לפני כעשרה חודשים עבר ניר סדן (53), בעל חוות יעלה בגן נר ואב לשישה, התקף לב קשה לאחר שאחד העורקים הראשיים בצד ימין נסתם. פתיחת הסתימה על ידי פרופסור יואב תורג'מן, שנמשכה כשעה, גרמה לסדן לחזור לאיש שהציל את חייו עם רעיון חדש לפתיחת עורקים שיחליף את הצנתר הוותיק - קפסולה שנקראת 'kapsol working' ותפקידה יהיה להחליף את הטכניקה הקיימת של שימוש בצנתרים. כרגע הרעיון נמצא ברישום פטנט והשניים מחכים לראות אם הוא יאושר ויתקבל.
פחד מוות
הכל החל בספטמבר 2017, אז חטף סדן התקף לב קשה בעת ששהה מחוץ לגן נר. עם תושייה רבה הניע את הרכב ונסע למרפאה בגן נר. "בדרך הבנתי שאני לא נושם", הוא נזכר, "האחות חיברה לי את הא.ק.ג, והיא והרופא ניסו לייצב אותי קצת תוך כדי שהיא מתקשרת למד"א", מספר סדן על הרגעים שבהם היה בטוח שהולך לאבד את חייו.
כשהובהל לבית חולים העמק כולם כבר חיכו לו לצנתור דחוף. פה נכנס לתמונה פרופסור יואב תורג'מן (64), גם הוא אב לשישה, המתגורר בעפולה כתשע שנים וטברייני במקור. תורג'מן שמצנתר בבית חולים העמק מ־1980 ואחראי להצלתם של מילוני חולים, לא הצליח לפתוח את הסתימה של סדן במשך זמן רב, ליתר דיוק רק לאחר כשעה.
"הסיפור שלי התחיל בטראומה הזאת כשהבנתי שהוא לא מצליח לפתוח את הסתימה. הייתי מטושטש כי כבר לא היה לי חמצן", מתאר סדן את רגעי האימה, "יואב כבר התחיל לזמר באנגלית מהלחץ. אתה מזהה שיש שם לחץ ואתה יודע שאם הוא לא יצליח לפתוח את הסתימה הזאת, לא תשרוד את זה. אמרת לעצמי: 'סדן אתה לא יכול למות. זה לא טיימינג הנכון. יש לי חווה גדולה, מה הילדים יעשו איתה'. עובר לך סרט שלם בראש ואתה מנסה לנשום ויואב מסתכל עליי ואומר לי 'אל תנשום, אתה מפריע לי'. יואב נלחם על חיי ולא סתם לקח לו כל כך הרבה זמן, כי השיטה שקיימת היום היא מצילת חיים, אבל היא לא אופטימלית. יש לה המון בעיות שאחת מהן היא שהצנתר הזה נכנס משורש כף היד ואין לו כוח לפתוח את הסתימה, שזרחוקה כמטר משורש כף היד".
שיטה חדשה
העובדה שהצנתר (צינורית דקה במיוחד), אשר נכנס משורש כף היד וצריך להגיע עד הלב, לא עשה את העבודה במהירות מה שכמעט עלה לו בחייו, הכניסה את סדן למחשבות בלתי פוסקות. שבוע אחרי המקרה הוא התעורר באמצע הלילה מהמחשבות.
"אמרתי לעצמי 'שעה שהוא משחק עם החוט, זה לא הגיוני, אנחנו במאה ה־21", מספר סדן, "התעוררתי פשוט עם פטנט חדש בראש. הייתי נורא עייף וחשבתי להישאר עם המחשבה לבוקר, אבל הכרחתי את עצמי לקום ולרשום את זה". עם הרעיון הזה הוא הלך לאחר כשבוע לפרופסור תורג'מן. "הוא בא, התיישב מולי והתחיל לספר על הרעיון שלו", מספר הפרופסור על הרגע שבו נכנס סדן למשרדו עם הפטנט החדש, "הייתי סקפטי וגם היום אני סקפטי. ברעיון עצמו, החדשי והפורץ דרך, יש חוכמה, רציונל וצורך, אני מאוד מאמין בו, אבל השאלה זה הישימות שלו".
סדן מוסיף: "הוא אמר לי שאני מדע בדיוני, אבל כשהתחלנו לבדוק הבנו שהעולם כן מתקדם לכיוון הזה".
עד לפני חמש שנים היה סדן בעל מפעל 'סדן' לכלים חקלאיים ועסק בפיתוח מערכות מכניות במשך שנים, כלומר הזיקה לפיתוחים מכניים תמיד היתה שם. "הצנרת שלנו זה כמו צנרת הידראולית מבחינתי, אבל עדיין אתה לא יכול לפתח משהו כזה בלי ללמוד. ישבתי המון שעות ולמדתי את העורקים ומה שצריך, גם עם יואב ישבתי שעות בלילות", הוא מתאר.
את הקפסולה הוא מגדיר כ"מפעל" עקב הפעולות הרבות שהיא אמורה לבצע. "היא תהיה בקוטר של שלושה מילימטרים ותחליף את הצנתר".
מה תפקידה של הקפסולה? פרופסור תורג'מן מסביר: "הצינור הקטן עם חוט התיל שדרכו מזריקים חומר ניגוד, עליו מנפחים בלון ועליו שמים קפיץ כדי לפתוח את הסתימה - כבר לא יהיו קיימים והקפסולה תחליף אותם. לא יהיה חוט תיל ולא יהיה בלון, לא חומרי ניגוד ולא נשתמש בצנתר מוביל. היא אמורה לשנות את העקרונות הבסיסיים של הטכניקה הקיימת. הקפסולה הזו יכולה לצלם כל מה שקורה, להדגים את כלי הדם, להיות מנווטת בכלי הדם ולטפל גם בפתרונות לבעיות מסתמיות. הקפסולה הזו אמורה למלא המון פונקציות".
תורג'מן, מצנתר בעל ותק רב, מסכים כי הפיתוח בשיטה חדשה הוא דבר הכרחי. "יש עם הצנתר לא מעט בעיות. במשך השנים כל הטכניקה הזו עברה שינויים. בהתחלה צנתור היה ניתוח לכל דבר: הרדמה, פתחו את העורק וסגרו עם תפרים. עם השנים זה התקדם והתפתח והייתי מעורב בכמה פיתוחים שונים כאלה שלא צלחו וגם היום ב־2018 עדיין קיימות מגבלות. העובדה שהשיטה מחייבת שימוש בחוטי תיל, צנתרים וצינוריות שאתה מכניס לדם וחומרי ניגוד, יוצרת לפעמים בעיות וכישלון טכני".
סדן כאמור כמעט איבד את חייו ובעקבות כך חשב על פתרון מציל חיים, עליו עבד יחד עם המצנתר שהציל את חייו. אם זה לא גורל, אז מה כן? "זה באמת עושה לי צמרמורת", מתייחס לכך סדן, "יכול להיות שמדובר בגורל ושהמפגש הזה לא קרה סתם. זה משהו הזוי ומטורף".
אצל הרופאים כל משחקי הגורל לא משחקים תפקיד והרציונל הוא זה שקובע, אז אם תשאלו את הפרופסור מדובר בצירוף מקרים ותו לא. "אני לא מאמין בדברים האלה. זה מפגש אקראי. לניר קרה מה שקרה, במקרה אני הייתי פה, הוא חווה את מה שחווה ובמקרה התפתחה שיחה, ככה זה מתגלגל בחיים. אם במקרה הייתי בחופש, לא היינו נפגשים בכלל".