בראשית העשור השישי לחייה, בהחלטה של רגע, השאירה הסופרת מיכל שטיינר (53) את תל אביב מאחוריה, ועברה לגור באוהל ה'יוּרְט' (אוהל מונגולי עגול) על ראש גבעה ביישוב אמירים.
חיים באוהל: "מה הטעם בלשלם משכנתא?"
בימים אלה, קצת יותר משנתיים מאז התמקמה ביישוב הטבעוני בעקבות אהבה שנגמרה בינתיים, יצא לאור ספרה השני, 'רמה קמה', מחווה לסבתה האהובה צביה וילנסקי ז"ל, שכתבה עשרות ספרי ילדים ובהם ספר הלימוד המיתולוגי, 'אלפוני'. ספרה הראשון, 'נשיקה של טבחית', יצא לפני כחמש שנים בהוצאת 'כנרת זמורה ביתן'.
"כאן למדתי לזהות ציפורים על פי הציוצים שלהן", מספרת שטיינר. "יותר מזה, הקול שמשמיעה הצופית כאן שונה לגמרי מהקול שהיא משמיעה בתל אביב. בלילה אני יכולה אפילו לשמוע את העגורים שחולפים מעלינו ולהביט בכוכבים דרך הגג השקוף של האוהל. לגור כאן זה כמו לגור בגן עדן".
במשך רוב שנות חייה עסקה שטיינר באמנות, בעיצוב ובאיור. היא למדה בבצלאל והתנדבה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שם שימשה כרכזת חינוך והעלאת מודעות. "במשך שבע שנים", היא מספרת, "שבמהלכן התנדבתי בקו הסיוע, ראיתי ושמעתי עשרות סיפורים קורעי לב. אז מצד אחד זה קשה נורא, אבל מצד שני, לפחות שם את מנסה לעשות משהו למען הקורבנות. יש בזה מן השלווה".
כיאה למי שמעידה על עצמה כפמיניסטית מובהקת, הגיבורות בשני ספריה של שטיינר הן נשים. רמה, הגיבורה בספרה החדש, היא פסיכולוגית המטפלת בנפגעי טראומה.
"אחת המטופלות שלה מבקשת להביא את אביה לאחד המפגשים", היא אומרת. "רמה נענית לבקשה וכשהשניים נכנסים לקליניקה שלה, היא נאלמת דום כשהיא מזהה את האב כאהוב נעוריה, שלא ראתה לפחות שני עשורים. משם ואילך העלילה מתפתלת, וכמובן לא אפרט, אבל אומר שבחרתי לתת להם הזדמנות שנייה לאהבה - ויש גם הפי אנד, כי אני מאמינה ברומנטיקה ובאהבות גדולות".
שטיינר לא נישאה מעולם וגם לא ילדה ילדים, לא מתוך בחירה. "זה פשוט קרה כך", היא מסבירה, "אבל כן, יש בי מקום שמחפש אהבה גדולה, למרות שאני לא מכה על חטא ולא מענישה את עצמי, כי יש לי הרבה תקופות שבהן אני פשוט מעדיפה לחיות לבדי".
את היום שלה היא מתחילה מוקדם מאוד בבוקר, עם כוס קפה ויוגה, מול הכנרת שנפרשת במלוא הדרה מחלון המטבח באוהל שלה, שכולל חלל פתוח ובו מטבח ופינת ישיבה. את הספה והכורסה מקשטים כיסויים רכים וצבעוניים שהיא עצמה סרגה ולמרגלות הספה ניצבים שני סלי קש גדולים, עמוסים לעייפה בכדורי צמר בשלל צבעי הקשת.
על שולחן המטבח, שתופס את רוב החלל, ניצבות רקפות ורודות בראשית פריחתן. טלוויזיה לא נכנסת אליה הביתה, אבל מחשב דווקא כן. מעבר לווילון קטן נמצא חלל נוסף ובו מיטה וחדר רחצה צנוע.
בין כתיבה של ספר אחד לאחר הספיקה שטיינר לפתוח באמירים גלריה, בשותפות נשים אמניות נוספות, והיא גם מנהלת כמה מתחמי צימרים ביישוב ומעבירה סדנאות כתיבה.
"הכרתי באמירים קהילה נפלאה שמחבקת אותי, וזה לא מובן מאליו, אומרת שטיינר. "בתל אביב בקושי הכרתי את השכנים בבניין שלי. אבל ככה זה כאן, גיליתי שלחיים בגליל יש קצב אחר, אופי אחר. למדתי שלגליל יש חוקים משלו".