עוד מעט יחלפו 45 שנה מאז שמלחמת יום הכיפורים קטעה את החברות יוצאת הדופן בין שני בני נהלל, יוסל'ה רגב וזאב 'זאבל'ה' עמית ז"ל. חברות שהיתה בשנות ה-60 מקור השראה לכתיבת השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' של נעמי שמר, שיר שהפך אחרי מותו של עמית ז"ל לנבואה שהגשימה את עצמה, וכמובן לאחד השירים הכי מזוהים עם השכול ועם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
לאורך השנים רגב, איש מוסד לשעבר, דיבר מעט מאוד על חברו הטוב זאבל'ה ז"ל. השבוע, כשהוא כבר בן 93, הסכים לראשונה להיפתח, לשחרר קצת מעצורים רגשיים ולספר על החברות המופלאה שנרקמה בין השניים.
יחד כל הדרך
רגב נולד בנהלל בשנת 1925. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1927, נולד עמית. הם גדלו בעמק יזרעאל ספוג החלוציות וההשקעה בעיבוד האדמה ואל תוך המאבק הציוני, בערבים ובבריטים, להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. נהלל, באותן שנות מאבק לעצמאות, היה מקום פעיל ותוסס מבחינה ביטחונית.
"לא היינו חברים מילדות. ההורים היו בידידות. זאבל'ה היה קטן ממני בשנתיים. היינו בכיתות שונות", החל רגב לגולל מתי הצטלבו חייהם ואיך הקשר החברי התפתח, "אני לא זוכר תאריכים מתי הפכנו לחברים, אבל אני יודע את היום, השעה והאירוע שממנו הלכנו ביחד".
מה היה האירוע שחיבר ביניכם?
"בתקופה שלפני הקמת המדינה ואחרי שחזרתי מפעילותי בצבא הבריטי וב'בריחה' באירופה, הייתי מקורב מאוד לעמוס פיין, שהיה מפקד המרחב שלנו בהגנה ולימים נהרג בקרב כיבוש משטרת מגידו, מטרים ספורים ממני. באחד הימים עצרו הבריטים חבורה גדולה של צעירים מהיישוב, ביניהם זאבל'ה, ושמו אותם במחנה מעצר ברפיח. בן כיתתי, חומי זרחי, שגם הוא נהרג במלחמת השחרור, ניסה לארגן בריחה מהמעצר, אבל זה היה מסוכן מאוד ורוב החבר'ה חשבו שלא נכון לקחת את הסיכון. לאחר כמה ימים הם שוחררו, ובאחד התדריכים של עמוס פיין, ניגש אליי חומי ואמר לי: 'יוסל'ה, שים לב לזאבל'ה, גדל כאן אריה, הילד הזה לא מפחד מכלום'. כשנגמר התדריך כולם הלכו, וזאבל'ה ואני נשארנו לדבר והלכנו יחד - הליכה שנמשכה עד שנהרג במלחמת יום הכיפורים בשנת 73'".
מהרגע שהתחברו, הודות להמלצתו של זרחי ז"ל, הם הפכו לצמד, כמו איש אחד. יחד בכל דבר, כך גם בהחלטה המשותפת להצטרף ליחידת הקומנדו הנודעת 101, שהקים אריק שרון באוגוסט 1953. "היה כנס של יוצאי גדוד 89, שבו דיברו על מצב החירום ועל פעילות הפדאיונים", סיפר רגב, "אמרו שם שיש קצין אחד מירושלים שמקים יחידה לפעולות תגמול במפגעים. אז זאבל'ה ואני לקחנו אוטובוס לירושלים, דפקנו על הדלת בבית של אריק שרון ואמרנו לו שבאנו להתגייס. ישבנו בחצר מתחת לעץ התות וסגרנו את כל הפרטים. גם כאן נוצרה בינינו חברות אמיצה, עם אמון רב, שהתחזקה בהרבה מצבים קשים".
שרון צירף את שני החברים מנהלל בלי לגייס אותם, ורגב מסביר איך זה בדיוק קרה. "ישראל היתה קצת פחות מסודרת אז. רוב החיילים ביחידה היו בסדיר, זאבל'ה ואני כבר היינו קצינים במלחמת השחרור, נשואים עם ילדות בבית", החל להסביר, "פשוט סגרנו עם אריק שאנחנו ביחידה, ועשינו מה שצריך. האמת שאחרי אחת הפעולות, משה דיין, שאותו הכרנו מנהלל ושהיה מג"ד שלנו במלחמת השחרור, זימן את זאבל'ה ואותי לביתו כדי לתחקר אותנו מה היה בפעולה. כשקמנו ללכת הוא שאל אותנו אם אנחנו מחוילים. אמרנו שלא והוא מאוד כעס, כי לא היה שום כיסוי לנו ולמשפחות אם היה קורה לנו משהו באחת הפעולות. אז הוא התקשר מיד לראש אכ"א, שלמחרת טיפל בגיוסנו לצה"ל".
שיר מצמרר
דרכיהם של רגב ועמית לא נפרדו גם לאחר שהיחידה פורקה ואוחדה עם חטיבת הצנחנים. "בהתחלה הצטרפנו עם היחידה, והיינו מפקדים של פלוגה ג' וד', אבל חיי השגרה של הצבא פחות עניינו אותנו, לא לשם כך הצטרפנו. החלטנו להשתחרר ולחזור הביתה", מספר רגב, "היו קוראים לנו רק כשהיתה פעולה".
היו לכם תפקידים מוגדרים?
"לפי הצורך ובהתאם לפעולה. בפעולה שהיתה בעזה למשל, הכוחות חזרו, ובספירת האנשים אריק לא מצא אותנו. נפרדנו מהכוח כי הלכנו להביא את גופתו של 'סופאפו', סרן סעדיה אלקיים ז"ל, שנהרג במהלך הפעולה ולא רצינו להשאיר אותו מאחור. התחלקנו בסחיבה, והבאנו אותו לנקודת הכינוס".
אחרי שלחמו יחד בפלמ"ח, במלחמת העצמאות ובמאבק נגד הפדאיונים, החליטו רגב ועמית להתגייס יחד גם לשירות במוסד - החלטה שהעצימה עוד יותר את הקשר ביניהם. "התחלנו פרק חדש לגמרי, שאמנם התבסס על הרבה מהדברים שעשינו קודם אבל היה אחר, רחוק ומאתגר", מסביר רגב.
הייתם דומים באופייכם?
"כן ולא. זאבל'ה היה הרבה יותר מצחיק. אני הייתי המאופק והשקול. הוא היה חם, משעשע ואשף בכתיבה ובסיפור סיפורים. אני חושב שהמכתבים שכתב בשמי לאבא שלי בזמן מלחמת השחרור, היו המכתבים הכי יפים שאבא שלי קיבל אי פעם".
רבתם פעם?
"כמעט. בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים היה לנו דיון, מי מאיתנו יצטרף לאריק שרון ומי יישאר במשרד. החלטנו שאני אצטרף לאריק, אפילו היה לי מינוי רשמי של קצין האג"ם של האוגדה. ואז, בערך יומיים לפני שפרצה המלחמה, זאבל'ה הופיע בשטח במדים, ואמר לי שהוא בא להחליף אותי. זאבל'ה היה איש משכנע. קיבלנו הוראה שאחד מאיתנו צריך לנסוע לחו"ל, למשימה מסוימת, ואני הכרתי טוב יותר את המקומות והאנשים שם. הוא לא היה בוגדני. הוא עשה ניתוח מקצועי, החליט שבמגוון המשימות אני זה שצריך לנסוע ולכן בא להחליף אותי, וכך היה".
בשנותיכם במוסד, היה ביניכם מידור, כשהייתם במשימות או ביחידות שונות?
"כן, היה, אבל הוא לא עבד כל כך טוב. אני שמח מאוד שיש דברים שהיום אני כבר לא זוכר".
כתובת לכל בעיה
גזרת הפעילות של רגב ועמית במוסד היתה בעיקר באירופה, ובתחילת שנות ה-60 הם נפגשו בפריז עם הפזמונאית נעמי שמר מקבוצת כנרת. "נפגשנו עם נעמי שמר דרך היכרות מצד אחות של דליה עמית, אשתו של זאבל'ה, שהיתה איתה בצבא. בפגישותינו היא שמעה הרבה סיפורים, על דברים שהיו ועל דברים שיכולים היו להיות. זאבל'ה היה יכול להפליג בסיפורים מרתקים", נזכר רגב איך הסיפור שלהם גרם לשמר לכתוב את השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', "נעמי שמר היתה חברה טובה, שמאוד אהבה לבלות בחברתנו. בזמנו לא ייחסנו חשיבות לסיפור שמאחורי השיר. רק לימים, הוא נעשה יותר משמעותי ומצמרר. אבל תזכור ששיר הוא לא נבואה, הוא סיפור. לפעמים הסיפור פוגש מציאות. בטח שהוא לא גורם לה".
איך הרגשת כששמעת את השיר בפעמים הראשונות?
"השיר לא הפתיע אותנו. ידענו שהיא מבשלת אותו".
ב-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. באותו הזמן, במסגרת שירותו במוסד, רגב היה מוצב בחו"ל ואילו עמית עבד בארץ. "מיד כשהמלחמה פרצה הוא נסע אל אריק שרון הביתה, שאל ממנו מדים ונעליים והצטרף אליו במטה מפקדת האוגדה", נזכר רגב, "במבצע הכשרת השטח לחציית תעלת סואץ, הכוח ספג אש כבדה מארטילריה ומהאוויר, וזאבל'ה נפגע ונהרג. הודיעו לי על כך בחו"ל, ונתנו לי אישור לחזור לארץ. משדה התעופה נסעתי ישר לסיני, ונשארתי עם אריק עד סוף המלחמה. מקום הישיבה שלי בנגמ"ש הפיקוד, ליד אריק, היה של זאבל'ה. הפעם הייתי אני זה שבא להחליף את זאבל'ה במטה של אריק, אם כי בנסיבות הרבה יותר עצובות".
אחרי שזאב'לה נהרג השיר קיבל משמעות מצמררת. היום כשאתה שומע אותו, מה זה עושה לך?
"זה שולף לי כרטיס מהזיכרון. השיר הזה סרק בזמנו את המחשבות שלי שתי וערב. אני לא רוצה להתייחס לזה שהוא הגשים את עצמו. כשסיפרנו לנעמי סיפורים והיא ידעה איפה אנחנו נמצאים, היא הבינה שאחד מאיתנו עלול להיהרג ושהשני יחיה את הסיטואציה שהוא מלווה את חברו לקבר".
אתה מתגעגע לפעמים לזאבל'ה?
"אני נזכר בו במצבים שהיינו יחד. במרוצת השנים יותר מפעם אחת חשבתי לו זאבל'ה היה פה עכשיו. זאב'לה היה חבר שקשה לתאר במילים את המסירות שלו. עבורי הוא היה כתובת לכל בעיה בכל נושא. היינו חברים קרובים ולא היו בינינו שום סודות. זו היתה חברות נאמנה. לא היה לי עוד חבר כמו זאבל'ה".
המדינה חוגגת 70. מה דעתך עליה?
"אני מרוצה מהמדינה והגענו להישגים בלתי צפויים, אך יש בהנהגה שלנו כמה תאים רקובים בשטחיה השונים ובדרגותיה השונות. זה לא דומה למה שחתרנו אליו. בחלומי ראיתי את המדינה שכל האנשים בה מסורים ללא סייג. גדלתי בחברה של אנשים שמסורים ליעדים בלי גבול. היום אני רואה שאנשים עושים גם לעצמם".