"מציל טוב זה מציל יבש", הצהיר השבוע, עם תום חופשת הקיץ ורגע לפני סיום עונת הרחצה, המציל שמעון לוי מקיבוץ מזרע. לוי בן ה־75, זקן המצילים בעמק, סגר השבוע 30 קייצים בבריכה של הקיבוץ. "מציל שצריך לקפוץ למים הוא לא מציל טוב. המניעה זו העבודה העיקרית של המציל".
י-ם: הנשים דורשות מצילה בבריכה במקום מציל
איך זה שהוא כל כך הרבה שנים במקצוע? לוי מסביר שהוא אוהב את האינטראקציה עם ציבור המתרחצים. "אני אוהב אנשים. זה כיף לעבוד עם אנשים", הוא מחייך, "אני לא מסוג המצילים ששוכבים בצל ושורקים מתי שבא להם. אין לי בכלל משרוקית. אני לא יושב בסוכת המציל כי היא לא מתאימה לאופי שלי. אני אוהב להסתובב ולשוחח עם אנשים. מציל שיושב למעלה בסוכה שלו מנותק מכולם. אני מכיר כמעט את כל השמות של אלה שבאים לבריכה. בקיץ שחו פה נערים שאני זוכר אותם רצים אצלי בבריכה עם טיטול".
משטר בריכה
הבריכה בקיבוץ מזרע היא אחת העמוסות בעמק בתקופת הקיץ - כי היא משרתת את תושבי המקום, ילדי קייטנות, מאות מאורחי הלינה הכפרית ותושבים מבחוץ. גם בקיץ הזה, כמו בקייצים האחרים, היתה ללוי לא מעט עבודה. "היה קיץ קשה. מהרגע שהעונה החלה, לא היה יום אחד שהפסדתי. עבדתי מהבוקר עד הלילה", הוא מספר, "הקושי תלוי באוכלוסייה שמגיעה לבריכה. פה יש קיבוצניקים, אורחים שלהם מבחוץ וגם תושבים מבחוץ - היתה לנו פה קייטנה של 200 ילדים".
הקיבוצניקים באים לשחות?
"פחות, לא כמו פעם. היום יש מזגנים בחדרים. פעם לא היו, אז אחר הצהריים הילדים וההורים היו באים לבריכה. היום הבריכה הזו היא עסקית. היא מייצרת הכנסה לקיבוץ. אחרי הקיץ הזה אולי תהיה מחשבה לסגור אותה לאנשים מבחוץ, אבל כדי שזה יקרה חברי הקיבוץ יצטרכו להכניס יד לכיס ולשלם כדי לתחזק אותה".
כמה אנשים טבעו תחת המשמרת שלך לאורך השנים?
"היו טביעות, אבל לא כאלה שהצריכו להזמין אמבולנס. אין דבר כזה שלא יהיו טביעות. אני מציל ששם דגש על מניעה. אם אני רואה ילד שההורים שלו הלבישו אותו בגלגל־ים, מבחינתי הוא בסכנת טביעה. אנחנו המצילים קוראים לו 'גלגל המוות': אלה אותם גלגלי־ים עם שני חורים לרגליים, שברגע שהילד עושה תנועה לא טובה ומתהפך - הוא מיד עם הראש בתוך המים, במצב שלא מאפשר לו להשתחרר מהגלגל. אני כל הזמן עם העיניים על הילדים האלה ומוודא שההורים שלהם שומרים עליהם".
מאחורי הפנים השזופות, המראה השובב והחביבות האינסופית מסתתר סיפור חיים מרגש של ילד שעלה לארץ לבד, לאחר שהוריו ברחו מהנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. לוי שייך לקבוצת ילדים המכונה 'ילדי אוסלו': "נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה בצרפת, שהיתה כבר כבושה על־ידי הנאצים", הוא מספר. "ההורים שלי ברחו למרסיי ומשם למחנה של צבא ארצות הברית במרוקו. כשהייתי בן שמונה, אספו את כל הילדים היהודים ואותי ביניהם, ושלחו אותנו לאוסלו. אחרי שנה הגענו לארץ, ואני נשלחתי למזרע".
'ילדי אוסלו' הם ילדים שהגיעו לארץ ממרוקו ומתוניסיה. לאחר הקמת מדינת ישראל הגיעו שליחים של עליית הנוער לצפון אפריקה, ובאישור השלטונות נבחרו ילדים לעלייה למדינת ישראל בהסכמת ההורים. בשנת 1949 נחתם הסכם בין ארגון הג'וינט ומשרד הסעד הנורווגי, ולפיו יועמדו 200 מקומות במרכז הבראה עבור הילדים, כדי לחזק אותם מבחינה בריאותית לפני הטסתם לישראל. באפריל 1949 הגיע למחנה המחזור הראשון עם כ־200 ילדים ממרוקו, וביניהם לוי.
מה עלה בגורל הוריך?
"אבא נפטר במרוקו, כנראה ממחלה. אמא עלתה לארץ בתחילת שנות ה־60".
"ההורים לא משגיחים"
לדבריו של לוי, העיקרון הכי חשוב במקצוע הוא לוודא כל הזמן שההורים ישמרו על הילדים שלהם. בשנים האחרונות המשימה הזאת אינה פשוטה למצילים כמו בעבר. "היום ההורים כל הזמן עסוקים בסמארטפונים שלהם ושוכחים שיש להם ילד בבריכה. זה פשוט זוועה. המהפכה הזו של הטלפונים היא דבר נוראי", הסביר לוי את השוני הגדול בין דרישות המקצוע כיום ולפני 20 שנה.
"כשההורים נזכרים בילד, הם מתחילים לחפש אותו בבהלה. אני תמיד מרגיע אותם, אבל גם מעיר להם שיש להם אחריות. אני לא מבין את ההורים האלה, שזורקים את הילד למים ויושבים בחוץ עם הפלאפון. פעם הורים היו נכנסים למים ומשחקים עם הילדים שלהם. ילד רוצה שההורים שלו ישחקו איתו".
הורים לא מתעצבנים עליך שאתה מעיר להם?
"הלו! אלה הילדים שלהם! מציל הוא לא שמרטף. ההורים צריכים להיות השמרטפים של הילדים שלהם. אני רק עוזר להם. חלק מההורים חושבים שהם באים לפה לעזור לי לשמור על הילדים שלהם. הם טועים. יש ימים שיש פה 100 ילדים בבת אחת. על מי להסתכל קודם? ההורים צריכים לבוא לכאן ולהגיד: 'זה הילד שלי, אני לא סומך על המציל ולכן אני אשמור על הילד שלי בעצמי'".
היו לך מקרים ביזאריים?
"לפני כמה שנים הגעתי בבוקר