זה שלוש שנים שמתקיים שיתוף פעולה בין בית הסוהר 'שטה' לבין 'בית אקשטיין' - ארגון שנועד לקדם השתלבות חברתית של אנשים עם מוגבלויות. במסגרת שיתוף הפעולה פותח בית הסוהר את שעריו לאוכלוסייה מיוחדת עם תסמונת דאון, שנפגשת עם אסירים השפוטים על עבירות קשות לתקופה ארוכה. בימים אלה מסתיים המחזור השלישי של הפרויקט, שבמהלכו נפגשו האסירים והדיירים על בסיס שבועי. הפרויקט תורם מצד אחד לתהליך השיקום של האסירים, על ידי הקניית כישורי חיים ותחושת שייכות; ומצד שני מעצים את דיירי 'בית אקשטיין' ומחזק אותם. "הם למעשה שונים אבל יש ביניהם הרבה קווים מקבילים", מציינת יוזמת הפרויקט, רס"ב רחל אוחנונה.
לפתח אמפתיה
אוחנונה, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת במחולה שבבקעת הירדן ומשמשת כקצינת חינוך בבית הסוהר 'שטה'. "לפני שהתחלנו את הפרויקט חשבתי איך לעשות פעילות שתיצור קשרים בין האסירים לסביבה שבחוץ", היא אומרת. "אחרי התייעצות עם ראש תחום החינוך בבית הסוהר, רב כלאי חגית בראל, החלטנו ליצור קשר עם 'בית אקשטיין'. מדובר על אוכלוסייה חריגה המאופיינת בתסמונת דאון ובאוטיזם בתפקוד גבוה. אלה אנשים בני 42-30 והם יכולים להכיל את המצב. זו פעם ראשונה שבית כלא בארץ מכניס אוכלוסייה חריגה מיוחדת לתוך תחומי המתקן, ואת זה ניתן לזקוף לזכותו של מפקד בית הסוהר שלנו, גונדר משנה בני אבריאל שפר", אומרת אוחנונה בגאווה.
בתחילה הוסבר לדיירים לאן הם נכנסים ומה המשמעות של כלא: "הסברנו להם שמדובר על אסירים שעברו על החוק והם מרצים את עונשם פה. לא פירטנו להם על מה הם יושבים ואילו עבירות הם עשו. הסברנו להם שהם יפגשו אסירים שלבושים בתלבושת אחידה כתומה ושיהיו לפעמים אזעקות ודלתות שנטרקות, כדי שלא ייבהלו. רק אסירים שעברו קבוצות טיפוליות וחינוכיות מתקדמות רשאים להשתתף בפרויקט, כי לאסירים האלה יש יותר יכולת הכלה ורגישות למצב; וכמובן אסירים שאינם עברייני מין", היא אומרת.
פעם בשבוע נפגשות הקבוצות במרכז החינוך של בית הסוהר: "החלק הראשון של המפגש הוא בעל תוכן והחלק השני כולל יצירה חווייתית. כך שבכל מפגש הדיירים יוצאים עם יצירה שנעשתה בשיתוף פעולה עם האסירים", מסבירה אוחנונה.
מה מטרת המיזם?
"האסירים לא באים במגע עם האוכלוסייה שבחוץ, בטח לא אוכלוסייה חריגה. יש להם ביקור אחת לשבועיים לעשרים דקות. אז קודם כל, הרצון הוא להביא את הבחוץ פנימה ולהפגיש אותם עם אזרחים. אוכלוסייה מיוחדת זו אוכלוסייה שאין לאסירים הזדמנות לפגוש בזמן השהות במעצר. היה לי חשוב שיהיה פה ערך מוסף. המטרה היתה לייצר שיח של נתינה הדדית בין שתי אוכלוסיות ייחודיות, שממנו ירוויחו כל הצדדים. האסירים לומדים להתייחס לחריג בחברה, לתרום באופן מועיל, להשלים עם החריגות האישית שלהם ולפתח אמפתיה, שזה אתגר לא פשוט עבור אסירים במצבם".
הצפה של רגשות
במשך הזמן גילו אוחנונה ושותפיה למיזם כי התרומה שהאסירים מקבלים מהמפגשים האלה אדירה. "האסירים אומרים שהמפגשים עם הדיירים גורמים להם להרגיש שוב רגשות - חלק בלבול, חלק פחד או כאב. אחד האסירים אמר 'אני יושב 19 שנה על רצח כפול. עברתי כבר הכל, ובגלל שאני חי רק עם עבריינים חשבתי שאני כבר לא יכול להרגיש. אבל כשפגשתי אותם עלו בי פתאום תחושות שכבר מזמן לא הכרתי והדחקתי'. אסיר אחר אמר 'חשבתי שאני מפלצת, שאני לא אנושי בגלל מה שעשיתי'. פתאום הם מגלים את עצמם מחדש דרך הדיירים האלה".
מנגד, גם הדיירים מגיעים בשמחה לפגוש את האסירים. "הם באים באהבה. הם מרגישים שאוהבים אותם ושמחכים להם. הם מרגישים שייכים ונקשרים מאוד לאסירים, כותבים להם מכתבי תודה ומחכים למפגשים האלה. יש משהו מאוד תמים ופשוט במפגשים האלה".
איך את מסבירה את הקשר שנרקם ביניהם?
"האסירים אומרים שיכולת הנתינה שלהם לדיירים היא טוטאלית, כי הדיירים לא שופטים אותם. הם מתייחסים אליהם כשווי ערך אליהם. הם רגילים להיות חריגים בעיני החברה כמו שהדיירים רגילים לזה. הם אומרים, 'אותנו החברה לא מקבלת וגם אותם החברה לא תמיד מקבלת'. האסירים מרגישים שהדיירים מסתכלים עליהם בתמימות, בלי לשפוט אותם. הם באים בלי חשדות".
אוחנונה מוסיפה כי האמפתיה של האסירים לדיירים נובעת גם מהעובדה שלחלקם יש אחים או בני משפחה הלוקים בתסמונת דאון: "האסירים האלה ביקשו להצטרף גם לסבב השני. הפגישה עם הדיירים העניקה להם המון תעצומות נפש, כי הרבה שנים לא יצא להם להיפגש עם האחים שלהם, והמפגש הזה איכשהו מחזיר אותם הביתה".
אוחנונה מוסיפה כי כמה אסירים אף ביקשו להתנדב עם הדיירים, על חשבון השעות שלהם בזמן החופשות. "זה לא ברור מאליו שעל הזמן של החופשות שלהם הם יילכו ויתנדבו להיות עם הדיירים. זה מדהים. אם זה לא רווח, אז מה כן?" היא אומרת בהתרגשות.
מה הערך המוסף של הפרויקט הזה?
"כשאנחנו פותחים את שערי בית הסוהר לפרויקט מסוים, אנחנו אף פעם לא יודעים מה ייצא. פה קיבלנו ערך מוסף של נתינה וקבלה, והכי חשוב: זה מלמד את האסירים שהם בני אדם, שהם אנושיים, שיש להם רגשות. הם אומרים שהמפגשים האלה זו הדרך הקטנה שלהם להחזיר את חובם לחברה".
בלי שיפוטיות
אוחנונה כאמור יזמה את הפרויקט לפני כשלוש שנים, והיא זו שעורכת ומנחה סדרה של 12-10 מפגשים על בסיס שבועי. אחרי המפגשים עם הדיירים היא יושבת עם האסירים ומעבדת איתם את התחושות שעולות בהם. "זה ממלא אותי בתחושת סיפוק וגאווה שהצלחתי למצוא חיבור בין שני עולמות שונים ודומים כאחד - חיבור שתורם לשני הצדדים", היא אומרת. "אני רוצה להגיע עם הפרויקט הזה לכמה שיותר אסירים, שיוכלו לחוות את הרגשות האלה - כי המטרה שלנו היא שהם יבינו שהם בני אדם ושאנחנו נותנים להם הזדמנות להשתקם ולקדם את עצמם גם בזמן שהם בתוך המאסר".
את חושבת שלכל אסיר מגיעה הזדמנות שנייה?
"בוודאי. אני חושבת שכל אדם הוא בר שינוי".
אוחנונה מספרת כי גם עליה המפגשים משפיעים, וכי הקשר שנוצר בינה לבין הדיירים הוא חם והדוק. "יש קשר מיוחד גם עם הסוהרים, שאוהבים מאוד את הדיירים. הזמנו אותם לצעדת מחוז צפון שנערכה לפני כחודש, עם 400 סוהרים. אנחנו מאמינים שהאינטרקציה איתם תימשך לאורך כל הדרך. הם פותחים לבבות".
אחד הדיירים ב'בית אקשטיין', שגיא אלוש (41), המתגורר במקום כבר עשר שנים, מספר על הקשר הקרוב עם האסירים: "זו תוכנית שמתקיימת כבר שנה שלישית מתוך מטרה לתת גם לנו וגם לאסירים אפשרות לתרום לקהילה. אנחנו עושים פעילויות שעוזרות לנו להכיר את האחר", אומר אלוש ומוסיף, "נוצר שיתוף פעולה וקשר קרוב עם האסירים. אנחנו עורכים שיחות ביחד; הם לומדים להכיר את העולם שלנו ואנחנו את שלהם".
מדוע הקשר שנוצר ביניכם כל כך טוב?
"לעומת החברה, שמסתכלת עליהם בצורה שונה, אנחנו לא שופטים אותם, אנחנו מקבלים כל אחד. וגם הם לא שופטים אותנו. המפגשים איתם תורמים גם לנו ועושים לנו טוב. זה פרויקט מבורך ואנחנו שמחים עליו".