אחרי למעלה מ־20 שנה כנהג אמבולנס וחובש בכיר, אנואר כעביה החליט כי הגיע הזמן להתקדם בתחום שירות הצלת החיים והחל ללמוד בקורס פרמדיקים. הקורס נמשך כשנתיים, מתוכן סיים כבר שנה. "הייתי חובש קרבי בצבא ולאחר השחרור ישר נכנסתי לעבוד במד"א כנהג אמבולנס וחובש", משחזר כעביה את ההתחלה ומסביר מדוע נמשך למקצוע, "הרקע הגיע מהבית. יש לי אח גדול שהוא רופא. אחיינים שלי כולם רופאים. אנחנו משפחה כזאת. כשהתחלתי את קורס החובשים בצבא ראיתי שזה משהו שאני אוהב וטוב בו. גם החתימו אותי קבע בצבא ואחרי השחרור הבנתי שלצד הלימודים אני צריך גם לעבוד. נכנסתי למד"א והתחלתי לבנות קריירה".
כעביה בן ה־45 מכפר כעביה משלב תוך כדי הקורס גם לימודים לתואר ראשון במינהל עסקים ומחלק את זמנו בין העבודה ללימודים. "זו הייתה שנה מטורפת ומאוד אינטנסיבית עם לילות ללא שינה", הוא אומר על האינטנסיביות ומוסיף, "בימים אלה אני מסיים את התואר הראשון באוניברסיטת חיפה. לפני שנה הציעו לי לעשות את הקורס של הפרמדיקים הוותיקים. להבדיל מפרמדיק מתחיל וחסר ניסיון פה מדובר בקורס שמוצע לעובדים ותיקים במד"א. 'מלבישים' את הוותק והידע שלנו על הידע של הפרמדיק וזה יוצר שילוב מאוד מקצועי שהוכיח את עצמו".
למה בחרת לצאת לקורס פרמדיקים?
"פרמדיק זה משהו אחר, זה מטורף. רציתי לרכוש ידע חדש ולעלות ברמת הטיפול שהוא מתקדם הרבה יותר. כחובש יש לי תקרת זכוכית. אני יכול לטפל בדברים מאוד בסיסיים והרגשתי שאני יכול לתת יותר ולעזור לחולים או לפצועים ברמה יותר גבוהה והתחושה הזו דחפה אותי קדימה. לפרמדיק יש את הידע, היכולות והאמצעים לעזור יותר ולהציל חיים יותר".
על הסיפוק שהוא שואב מהמקצוע אומר כעביה: "זה נותן סיפוק אישי מטורף שרק מי שעובד במסגרת הזו של מד"א ורפואה דחופה יכול להבין. להציל אנשים ולעזור להם זה משהו מטורף, הרגשה עילאית. אתה חוזר אחרי שהצלת מישהו ממוות ואתה פשוט נשאר ב'היי' כל היום. זה עושה טוב לנשמה וכפרמדיק אני חושב שזה יהיה יותר מאתגר. זו רפואה מתקדמת".
איך מתמודדים עם הצדדים הפחות יפים של המקצוע?
"היו לי אלפי מקרים שהיו פחות נעימים, אבל מספיק שפעם אחת בשבוע אני עושה טוב לאנשים ומציל חיים, זה מוחק לי את כל הטראומות שראיתי לפני. זו עבודה שכל דקה בה אפשר להיתקל בסיטואציה אחרת: ברגע אחד לתת עזרה לקשיש או קשישה, לתת לו קצת מים, לאכול ולסייע לו להיכנס הביתה ודקה אחרי זו יכולה להיות כבר תאונה קשה עם הרוגים ופצועים קשה וזה לא קל. אבל אני חושב שאני בנוי מחומר שיכול להתמודד עם זה. התרגלתי ואני לא לוקח איתי את המקרים האלו הביתה. יודע לעשות את ההפרדה בין הדברים. כמובן מדבר על הדברים כדי שזה לא ימשיך ללוות אותי. אני אוהב לתרום ולתת מעצמי לאחרים. אני מאוד אופטימי ותמיד עם העיניים קדימה".
מה החלק הכי מרגש?
"לראות את האנשים שהצלתי עומדים על הרגליים. זו הרגשה עילאית. כמה שנים אחרי שהתחלתי לעבוד במד"א הגעתי לאירוע ומישהו חטף התקף לב מול הפנים שלי. חיברתי לו את מכשיר הדפיברילטור, נתתי לו שוקים חשמליים והבנאדם חזר לחיים. הוא פשוט עזב אותנו וחזר אלינו אחרי כמה דקות. אחרי כמה זמן הוא שלח לי מכתב תודה מרגש מאוד ששמרתי עליו עד היום. דבר כזה נותן לי דחיפה של שנים קדימה".
תחנת מד"א בנוף הגליל מפעילה ניידת טיפול נמרץ ואמבולנס 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. בתחנה פועלים עשרות חובשים ופראמדיקים וכ- 300 מתנדבים, מהם כ 200 בני נוער בגילאי 15 עד 18.