ברחבת היכל התרבות בראש פינה שיחקו בתחילת השבוע שלושה פעוטות. עוברים ושבים במקום נעצרו לרגע או שניים והרימו גבה לשמע הקטנים, שדיברו זה עם זה במקטעי משפטים, חלקם בעברית, חלקם בערבית. "זה בדיוק העניין", אומרת השבוע אלישבע רובין, אמה של אחת הפעוטות, אילה. "אני רוצה ליצור מציאות שבמסגרתה אף אחד לא יתפלא או ישתאה למראה הבת שלי שמשחקת עם ילדים ערבים מטובא, כי ככה זה אמור להיות".
כרטיס האשראי לא כובד, הקופאי היהודי שילם מכיסו על הארוחה לצמים ברמדאן
במהלך שלושת החודשים האחרונים זה כבר הפך לשגרה: אילה, פורסאן, ווג'דאן וילדים נוספים - ערבים ויהודים מראש פינה, מטובא, מקיבוץ עמיעד, מעמוקה ומיישובים נוספים באזור - נפגשים כמה פעמים בשבוע, בשעה שהוריהם עסוקים בהקמתו של פרויקט ראשון מסוגו באזור: גן ילדים דו־לשוני לפעוטות מגיל שנה ועד שלוש.
אבל לא מדובר רק בגן; חברי צוות ההקמה, שכולל לא רק הורים, מנסים בימים אלה לגבש קהילה של ממש, שתחבר בין יהודים וערבים תושבי האזור לפעילות חברתית משותפת.
היוזמה קוסמת
אלישבע רובין ובן זוגה יונתן קורנשטיין, שעברו לאחרונה להתגורר בקיבוץ עמיעד, היו אלה שהתניעו את התהליך כשחיפשו מסגרת חינוכית הולמת לבתם אילה, בת כשנתיים. "היה לנו ברור שאילה צריכה לגדול גם עם ילדים ערבים", מספר קורנשטיין השבוע, "בדיוק כפי שהיא גדלה לצד ילדים יהודים בני גילה. מבחינתי לא יעלה על הדעת שסוגיות כמו דת, לאום או שפה יפרידו בין ילדים. אני יודע שאני עצמי גדלתי עד בערך גיל 18 עם ההבנה שערבית היא שפת האויב, והיום, כשאני יודע יותר, אני לא מוכן שהבת שלי תגדל באופן כזה".
קורנשטיין ורובין החלו לשלוח הודעות לכל מכריהם והעלו גם פוסטים לדפי הפייסבוק שלהם. הרעיון היה פשוט וכפי שהם אומרים, "בסיסי": הקמה של גן לפעוטות באחד מיישובי האזור, שבו ילמדו ילדים יהודים לצד ילדים ערבים, בניצוחן של שתי גננות - ערבייה ויהודייה.
קורנשטיין: "כשכתבנו את ההודעות האלה, קיווינו למצוא שותפים לדרך - וזה קרה יחסית די מהר. פתאום התחלנו לקבל פניות מהורים בכל האזור, ולא רק מהם, אלא גם מאזרחים שאינם דווקא הורים לילדים בגילאים המתאימים, אנשים שהיוזמה קסמה להם וביקשו להיות חלק מגרעין ההקמה ואף לתרום ולעזור כפי יכולתם".
בתוך פחות משלושה חודשים כבר התגבש צוות ההקמה של הגן, שכלל שישה זוגות הורים וקבוצה נוספת של תושבי האזור. בשלב הראשון חיפשו חברי הצוות מיקום הולם לגן החדש, ואחד החברים אף הציע את ביתו הפרטי בראש פינה. "בהתחלה שקלנו את זה", אומר קורנשטיין, "אבל די מהר הבנו שזה לא באמת מציאותי ושיהיה קשה עד בלתי־אפשרי להשתלט לאדם על ביתו, גם אם מדובר בחצי יום. אז העדפנו להמשיך לחפש".
במקביל לגיוס תומכים, שכרו ההורים גם את הצוות שינהל את הגן ובחרו בגנן מקיבוץ ברעם ובגננת מטובא. הסייעת, שתצטרף אף היא אל הצוות, מתגוררת בכפר עכברא שלמרגלות צפת. "איוש הצוות החינוכי, למשל", מסביר קורנשטיין, "היה עוד דוגמה קטנה לדעות הקדומות שאנחנו שבויים בהן. חלק מההורים מטובא, שילדיהם ילמדו בגן, הרגישו בהתחלה לא נוח עם העובדה שיהיה לילדיהם גנן גבר; רק אחרי שפגשו אותו ולמדו להכיר אותו, נפלו החסמים והם הביעו הסכמה לצרף אותו".
"ילד הוא כמו ספוג"
אלונה לוסקי (44), תושבת קיבוץ מחניים, מזרחנית ומורה לערבית בבית הספר התיכון 'אורט' בחצור הגלילית, נמנית עם גרעין ההקמה של הקהילה. ילדיה אמנם כבר בוגרים מכדי ללמוד בגן המתהווה, אבל זה לא מונע ממנה להיות פעילה מאוד במסגרת הגרעין. "אקדים ואומר שאני לא רק מורה לשפה הערבית", אומרת לוסקי.
"בכיתות שלי אני מלמדת את התרבות הערבית, שהיא מאוד עשירה וססגונית. חוץ מזה, לאורך שני העשורים האחרונים של חיי, אני עוסקת בייזום של מעגלי הקשבה וסדנאות בהשתתפות ערבים ויהודים - וזה טעון, כי הכל עטוף בהרבה כאב, דעות קדומות, תסכול, שנאה, טינה ובעיקר בורות, בעיקר בקרב תלמידים צעירים, שרבים מהם כבר מגיעים מהבית טעונים וכועסים. לכן ממש לא פשוט להיות מורה לתרבות ערבית בבית ספר יהודי, ועוד בפריפריה.
"בכל פעם שיש פיגוע או אירוע בטחוני כזה או אחר, הרוחות מתלהטות והילדים בכלל לא רוצים להתקרב לשפה, שלא לומר לתרבות כולה; ולכן זו מלחמה כמעט תמידית. אבל ברגע שהם מוכנים להקשיב, ברגע שהם נפתחים, פתאום את רואה את הניצוץ.
"זה מתחיל מהעובדה שמרגיז אותם שבני נוער ערבים מבינים עברית ומדברים בחופשיות, ואילו הם עצמם לא מסוגלים להבין את שפתם של חבריהם הערבים. זה נתפס בעיניהם כסוג של נחיתות, שהם לא מסכימים לחיות איתה. זו, למשל, אחת הסיבות שבזכותן כל כך שמחתי כשאלישבע התקשרה וסיפרה לי על היוזמה החדשה, כי בעיניי זאת הדרך לגדל את הילדים שלנו. אילו ילדיי היו בג