כשדנה מינדל־הוכמן, בעלת 'החווה של דנה' בכפר חיטים זה כ־20 שנה, חושבת על האפשרות שתיאלץ להיפרד מהחווה שלה - לבה נצבט.
חצור הגלילית: סוסים משוטטים ברחובות
מינדל־הוכמן (49), אחת המטפלות הראשונות בארץ ברכיבה על סוסים, חוששת שקשיי ההישרדות הכלכליים, שאיתם היא מתמודדת בחודשים האחרונים, יכניעו את חלומה החלוצי שנרקם אי שם בשלהי שנות ה־90 - לסייע לילדים בעזרת סוסים.
"מי שמסתכל על החווה מבחוץ מדמיין סרטים על המערב הפרוע בכיכובו של ג'ון וויין", אומר אלון, בעלה של מינדל־הוכמן ושוטר במקצועו, שבסופי השבוע מסייע בתחזוקת החווה, "אבל זה לא כך במציאות". הזוג מתגורר בכפר תבור ולהם שלושה ילדים.
החווה משתרעת על פני 15 דונם בקצה הכפר, משקיפה למושב מִצפָּה ולנוף מרגיע. היא כוללת מגרש לרכיבה טיפולית, אורוות ושטחי מרעה לעדר סוסים, הכולל זכרים מסורסים ("אחרת הם הופכים למסוכנים") ונקבות שחלקן כבר מבוגרות.
"יש לי סוסה בת 40 ואחת בת 30", אומרת מינדל־הוכמן. "אני לא רוצה להעיף אותן לעת זיקנה. נכון שהן לא עובדות בתפוקה מלאה, אבל לדעתי זה דווקא טוב לילדים, הם לומדים מהי זיקנה".
מאחוריה עומדת 'בלונדי', סוסה מרשימה ביופייה שלא עושה עניין כשאנחנו מצלמים אותה. לכל מקום שבעליה הולכים - היא הולכת אחריהם, מזיזה את ראשה מצד לצד ומבקשת עוד ליטוף. לידה משוטטות 'פאני', 'דוק', 'גליל' ו'לילה' - סוסות מגזע קווטר, שהגיעו מארצות הברית ועכשיו מנשנשות חציר עד ארוחת הצהריים.
סוסי קווטר, שגופם משורג כולו בשרירים כבדים, מסוגלים לרוץ מרחקים קצרים בקו ישר מהר יותר מכל סוס אחר. בתוך האידיליה הפסטורלית מסתובבים גורי חתול, שחתול זכר אימץ אותם ומעניק להם חיבה ממש כאילו היה אמם־הורתם. הם מתפנקים בחצר ומרגישים בטוח בין הסוסים והכלבים שמתרוצצים סביבם.
מינדל־הוכמן דוגלת בגישה שיש לאפשר לסוסים להיות משוחררים כמה שיותר. "ככה אני מקבלת במגרש סוסים ששחררו אנרגיה והם מוכנים לשיעור", היא אומרת. "כשפאני למשל נכנסת למכלאה, הרגליים שלה מיד מתנפחות, לכן היא צריכה להיות בחוץ כמה שיותר".
אחת הסוסות הצעירות, 'פופה' בת השש (חצי־פוני וחצי־קווטר) יודעת אפילו לפתוח לבד את שער האורווה. חלק מהסוסים יוצאים למרעה עם סוסה בוגרת, שמשגיחה עליהם מפני שועלים ותנים: אלה מגיחים מההרים בחיפושם אחר סייחים, שנחשבים לטרף קל.
נגד הזרם
החלום להקים חווה נרקם כשמינדל־הוכמן היתה בת חמש. "גרנו ברעננה, בבית שמשני צדדיו היו פרדסים ושדות", היא מספרת. "הייתי שוכבת על הגב בלילה ומדמיינת איך החווה שלי תיראה, אם כי השיגעון לדבר היה גם של אמא שלי, שגררה אותי לכל מקום שהיו בו סוסים.
"כילדה, ההורים סחבו אותנו לסיני ולכנרת, עד שהחליטו לעבור לגליל בשנות ה־80. את הסוס הראשון קיבלתי כשהייתי בת עשר. אחרי הצבא תכננתי לצאת לאנגליה וללמוד אימון עם כלבי נחייה, אבל כשהבחנתי בעיתון במודעה קטנה שבישרה על פתיחת הקורס הראשון בארץ לטיפול ברכיבת סוסים, היה ברור שאני שם.
"באותן שנים זה היה ספורט מטורף ויקר, שלא הרבה נשים התמקצעו בו. אמנם היו רוכבות, אבל לא כולן לקחו את זה למקום של הדרכת רכיבה ובעלוּת על חווה. למדתי בווינגייט, ובאותן שנים גם הקמתי משפחה.
"התחלנו להקים את החווה בחצר של הורי במצפָּה, אבל באותן שנים רכיבה טיפולית לא היתה מוכרת, ולכן עסקתי בעיקר בחילוץ בעלי חיים וסוסים. זאת היתה תקופה מדהימה, עם הרבה למידה מהשטח. אני מודה שבאותן שנים הייתי קשורה יותר לסוסים מאשר לאנשים - כל חמור פצוע או סוס מסכן עברו דרכי".
תחום הרכיבה, שמזוהה יותר עם גברים, לא היה קשה למינדל־הוכמן - אף שילדיה גדלו בחווה. "כן, הייתי שמחה אילו התברכתי ביותר כוח פיזי, אבל אני לא זוכרת שכאם זה הפריע לי, וגם אלון הלך איתי יד ביד", היא אומרת.
"מה שכן, זאת עבודה גופנית שדורשת כוח, אבל אני מכירה בתחום הזה נשים קטנות שעושות עבודה לא פחות טובה מגבר. אגב, בעבר הייתי שומעת הערות בנוסח 'וואי, איך את עושה את זה' בעיקר דווקא מנשים. עכשיו אף אחד כבר לא מתפלא".
חיבוק עם סוס
מאות מילדי האזור עברו במרוצת השנים בחווה. חלקם מגיעים עם קשיים מוטוריים, אחרים עם בעיות רגשיות ורבים שנושאים עמם סודות שלא העזו לספר לאיש - עד שהקסם באווירה הלא־פורמלית במקום סייע להם להעז ולהשתחרר.
"היו אצלנו גם ילדים על סף נשירה מבית ספר", אומרת מינדל־הוכמן. "אני לא יכולה לסבול שילדים מסתובבים בלי מסגרת, בלי שלמישהו יהיה אכפת מהם. פתחנו להם את החווה בבוקר, ואחרי כמה שיעורים רובם חזרו לבית הספר.
"כשילד נכנס לחווה, הוא עובר תקופה של חשיפה שאני קוראת לה 'ירח דבש' - היכרות עם המקום, עם הסוסים ועם השטח. אני משתדלת לא לעלות מיד על הס