הסיפור של קרן ישראל (44) מנצרת עילית הוא לא סיפור שגרתי. בבוקר היא מורה לאנגלית המלמדת בתיכון, ובערב היא עוטה על עצמה את המדים של מד"א ויוצאת להציל חיים.
ההתנדבות היא בדמה של ישראל; כבר 21 שנה שהיא במד"א, 13 מתוכן במרחב כרמל ושמונה בתחנת נצרת עילית. לאחרונה היא אף לקחה את ההתנדבות צעד אחד קדימה כשהפכה לאופנוענית הראשונה באזור המשמשת ככוננית תגובה מיידית של הארגון. זה לא מפתיע לאור העובדה שכבר לפני 20 שנה היא היתה פורצת הדרך כששימשה כנהגת האמבולנס הראשונה במרחב כרמל במד"א.
לא פעם אנשים מופתעים לגלות שמתחת לקסדה נמצאת אשה שרוכבת על האופנוע. "לא מזהים אותי, עד שאני מורידה את הקסדה", היא מחייכת ומשתפת בתגובות שהיא מקבלת, "אחרי שאני מורידה אותה יש בהתחלה מבטים משתאים, אך זה עובר מיד כשאני מתחילה בטיפול. גם כשהייתי נהגת אמבולנס הסעתי פעם מטופלת שהפריעה לה שאני נהגת אשה. היא ציינה זאת לאורך כל הנסיעה ואף אמרה שתתלונן על זה. כמובן שדיווחתי על כך בתום הנסיעה, אבל לא זכורים לי עוד מקרים חריגים כאלה".
מקורס לקורס
ישראל, נשואה ואמא לילדים, היתה עדה לפני כ־21 שנה לתאונת דרכים בעודה עושה את דרכה לעבודה באוטובוס. "נסענו עם האוטובוס, והנהג עצר פתאום וראינו תאונת דרכים. האוטובוס היה מלא באנשים והנהג שאל אם מישהו יודע להגיש עזרה ראשונה, אבל אף אחד מכל האוטובוס הזה לא ידע. זו היתה הרגשה של חוסר אונים - לראות תאונה שאתה לא יכול לסייע לה", היא משחזרת.
לאחר המקרה גמלה בלבה החלטה לצאת לקורס עזרה ראשונה במד"א. באותה תקופה עוד היתה תושבת הקריות. לאחר שסיימה את קורס העזרה הראשונה, החליטה להמשיך לקורס חובשי חירום. “זה פשוט ממכר, מי שמתחיל עם זה מתמגנט לזה. אתה רוצה כל הזמן להמשיך ללמוד, להתקדם ולתת מעצמך", היא מספרת.
גם את הקורס הזה סיימה בהצלחה, והמשיכה לקורס נהגי אמבולנס. בתום הקורס הפכה למעשה, כאמור, לנהגת האמבולנס המתנדבת הראשונה במרחב כרמל. “הנהיגה באמבולנס היא לא נהיגה רגילה", מסבירה ישראל, "אתה בעצם אחראי על כל מי שנמצא איתך באמבולנס, החולה והצוות, ואחראי גם למה שקורה בכביש. מצד אחד את צריכה להגיע במינימום זמן לזירת האירוע ולבית החולים, ומצד שני את חייבת להביא את החולה והצוות בשלום לבית החולים".
לאחר שסיימה קורס מיוחד להכשרת נהגים, החלה להתנדב כנהגת. “בהתחלה מצטרפים אלייך נהגים שאת מאוד סומכת עליהם. הנסיעה הראשונה לא פשוטה, היא די מפחידה, אבל מתגברים על זה מהר מאוד ושולטים בנסיעות בדיוק כמו בנהלים ולפי מה שלמדנו", היא מסבירה.
עם הזמן הפכו החיים במד"א להיות מרכיב עיקרי בחייה של קרן שהיתה רוב זמנה בתחנת מד"א ואף הכינה את סידורי העבודה של המתנדבים. "אתה נשאב לזה, זה כמו משפחה. כל פעם שהיו חורים בסידור הייתי משבצת את עצמי, כך יצא שרוב הזמן הייתי שם", היא אומרת.
ישראל התנדבה 12 שנים בחיפה ולאחר מכן עברה דירה לעמק, עד שהגיעה לנצרת עילית. במשך כל הזמן הזה היא המשיכה להתנדב, גם לאחר שנישאה וילדה ילדים. "אני זוכרת שבהיריון בחודש שביעי עוד התנדבתי. היה מצחיק ככה להסתובב עם הבטן", היא אומרת בחיוך.
פוגשת את התלמידים
ביום יום, כאמור, היא מורה לאנגלית. החברים שלה לעבודה יודעים בדיוק מה היא עושה בערבים, וגם התלמידים שלה - שחלקם אף מתנדבים במד"א והיא פוגשת אותם במשמרות מחוץ לבית הספר. "זה נחמד לפגוש תלמידים שלי בעבר ובהווה שגם הם מתנדבים במד"א וככה יוצא להיפגש במשמרות", היא מספרת, "הם לא קוראים לי שם המורה, אלא קרן. יוצא לי לשבת ולעזור להם בהפסקות בלמידה לקראת ההשתלמויות והקורסים של מד"א. זה נחמד מאוד ומוסיף".
בבוקר את מורה רצינית, בערב את אופנוענית. איך מסתדר השילוב הזה?
"העבודה בהוראה היא עבודה לא פשוטה ומצריכה המון אנרגיות וכוחות. כשאני עולה על האופנוע זה מרגיע אותי מכל התכונה והעבודה האינטנסיבית בבית הספר. כשהיה לנו יום כיף בבית הספר למשל הבאתי אמבולנס כדי להראות לתלמידים מה זה ומה הפעילות בו. זה אולי לא נראה ככה, אבל הפעילות על האופנוע רצינית מאוד - לעתים אפילו יותר מהוראה. זה לא שאני לוקחת אופנוע ויוצאת לטיול, זה למטרת הצלת חיים. כולם יודעים את זה אצלי בצוות ומקבלים את זה בחיוב רב".
את המשמרות במד"א היא עושה בעיקר בסופ"ש בלילות שישי, אז היא עוזבת את המשפחה שלה והולכת להציל חיים. "במשפחה יודעים מה אני עושה, מגלים הבנה ומקבלים את זה באהבה. הילדים שלי יודעים שאמא יוצאת בשישי למשמרת לילה לעזור לאנשים וחוזרת בבוקר, מכינה ארוחת בוקר, הולכת לנוח שעתיים כדי שיהיו לי כוחות ואז חוזרת לילדים ומתפנה לזמן המשפחתי המשותף", היא אומרת בחיוך.
גם בזמן החופשות מבית הספר היא מתנדבת. "זה כבר חלק ממך, מי שלא נמצא שם לא יבין זאת. מתנדבי מד"א הם אנשים מיוחדים. לא כל אחד יכול להתמודד עם מה שאנחנו עוברים, גם מבחינת המראות וגם האדרנלין הזה", היא מסבירה.
במהלך השנים יצא לה לטפל בכל מיני אירועים לא פשוטים כמו הפיגוע הנורא במסעדת מקסים, לשם הגיעה עם צוותה, ולבסוף גם גילתה שאמא של חברה שלה היא בין ההרוגים. "אין ספק שזו סיטואציה לא פשוטה להגיע לאירוע ולגלות שיש מישהו שאתה מכיר", היא משתפת, "יצא לי פעם גם לצאת לאירוע בלי לדעת את פרטי המקרה והשם, את זה קיבל נהג אחד ופתאום גיליתי שהחולה זו דודה שלי, שהיינו צריכים לקחת אותה. אין ספק שזה עושה משהו כשאתה מטפל באדם קרוב".
שליחות גדולה
כיום היא משמשת גם כמדריכה במד"א ולאחרונה זכתה לתואר הלא רשמי 'האופנוענית הראשונה בנצרת עילית', לאור העובדה שעד כה היו רק גברים שיצאו עם אופנוע החירום. “זו היתה החלטה משותפת שלי ושל האחראי שאעבור קורס", היא מספרת, "מגיל צעיר מאוד יש לי רישיון לאופנוע ועכשיו ניתבתי את זה להצלה".
בטקס מרגש קיבלה את המפתחות לאופנוע מידיהם של מנהל מרחב גלבוע במד"א, יוסי פחימה ומ"מ וסגן ראש עיריית נצרת עילית, אלכס גדלקין.
באופנוע יש, לדבריה, את כל הציוד הדרוש לטיפול, ממש כמו באמבולנס, וברגע קבלת הקריאה היא מגיעה מיד למקום. להיות אופנוען, היא מציינת, זה תפקיד לא פשוט בכלל. "אתה חשוף מאוד, מכה הכי קטנה ואתה עף מהאופנוע. צריך להיות מיומן מאוד כדי להיות בתפקיד כזה. כשיש אירוע האמבולנס מתעכב בפקק שנוצר בדרך כתוצאה מאותו אירוע, כמו למשל תאונה. כאופנוען אתה משתחל בזהירות ובמהירות בין הרכבים ועוקף הכל, אתה בעצם מגיע ראשון לזירת האירוע ויכול להתחיל ולטפל בנפגעים עוד לפני שהאמבולנס מגיע, וזה יכול להיות זמן קריטי להצלת חיים", היא מסבירה.
מה המסר שלך לנשים אחרות?
"אני קוראת לנשים נוספות לבוא ולהתנדב. זוהי זכות גדולה לעזור לחברה שבה אני חיה כאן, בנצרת עילית, ולהציל חיים. זו שליחות לעזור ולהציל חיים, ככה אני רואה את זה וכל החבר'ה שמתנדבים, וכל אחת יכולה. לנו, הנשים, יש ערך מוסף של רגישות ושל חמלה; הגישה שלנו היא אחרת. זה נותן יותר למתנדב מאשר למטופל, אתה מרגיש שעשית משהו. כשאתה מציל חיים ויודע שאדם הגיע בזמן לבית חולים בזכות מה שאתה והצוות עשיתם, אין הרגשה טובה מזו. זה מעניק המון".