שורד השואה מאושוויץ אריה פינסקר, תושב היוגב, סגר השבוע 70 מסעות לפולין עם משלחות של בתי ספר וכוחות ביטחון. פינסקר שיחגוג בעוד שבועיים 90, החל להתנדב וללוות משלחות משנת 2011.
למרות שהתנגד בתוקף לחזור למקום שבו חווה וראה את הזוועות 'נאלץ' פינסקר לחזור לראשונה למקום בו איבד את כל משפחתו לפני כתשע שנים כאשר נכדתו יצאה למסע לפולין.
"לא רציתי לדבר במשך שנים על מה שקרה שם ולא להתקרב לגיהינום הזה אף פעם, אבל כשהנכדה שלי היתה צריכה לצאת למסע לפולין במסגרת בית הספר שאלו למי יש סבא או סבתא שורדי שואה. אני לא ניצול שואה, אני שורד שואה כי שרדתי את כל שיטות ההרג והגיהינום שהיו שם. לא רציתי לצאת אבל לא יכולתי לסרב לנכדה. המסע הראשון היה לי מאוד מאוד קשה. חזרתי שבור. כמעט שלא יכולתי לדבר שם. בכיתי והוצאתי הרבה ממה שנאגר בתוכי. כשחזרתי משם החלטתי שאני לא יוצא יותר", משחזר פינסקר את המסע הראשון אל תופת ילדותו.
"שנה אחרי זה הנכדה השנייה גם כן יצאה לפולין וביקשה ממני להצטרף. לא היתה לי ברירה ויצאתי גם איתה", המשיך ככה זה התחיל. בתי ספר התחילו להתקשר אליי והייתי מתלווה פעם-פעמיים בשנה. עד שהגעתי לשבע פעמים בשנה שבהם אני מתלווה למשלחות. יש המון שורדים שלא מסוגלים לדבר על זה וגם אני הייתי ככה, אבל באיזשהו מקום זה כמו שהולכים לפסיכיאטר כשיש בעיות נפשיות והוא מחזיר אותך לעבר שלך ומגלה איפה היה המפנה הנפשי של הפגוע".
סבלת מאוד במסעות הראשונים. מה גרם לך בכל זאת לחזור לשם פעם אחר פעם?
"אני מאוד דואג. השכנים שלנו הם לא שווייצריה או איטליה. השואה יכולה לחזור על עצמה. לכן החבר'ה האלה הצעירים שמסיימים בית ספר ומתגייסים לצבא צריכים לדעת בשביל מה הם נלחמים. אותו הדבר אנשי הצבא שאני יוצא איתם. לא מעט מהם באים אליי בסוף המסע ואמרים לי 'עכשיו אנחנו יודעים בשביל מה אנחנו נלחמים. חיזקת לנו את האמונה שאנחנו חייבים לשמור על המדינה בכל הכוח'. האנטישמיות מרימה את הראש בכל העולם וזה מה שמניע אותי לצאת ולהסביר להם מה יכול לקרות כשאין מדינה. כל עוד יש מדינה, יהודים יכולים לחיות בכל מקום בעולם", מסביר פינסקר מדוע הוא סוגר כבר את מסעו ה־70, "כל הזמן שואלים אותי 'איך לא התנגדתם? 6 מיליון יהודים הלכתם כמו צאן לטבח'. הם לא מבינים את הסיטואציה. אז לא היתה מדינה ולא היה מי שיגן עלינו. כשורד שואה שרואה מה קורה במדינה אני דואג ואני רוצה שהם יבינו שצריך להיות בני אדם ולאהוב את המדינה, לתת ולא רק לדרוש ולקבל. אם לא תהיה לנו מדינה, העם היהודי ייכחד וזה המוטו שלי כשאני יוצא למסעות האלה. זה לא קל לי, אני עוד מעט בן 90 וצריך ללכת שם הרבה. הייתי בקור הזה עכשיו בפולין ופעם הבאה יהיה עוד יותר קר, אבל אני רוצה להקדיש את מה שנשאר לי בחיים למורשת של השואה".
פינסקר אומר שהמסע מתחיל לפי סדר ההתפתחויות של ההשמדה. "מתחילים בעיירה טיקוצ'ין. עיירה לא גדולה ש־40 אחוז ממנה היו יהודים. ההשמדה התחילה בשיטה פרימיטיבית ואכזרית. היו אומרים לאנשים שמעבירים אותם למזרח בזמן שכבר הכינו להם בורות בעומק של חמישה מטרים. משפחות־משפחות ירו לתוך הבורות האלה". משחזר פינסקר באופן מצמרר, "גם בבית הכנסת אנחנו מבקרים. הולכים לבקר במרכז איפה שהשוק היה ואחרי זה יוצאים ליער ל'קבר אחים', שם אנחנו עושים טקס ואחר כך יוצאים לטרבלינקה שם נרצחו 870 אלף. היתה שם שיטת הרג שונה על ידי עשן שיוצא מהאגזוז של הטנקים לתוך תאי הגזים. המוות בשיטה הזו היה הרבה יותר ארוך ואכזרי. אני מספר את הסיפור הזה בצורה שונה לבני הנוער לעומת כוחות הביטחון איתם אני מרחיב יותר לעומק ומכניס אותם לכל הפרטים של העבר שלי כילד שמגיע לתוך הגיהנום הזה. ילד שצריך להתמודד עם אובדן של שישה אחים ואחיות, הורים ומשפחה רחבה. להתמודד בניסוי בבירקנהיים, שם לקחו 1,000 ילדים בני 16-13 ורצו לבדוק כמה זמן הם יצליחו לחיות בתנאים קשים מאוד של רעב, מכות וניסויים. מתוך 1,000 ילדים שרדנו רק 26", מגולל פינסקר רק חלק קטן מהתלאות שעבר.
שורד השואה אף העלה את סיפור חייו על הכתב. בספרו 'כל עוד בלבב פנימה', שיצא לאור לפני למעלה משלוש שנים, הוא מגולל סיפור מרתק על ילדותו בשואה שבמהלכה נרצחו הוריו, אחיו ואחיותיו במחנה ההשמדה אושוויץ, ומתאר את הדרך שבה ניצלו חייו בנס פעם אחר פעם.