לפני שלוש שנים, אחרי עשור בלוס אנג'לס - שכלל הופעות על במה אחת עם שאקירה, שלושה תקליטים ולהיט שכתבה עם שני חבריה לצוות, 'I'm free', שהגיע למקום ה־23 במצעד הדאנס האמריקאי - חזרה הזמרת היילה (תהילה) אסולין לישראל ולפני כשנה וחצי עברה לטבריה, מקום מגוריה של אמה.
הגיע לישראל לבדו בגיל 16 כדי לשחק כדורסל
היא שרה במגוון שפות, מתופפת על דרבוקה ולא מפסיקה ליצור. מאז הספיקה להיות מועמדת לתוכנית הריאליטי 'X־פקטור', הריצה מופע לזכרו של אהוד מנור עם עיבודים אתניים, החלה לעבוד על אלבום פיוטים מהמקורות היהודיים ולפני כחמישה חודשים הקליטה - במסגרת פרויקט מיוחד של שירי שושנה דמארי ז"ל - את 'החיים הם ריקוד', השיר האחרון שדמארי שהקליטה סמוך למותה.
"כשאני מסתכלת על הכנרת, אני מדמיינת שאני במאליבו", צוחקת אסולין ומספרת על חבלי הקליטה בארץ, על הקשיים, על הפערים בין סגנון החיים כאן ושם ועל הפרויקט המקומי שהיא מריצה עם מחלקת הקליטה בעירייה. "אבא שלי מתגורר שנים בניו יורק", היא אומרת השבוע, "והוא אמר לי: 'תגידי תודה שאת שם, כי טבריה זאת וגאס לעומת קליפורניה'. המשפט הזה מהדהד לי בראש עד היום".
אסולין בת ה־36 גדלה בשכונת יד אליהו במזרח תל אביב, ובגיל ארבע עברה עם הוריה לניו יורק. היא בת יחידה לאמה, שהתגרשה מאביה וממנו יש לה שלושה אחים נוספים. "אחרי כמה שנים חזרנו לתל אביב", היא מספרת, "ובגיל 24 שוב עזבתי ללוס אנג'לס, למשפחה של אמא. החיים בתל אביב היו אינטנסיביים מאוד - חיים משוגעים עם אנשים שיש להם טמפרמנט סוער, אנשים שרצים אחרי הזמן".
בתיכון למדה אסולין בעירוני ט', בשנים שרונית תירוש (לשעבר מנכ"לית משרד החינוך וחברת כנסת, אד"נ) היתה המנהלת שלו, ובגיל 18 התגייסה לצבא ושירתה בקריה. אחרי השחרור למדה בבית הספר למוזיקה 'רימון' ובבית הספר למשחק 'בית צבי'.
לדבריה, היא התחילה לשיר באופן מקצועי בגיל מאוחר יחסית. "אמנם מילדות אהבתי מוזיקה", היא אומרת, "אבל לא הייתי מילדי הפלא שהתחילו לשיר מגיל קטן. אצלי הדברים התבשלו לאט, עם עבודה קשה מאוד. האמת שבצעירותי גיליתי שאני לא כזאת זמרת, אלא יותר רקדנית.
"אבל כשהייתי בת שש, ראיתי קרובת משפחה בהופעה ופשוט קינאתי בה. היא אמרה לי שאם אעבוד קשה, אצליח - ונתנה לי קלטת עם שיר של ריטה שהיא הקליטה, והשמעתי אותה בכל מקום ואמרתי שזאת אני. זכרתי את המסר שלה ומאז התחלתי לעבוד על השירה. עם הזמן הפכתי לפייטנית - עשיתי גם מוזיקת פופ, אבל גם דברים יותר משמעותיים".
החלום האמריקאי
כשאסולין הגיעה ללוס אנג'לס, אף אחד לא פרש לפניה שטיח אדום; כמו ישראלים רבים, עבדה גם היא בעגלות מכירה ובמלצרות כדי להתקיים. אסולין: "עברתי תקופות לא פשוטות. אמריקה יכולה להראות לך את הצדדים הפחות יפים שלה ויש קושי רב, בעיקר כשמגיעים לבד, אבל זה גם מה שחישל אותי ודחף אותי להתמודד.
"אחרי שנתיים בעבודות שחורות, שהיו סיוט, נפתחה בפני דלת: ניגשתי לאודישן של התזמורת הסימפונית היהודית בלוס אנג'לס - והתקבלתי. זאת היתה הזדמנות גדולה, לא בגלל הכסף, אלא מפני שהתקבלתי כסולנית. שם גם נחשפתי לתרבויות שונות והתאהבתי במוזיקת עולם.
"תמיד הייתי בחיפוש, במסע, אחרי מה שאני אוהבת לשיר. כילדה הלכתי אחרי הכוכבים ולא ידעתי לאן אני שייכת. באותה תקופה התחלתי להתגבש - ופתאום מצאתי את עצמי שרה בטורקית, בצרפתית ובפרסית".
התחנה הבאה של אסולין היתה אנסמבל מוסיקת העולם של יובל רון, המשלב מוזיקאים יהודים וערבים ופועל בארצות הברית. "שרתי לצד סולנית ערבייה מדהימה, נז'ואה - קנדית שבמקור היא מחיפה - ויחד טיילנו וראינו את אמריקה. משם יצאתי לאודישנים והשתתפתי בהרכבים שונים, אחד מהם בפסקול לסרט של ג'יימס הורנר, המפיק של 'טיטניק', ואחֵר בפסקול לסרט 'Road To Victory'".
אלא שמהר מאוד גילתה אסולין שלהיות זמרת זה לא מספיק, והלכה ללמוד קורס במנהל עסקים. "יום אחד הגיעה למבורגיני לבנה לרחוב שבו היה לי סטודיו למוזיקה, ובתוכה ישב לא אחר מאשר ג'סטין ביבר", היא נזכרת.
"לא התביישתי - פשוט לקחתי את הדיסק שלי והלכתי לתת לו אותו. הקשתי על החלון בקוּליות, הוא פתח, אמר: 'יואו' וסגר לי את החלון בפרצוף. מובן שהוא לא לקח את הדיסק, ואני נעלבתי וחזרתי לסטודיו מושפלת. סיפרתי את זה לחבר והוא הסביר: 'את צריכה להבין - ג'סטין הוא כמו נסיך, את לא יכולה לגשת אליו ככה'.
"בתחום הזה את חייבת להיות אשת עסקים, אשת מכירות וכן - גם מרפקנית", היא מסבירה. "אחרי שסיימתי את הקורס, גייסתי צוות הפקה והתחלתי לעבוד על מוזיקה מקורית שלי. הפקתי שלושה תקליטים באנגלית, שמבחינת ההשקעה היו משהו עצום: התחלנו מ־50 אלף דולר והגענו להשקעה של כמעט שני מיליון דולר".
לצד שאקירה