"מעולם לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לי, שדבר כזה יכול בכלל לקרות. אני בספק אם מורים מבינים בכלל עד כמה הם חשופים ופגיעים בין כותלי בית הספר, עד כמה הם לא מוגנים וכמה מהר עלולה תקרית אקראית להפוך לסיוט שנמשך שנים".
מורה הותקפה בידי אוהדי בית"ר: "הם צעקו 'הנה ערבים' והחלו להתפרע"
במונולוג עצוב, מהול בתחושת הקלה שרק עכשיו מחלחלת אליו בהדרגה, מתאר אושרי בן־שמחון (40) מצפת את שלוש וחצי השנים האחרונות ששינו את מסלול חייו.
בשבוע שעבר, ימים ספורים לאחר שבית המשפט זיכה אותו וניקה את שמו מעבירה של תקיפת תלמיד, הוא מתפנה לספר על מה שעבר עליו ועל משפחתו בשנים האחרונות.
ראשיתו של הסיפור בחודש ינואר 2013, כשבן־שמחון - אז מורה בבית ספר באזור - סיים עוד יום לימודים שגרתי בכיתה שעליה היה אחראי. אלא שאז, כך על פי כתב האישום שהוגש נגדו, הבחין בכמה תלמידים שהפריעו למהלך שיעור בכיתתו וביקש מהם לחדול ממעשיהם.
"משלא נענו התלמידים לבקשתו זו", נטען בכתב האישום, "עודד אותם הנאשם להתגושש עימו במסדרון בית הספר. במהלך ההתגוששות נגח הנאשם בראשו של אחד התלמידים וכן חבט בבטנו ובפניו של תלמיד אחר. בתגובה חבט התלמיד בפניו של הנאשם".
אחרי האירוע מיהר בן־שמחון לחדרו של מנהל בית הספר ודיווח על התקרית, אך התלמידים המעורבים בקטטה סברו כי ניגש להזמין משטרה והחליטו להתנקם בו. בבית המשפט העיד אחד מהם ואישר שאמר לחבריו: "בואו שלושתנו על המורה"; ואכן, אחד מהם ניגש אל בן־שמחון וניסה לבעוט בפניו, אך פגע בכתפו.
את הרגעים האלה, מספר השבוע בן־שמחון, הוא יזכור עד יומו האחרון. "בהתחלה עוד חשבתי שהם משתובבים איתי", הוא אומר, "שזה בצחוק, אבל מהר מאוד הבנתי שזה יצא משליטה, ואז פתאום נפל לי האסימון וקלטתי שאני בסכנת חיים. כשמההנהלה התקשרו למוקד 100 והזעיקו את השוטרים, הם הזהירו אותם שאם לא יזדרזו, זה יעלה בחיי אדם, והם לא הגזימו. הנערים היו אחוזי אמוק וחבטו בי בכל הגוף ובראש. זה היה סיוט".
בהכרעת הדין שנתן בשבוע שעבר שופט בית משפט השלום בקרית שמונה, מורן מרגלית, נכתב כי השתלשלות העניינים כפי שאירעה תועדה במצלמות האבטחה של בית הספר. "אירוע זה, שבמהלכו התכתשו מורה ותלמידים ואשר הוביל לפציעתם של חלק מהמעורבים", כתב השופט, "מעלה שאלות רבות, הן מתחום החינוך, הן מתחום המוסר והן מן התחום הפלילי.
"מצפייה בסרט המצלמות ומעדויות המעורבים עולה כי המתלוננים, שאינם תלמידי הכיתה שבה לימד הנאשם, הפריעו באופן בוטה וחסר גבולות לשיעור שהתקיים בכיתה והנאשם, שהשגיח באותה עת על תלמידי כיתתו, ניסה למנוע את ההפרעות המתמשכות מצד אותם תלמידים".
"רגעים מביישים"
הפרשה ששינתה את חייו תפסה את בן־שמחון, נשוי ואב לחמישה, זמן קצר אחרי שעבר להתגורר בצפת עם רעייתו, עם שובם ארצה משליחות בת ארבע שנים, כנציגי הסוכנות היהודית ברוסיה ובגרמניה, שם שימשו כמורים לעברית ולמסורת ישראל.
כשחזרו לארץ עשה בן־שמחון הסבה לתואר בחינוך ובהמשך החל לעבוד בבית ספר באזור, אך לפני שהספיק להתאקלם במקומו החדש, אירעה התקרית.
לאחר האירוע אושפז בן־שמחון בבית החולים 'זיו' בצפת למשך ימים אחדים, ובמקביל הושעה מעבודתו עד לעריכת שימוע בעניינו. "אלה היו ימים קשים מנשוא", הוא נזכר.
"המכות שקיבלתי בראש גרמו לי לבלבול, לקח לי זמן להבין איך הגעתי לבית החולים ואיך בכלל הגעתי למצב הזה. במקביל פשט הסיפור כאש בשדה קוצים. הנערים הגישו נגדי תלונה במשטרה, ואז התחלתי לשמוע שאנשים השמיצו אותי, אמרו עלי שעודדתי את הנערים להתגושש איתי. תוך ימים ספורים הפכתי ממורה נערץ לפושע חסר גבולות, וזה שבר אותי".
לאחר שהשתחרר מבית החולים זומן בן־שמחון לחקירה במשטרה, ובמקביל נקבע מועד לשימוע שנערך בעניינו במשרדה של מנהלת מחוז הצפון, אורנה שמחון. חקירתו במשטרה נצרבה עמוק בתודעתו.
"אמנם לא ישבתי במעצר, למזלי הרב", הוא ממשיך ומספר, "אבל הרגעים האלה, שבהם לקחו ממני טביעות אצבעות וצילמו אותי כשאני מחזיק שלט עם מספר, היו מביישים ומייאשים, בפרט כשאני יודע היטב שכל מה שעשיתי היה להדוף אותם כדי להגן על עצמי. מה פתאום שאני אתקוף תלמיד? זו התנהגות שלא נמצאת בכלל בלקסיקון שלי, ההפך הוא הנכון - אני זה שמטיף ומחנך נגד אלימות".
דבריו של בן־שמחון מקבלים משנה תוקף בהכרעת הדין, שבה נכתב: "אף אם בתחילת האירוע היתה הסכמה בין הצדדים לדחיפות הדדיות, הרי שבשלב מאוחר יותר הפך האירוע לתקיפה שלא כדין, כשאחד התלמידים נתלה על צווארו של הנאשם, בעוד האחר אחז בידיו, ושניהם יחד ניסו להפילו אל הקרקע, תוך שראשו נחבל בדלת.
אף מדברי המתלוננים עצמם עולה כי ככל הנראה, הכוח שהפעילו כלפי הנאשם היה רב ולדבריהם הנאשם חש מאוים באותו של