא נתנה לכל אחד מאיתנו את הזכות לחלום. אני חלמתי לצאת עם הילדים מחוץ לגבולות בית הספר וללמד בטבע", משחזרת כהן כיצד הכל התחיל וממשיכה, "בהתחלה היינו יוצאים לרבע שעה. רק לצאת, לשבת ולהקשיב לטבע ולאט לאט זה הלך וגדל והיום זה הפך למשהו עצום וגדול".
כיום רוסו־כהן שוהה עם תלמידיה ביער יום אחד בשבוע למשך 5 שעות נוסף על יום של סיור לימודי. "אנחנו עולים ליער וכל אחד מתכנס עם עצמו 10 דקות ומקשיב. אחר כך אנחנו מדברים על מה שמענו ועל התחושה שלנו בטבע ואז מתחילים את יום הלימודים. יום אחד אנחנו לומדים תורה, יום אחר חשבון, חקר. הטבע בעצם נכנס לנו לתוך הכיתה והכיתה נכנסת לתוך הטבע. אם לימדתי למשל את היום השלישי בבריאת העולם, יום שבו נבראו הצמחים, אז מאוד טבעי להמחיש את זה דרך הצמחים שאנחנו רואים ביער. אני שומרת על כל תוכנית הליבה של משרד החינוך נוסף על חוויות שאנחנו חווים ולומדים בטבע".
מה את חושבת שהשיטה הזו תורמת לילדים?
"הילדים לוקחים אחריות ביער: הם אחראים על המדורה, על ארוחת הבוקר ועל ניקיון היער. תמיד נותנים בחזרה ליער. ואם היום זה עולם של מסכים שבו הילדים מאוד מתכנסים בתוך עצמם עם המכשיר, ביער הם מנותקים מזה וכל הילדים הופכים להיות שווים. כלומר אם בכיתה יש את הילד הזה שיותר חלש בשפה או בחשבון, ביער כולם באותה נקודת התחלה. אחד יבלוט בזה שהוא אחראי על המדורה, השני יבלוט בזה שהוא אחראי על ניקיון היער וכדומה. ואז אתה יכול לראות את זה שלא היה מדבר בכיתה שפתאום בחוץ הוא מדבר או את זה שהיה נורא מפחד פתאום הוא נהיה גיבור וזה שמעירים לו על התנהגות לא תקינה פתאום הופך להיות מנהיג. הבחוץ מזמן המון אתגרים שלא קיימים בתוך הכיתה".
החלום הפרטי של רוסו־כהן כבר הפך לחלק מתוכנית הלימודים בכל בית הספר וכיום כל כיתות בית הספר מ־א'-ו' יוצאות לשעתיים שבועיות ביער עם מדריכים.
איך הילדים מגיבים?
"הילדים מאוד נהנים מזה ולומדים מזה. אני מרגישה שהלמידה שלהם טובה יותר בעקבות היציאה החוצה. הם יותר סקרנים, חוקרים וערים לסביבה שלהם וגם ההורים שלהם מאוד משתפים פעולה עם העניין".
אחת הסיבות שהחליטה ליזום את הוצאת התלמידים ליער היא בעקבות מה שהיא חוותה כילדה: "כשהייתי ילדה קטנה הייתי ילדה שלא ראו אותה. ילדה שקופה. הבטחתי לעצמי ברגע שהתחלתי להיות מחנכת שאני אעשה הכל כדי שהתלמידים שלי לא יהיו שקופים ולכן אני כל הזמן מנסה לעשות דברים חדשים עבור הכיתה שלי. כשאמרו לי לחלום ידעתי שביער אני אצליח לגרום לכך שהם לא יהיו שקופים. לפעמים בכיתה יש את הילד או הילדה השקטים שאתה לא רואים אותם והם 'מתעוררים' לי ביער. מעניין אותם הציפורים ומה שקורה מסביב. זה מדהים ומעורר בי התרגשות כי ברור לי שבשביל הדברים האלה אני מורה ושום תגמול כספי לא שווה ערך לכך שילד עובר שינוי".
רוסו־כהן, שסובלת מלקות שמיעה, שמה לה למטרה מתוך החוויות שלה כילדה להעצים את התלמידים שלה. "עם השנים הלקות שלי גדלה והיום אני צריכה שני מכשירי שמיעה אבל אני מסתדרת", היא מספרת, "הילדים יודעים שאני כבדת שמיעה. הם שומעים את קולות הטבע בשבילי. הם מספרים לי מה הם שמעו ואני שומעת דרכם. הם האוזניים שלי בטבע וגם בכיתה כשצריך. לפעמים כשאני לא מבינה הם מתרגמים לי את מה שנאמר ולפעמים כשאני עושה בושות אז אנחנו עושים על זה צחוקים וזה גם בסדר", היא אומרת בחיוך ומוסיפה, "אבל לאו דווקא בגלל השמיעה הרגשתי שקופה. הייתי ילדה ביישנית והיתה לי חוויה לא טובה ממורה מסוימת. לכן הבטחתי לעצמי שאף תלמיד שלי לא ירגיש שהוא גרוע או לא מוצלח אלא ההפך: הוא יהיה מודע לחוזקות שלו".
אז דרכך הם גם לומדים לקבל ולכבד את השונה מהם?
"כן, לגמרי. אני לא יודעת אם אני מודל לחיקוי, אני פשוט מנסה לעשות הכל שיהיה לילדים טוב. חשוב לי שהתלמידים שלי וגם הילדים שלי יידעו להביט בעצמם ולהגיד: אני טוב בזה ובזה".