איזו שנה עברה על ניקול רזניקוב. הבחורה הצעירה מעפולה, שהיתה אנונימית לחלוטין עד לפני פחות משנה, השתתפה באפריל שעבר בתחרות מלכת היופי של ישראל לשנת 2018, גרפה את התואר הנכסף ומאז השתנו חייה. כזכור, רזניקוב בכלל לא חשבה לגשת לתחרות, אך אחרי לחץ שהופעל עליה מהבית החליטה להירשם, ניגשה לאודישנים - והשאר היסטוריה. היא לא העלתה בדעתה שזה יסתיים עם כתר על הראש ועם ייצוג עולמי של ישראל ב'מיס יוניברס'.
רגע לפני שהיא מעבירה את הכתר למלכה הבאה ביום שלישי הקרוב, היא מתפנה לסכם את השנה המטורפת שעברה עליה. יש לציין שבגלל שהאירוויזיון נערך השנה בישראל, בחירת מלכת היופי והעברת הכתר הוקדמו בחודש ושבוע. "אני מתרגשת מאוד להעביר את הכתר, אבל ברור שיש גם תחושת עצבות קצת להיפרד ממנו. גם לוקחים לי אותו חודש לפני כי הטקס הוקדם וזה ממש לא יפה", היא צוחקת, "אבל אני חושבת שהבאתי את השנה הזו למיצוי מאוד גבוה".
עד כמה התחרות הזו שינתה לך את החיים?
"התחרות שינתה לי את החיים ב־100 אחוז. כל מה שהיה לפני התחרות השתנה אחריה. יום לפני שזכיתי לא יכולתי לתאר לעצמי שברגע שזה יקרה החיים שלי ייראו ככה. לא דמיינתי את זה לשבריר שנייה. הכל השתנה- אם זה המגורים, העיסוק, המחשבה שלי, ראיית החיים, ההערכה שלי כלפי החיים. הכל. יש את ניקול של לפני התחרות ויש את ניקול של אחרי התחרות. השנה הזו הכניסה אותי לפרופורציות ברמה מטורפת וביגרה אותי המון.
"מבחינת אופי אני לא חושבת שהשתניתי", היא מוסיפה, "עם כל העובדה שנכנסתי לחיי הזוהר וכל אבק הכוכבים שכביכול נהיה מסביבי, אני לא מרגישה ש'עלה לי'. אני שומעת את זה גם הרבה מהסובבים אותי. אני מאמינה שהעובדה הזאת גרמה לי להגיע לאן שהגעתי, להצליח ולהשאיר חותם ולפתוח לעצמי דלתות כדי להמשיך הלאה ולא להסתפק במה שהשגתי בשנה הזו. כל מה שיש לי, זה בזכות החינוך שקיבלתי בבית. אני מאוד מחוברת להורים שלי ולמקום שגדלתי בו, אז מבחינתי לא היה ספק שאשאר אותה ניקול".
רגעי משבר
בתוך כל השמחה וה'היי', רזניקוב מודה שהיו רגעי משבר לאורך כל הדרך. כאלה שלעתים גרמו לה לחשוב שאולי הדרך שבחרה היא הלא נכונה עבורה. "היו הרבה רגעי משבר, בעיקר בהתחלה", היא מספרת, "היתה עליי המון אחריות, את הופכת לפנים של המדינה ואת לא יכולה עכשיו 'להוציא חופש מחלה' מהעבודה. אלה דברים שאת צריכה להתחייב אליהם. אני בחורה צעירה והיו רגעים שהיה בא לי לנסוע לאילת או לצאת עם חברות ולא יכולתי כי היו לי צילומים ופגישות. היתה פעם אחת שביטלתי נסיעה לאילת כי היתה לי פגישה חשובה וזה 'ביאס' אותי ממש. אז את יושבת ואומרת למה אני צריכה את כל זה? אני בת 19 וצריכה לעוף על החיים. אבל אז הייתי אוספת את עצמי ומתעשתת. למדתי לתכנן את לוח הזמנים ברמה שאני יכולה להספיק הכל באותו היום - ללכת לצילומים, להתראיין, ללכת לפגישות, להיפגש עם חברות, לבשל, לנקות ולבלות זמן איכות עם בן הזוג".
אפילו ברגע השיא של השנה הזו - תחרות 'מיס יוניברס' - היא חוותה קושי. כשכולן מסביבה צחקו ונהנו, רזניקוב הרגישה לבד ורק רצתה הביתה. "היו לי שם ימים מאוד קשים, שהייתי בוכה ומתחננת שיחזירו אותי הביתה", היא מגלה, "הייתי יושבת עם הבנות בארוחת ערב ובזמן שהן היו צוחקות ונהנות מהחיים, אני הייתי בוכה ולא מצליחה לעצור את הדמעות. ההרגשה הזו של הלבד, השפה, המעמד. זה היה כמו מסגרת של טירונות לחודש. אבל היום כשאני מסתכלת על תמונות אני בוכה כמו ילדה בת שלוש ואומרת שאמכור כליה בשביל לחוות את אותה חוויה בדיוק. אני מאחלת לכל בנאדם בעולם שירגיש את מה שאני מרגישה כשאני נזכרת ברגעים האלה. במהלך התחרות את כל כך באופוריה ולא מבינה מה קורה סביבך. את מתחילה לעכל מה עשית רק אחרי. את רגע ההכתרה אני בכלל לא זוכרת מרוב האדרנלין שהיה לי בגוף. אם זה לא היה מצולם, לא הייתי זוכרת את זה. התחרות הזאת היתה השיא מבחינתי, חד משמעית".
איך היתה ההרגשה לייצג את ישראל בתחרות?
"את מרגישה שיש עלייך חתיכת משקל על הגב. במלכת היופי אין חשיפה כמו פעם, אבל ב'מיס יוניברס' כל העולם צופה ואת מייצגת את המדינה שלך מול 92 מדינות. זה היה כבוד עצום בשבילי. אני מבחינתי הכי פטריוטית שיש ואני מתה על המדינה שלי, אז עבורי זה היה 'וואו' אחד גדול".
איך היה המפגש עם המתמודדות מהעולם הערבי?
"היתה מתמודדת לבנונית שכמעט תמיד היתה לידי בגלל סדר השמות שלנו, אבל כל התחרות לא דיברנו בכלל, אפילו לא שלום. אני לא שללתי ולא באתי אנטי כי אני לא נכנסת למקומות הפוליטיים האלה. מבחינתי שתינו בחורות צעירות שבאנו לייצג את המדינה שלנו בכיף ואני לא מסתכלת מהיכן היא הגיעה, אבל הרגשתי מהצד שלה התרחקות ממני אז לא צריך בכוח".
המתמודדת שהכי הסתדרה איתה היא הנציגה מקזחסטן. "הייתי בעיקר עם הרוסיות שם ואז נזכרתי בסבתא שלי שלא ויתרה ולימדה אותי רוסית. הודיתי לה מאוד על זה", היא צוחקת.
סלב מקומי
אחרי שחזרה לארץ הגיעה ההצעה להשתתף בעונת ה־vip של 'האח הגדול', אבל השתתפותה בתוכנית בוטלה שבוע לפני הכניסה אחרי שהתברר כי למלכת יופי מכהנת אסור להשתתף בתוכניות ריאליטי. רזניקוב, כך נראה, אינה מאוכזבת ויש עדיין סיכוי שתראו אותה מתישהו על המסך. "אני בטוחה שיהיה משהו בהמשך", היא אומרת, "אני לא פוסלת שום דבר. דווקא מאוד ראיתי את עצמי בבית האח. זה יותר מתאים לי מהישרדות נניח שאני יכולה להגיד על עצמי הכל, אבל שורדת אני לא", היא אומרת בחיוך.
אח או לא אח, סלב מקומי היא כבר מזמן הפכה להיות. וכשהיא מסתובבת בעיר, היא מעידה, ישר מסובבים את הראש. "למרות שתמיד אמרו לי שמעריצים אותי בעפולה, הייתי בטוחה שבודדים מזהים אותי בעיר כי ההכרה היא יותר בתעשייה ומצד הילדים. אבל בשבוע שעבר כשהגעתי לאחת המסעדות בעפולה הבנתי על מה הם מדברים. כשנכנסתי פנימה פתאום כולם הסתובבו לכיוון הדלת. אני נהייתי פשוט אדומה וביקשתי מחבר שעובד שם שיושיב אותי בסוף המסעדה עם הפנים לקיר. כולם בהו בי, זה היה הזוי כי אני לא רגילה לזה. הייתי מאוד נבוכה".
אחד הנושאים הרגישים שנמנעה מלדבר עליהם עד כה הוא נושא הגיוס לצבא. עכשיו היא מוכנה לפתוח את זה. "זה משהו שלא דיברתי עליו כי זה היה סיפור בהמשכים ולא ידעתי מה קורה עם זה", היא מסבירה, "עכשיו אני יכולה להגיד שאני לא מתגייסת כי קיבלתי פטור מסיבות בריאותיות כיוון שאני סובלת מלחץ דם גבוה. אני מטופלת בכדורים ויש לי 'בית מרקחת' קטן איתי שאני לוקחת לכל מקום".
מחוברת לעיר
רזניקוב, בחורה מתוכננת ושאפתנית, כבר מתכננת את המשך הדרך, רגע לפני שהיא מעבירה את הכתר. בימים אלו היא חתמה בסוכנות הדוגמנות 'יולי' ובמקביל חולמת להיות אחות. "השאיפה היא ללמוד תואר ראשון בסיעוד ולהיות אחות. אם אני אהיה גם דוגמנית מצליחה וגם אחות אז אני אהיה המאושרת באדם", היא אומרת.
אין רצון להיות בר רפאלי הבאה?
"תמיד יש רצון להיות בר רפאלי הבאה, אבל אני בנאדם מאוד מציאותי. אם אני אהיה בר רפאלי הבאה אני מאוד אשמח, אבל אם לא - אני לא אתאכזב. ההורים שלי בכל מקרה לא מוותרים לי על כלום, לא על הדוגמנות ולא התואר. מבחינתם אני 'ניקול כל יכול'. אמא שלי רוצה שאני אהיה אחות ואבא שלי רוצה שאני אהיה עורכת דין במקביל לדוגמנות".
נושא הסיעוד קרוב, כאמור, ללבה של רזניקוב. כשהיא מדברת על נושאים שחשוב לה לקדם, היא מתייחסת בעיקר לעשייה שלה בבית חולים העמק. "קידמנו קמפיין התרמות לליצנים רפואיים ואני מאמינה שנעשה עוד דברים בהמשך כי מבחינתי המקום שלי זה בעמק, בבית החולים", היא מציינת.
היית ממליצה לנערות בגילך לעשות את המסלול שעשית?
"ברור, חד משמעית כן. כל מי שיש לו חלום, צריך לנסות ולקחת את הסיכון. אחרי השנה הזאת הבנתי שכל יום שעובר לא חוזר, ואם אנחנו לא נעשה היום את מה שאנחנו רוצים לעשות - אנחנו לא נעשה את זה אף פעם. בכל דבר יש סיכונים שאולי ניפול, אבל עצם הניסיון שווה הכל. אנחנו הולכים לישון בלילה בידיעה שניסינו ולא במחשבה מה היה קורה אם".
יש סיכוי שתחזרי לעפולה?
"התכנון הוא לחזור לצפון. אני גרה כבר כמעט שנה במרכז ופחות התחברתי לאופי פה. אני בנאדם צפוני שאוהב את הירוק והעמק. אם אני מסתכלת על העתיד הרחוק, חתונה וילדים, אז מן הסתם אני רוצה להיות קרובה להורים שלי ולמשפחה שלי, אז אני כמעט בטוחה שאחזור לעפולה. זו העיר שלי וגם כשאני לא נמצאת בה אני יודעת מה קורה. אני מאוד מחוברת לעיר הזאת. המון חושבים רק איך לברוח מפה וזה משגע אותי. מבחינתי עפולה זה הבית ועובדה שניסיתי למצוא את הבית שלי במקום אחר. בחורה צעירה שעוברת למרכז ונחשפת לכל חיי הלילה, המסעדות והבילויים - זה עולם אחר לעומת מה שקורה בעפולה או בצפון בכלל. אבל אני מעדיפה לגור בעפולה ולנסוע לבלות מדי פעם בתל אביב. פה הנפש והלב שלי".