אחרי שנים של כמיהה וכיסופים לארץ המובטחת, לארץ זבת חלב ודבש, אחרי שכיתתו רגליים במדבר בדרך לא דרך במשך חודשים כדי להגיע לכאן, אחרי שכרעו על האדמה ונישקו את רגביה - מספרים השבוע בני העדה האתיופית בצפת על מה שעבר עליהם מאז, לנוכח גל המחאה שהציף את המדינה על רקע פרשת דמאס פיקדה, החייל יוצא אתיופיה שהותקף על ידי שוטרים.
בתיכונים היוקרתיים אין תלמיד אחד ממוצא אתיופי
את כאב האפליה שאותה לא מוכנים יותר המפגינים לספוג חשות היטב גם כ־300 משפחות הנמנות עם העדה האתיופית בעיר. רובן מתגוררות בשלושת מרכזי הקליטה שבשכונת כנען ובדרום צפת. רק כ־30 משפחות הצליחו עד עתה לעזוב את המרכזים, לרכוש בתים בעיר ולנהל חיים עצמאיים.
"כמה, כמה טעינו"
משפחתה של לימור מלקמו (52) היא אחת המשפחות שהצליחו למצוא פרנסה קבועה, לרכוש בית ולהתנתק ממרכז הקליטה, אבל מלקמו רחוקה מתחושת סיפוק או ניצחון. עבורה ועבור משפחתה כל יום הוא מלחמת הישרדות. היא אם לשישה (בגילאי 37-19) ומועסקת בבית החולים זיו כעובדת משק, בעלה עובד באחד המפעלים באזור.
"אני רוצה להתחיל דווקא מסיפור העלייה שלנו לארץ ישראל", היא אומרת השבוע בכאב. "מאז שהייתי ילדה לימדו אותי וסיפרו לי שהכי טוב ליהודים זה ארץ ישראל ואני האמנתי וציפיתי לרגע שבו נוכל לעלות לכאן. כשהיום הזה הגיע, בשנת 84', היינו בעננים. הייתי בחורה צעירה, נשואה, אם לשניים ובתחילתו של היריון שלישי, ויצאתי את אתיופיה עם משפחתי המורחבת.
"את המסע התחלנו בצעידה קשה ומפרכת לסודן שארכה כשבוע ימים. את התלאות שחווינו בדרך קצרה היריעה מלהכיל - חיות טרף שאיימו עלינו, שודדים שחטפו ילדים והרגו אותם מול עיני הוריהם והשנאה של הסודנים ליהודים. במשך כחודש חיכינו בבית קש קטן שבו הצטופפו יותר מ־40 איש עד שיכולנו להמשיך המסע. לעולם לא אשכח את הרגע המיוחד הזה, שבו ירדנו מהמטוס והנחנו את הרגליים על אדמת ישראל. אנשים פשוט נפלו על מסלול הנחיתה בבכי ונישקו את האדמה בדמעות ובהכרת תודה. כמה אופטימים היינו אז, כמה בטוחים היינו שהנה הגענו למדינה היחידה בעולם שבה נהיה מקובלים, אהובים, רצויים. וכמה, כמה טעינו".
לארץ הגיעה מלקמו רק עם בתה הקטנה. בעלה ובנה הבכור נותרו בסודן בשל בעיות לא צפויות, ועם כל השמחה של ההגעה לישראל היא חיה בפחד וחרדה עצומים. "הגענו למרכז הקליטה בצה"ל 9", היא מספרת, "הייתי עם ילדה קטנה ולא ידעתי מה אעשה עם עצמי, מה יהיה על בעלי ובני. עברתי שבעה חודשים של גיהנום, וימים ספורים לאחר שילדתי את בתי השלישית הצליחו בעלי ובני להגיע לכאן ואני הייתי מאושרת. הייתי בטוחה שעכשיו סלולה בפנינו הדרך לחיים טובים ושלווים בארץ הקודש".
לפני כשבועיים, כאשר שודר בטלוויזיה הסרטון שבו הוכה חייל אתיופי על ידי שוטר, מלקמו ישבה מול המסך אבל לא הייתה מסוגלת לצפות בסרטון עד תומו. "ברגע אחד חלפו אל מול עיניי המחזות המזעזעים שראיתי בסודן", היא אומרת. "הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שהסרטון הזה צולם בישראל, במדינה שלי, במקום היחיד בעולם שבו אני אמורה להיות מוגנת. זה לא שאני לא מבינה שאנחנו אזרחים סוג ב', אבל הסרטון הזה שבר אצלי משהו".
קשיי הקליטה של משפחת מלקמו לא היו שונים בהרבה מהקשיים שחוו בני העדה האחרים, אבל הם קיבלו בהבנה את הכול ותמיד האמינו שיהיה בסדר, שלילדים שלהם כבר יהיה יותר קל. "גם בזה טעינו", היא מדגישה, "למרות שכולם משכילים, לא כולם עדיין מסודרים. שניים מהם הצליחו להשתלב במסגרת כוחות הביטחון. בת נוספת שלי סיימה תואר בתקשורת ולאחרונה עזבה לארצות הברית ואני מתפללת שתמצא שם את דרכה. מה שאני מנסה לומר כאן הוא פשוט: אף אחד לא באמת סופר אותנו, אף אחד לא מתייחס אלינו ברצינות, ומראש מתייגים אותנו כעובדים בעבודות שחורות.
"לי יש חלום ללכת ללמוד עבודה סוציאלית ואחר כך להשתלב בעבודה למען בני העדה שלי, אבל כסף ללמוד אין לי ולהפסיק לעבוד זה לא בא בחשבון, אז אני נשארת בעבודה שחורה ושותקת, עד שזה יתפוצץ".
חבית חומר נפץ
אריק מנגיסטה, חבר מועצת העיר מטעם סיעת העבודה ולמעשה בן העדה הראשון שהצליח להתברג בה, הוא דווקא סוג של סיפור הצלחה במונחים של עולי אתיופיה. הוא עלה לארץ בשנת 91' עם כל משפחתו והגיע אף הוא למרכז הקליטה ברחוב צה"ל. "אני לא יודע להסביר את זה", הוא אומר, "אבל הקליטה שלי הייתה קלה יחסית. לא באמת זכורות לי תקריות של אפליה או גזענות. אולי אני סתם בר מזל".
מנגיסטה נשוי לישראלית בת צפת, אב לשלושה (2,4,7) ובעליו של משרד תיווך בעיר. את מצוקות בני העדה שלו הוא לומד להכיר דווקא בכובע של חבר המועצה.
מנגיסטה: "אנשים פונים אליי ושוטחים בפניי את הבעיות שלהם, ואם לנסות לסכם את הכול בכמה משפטים אז עיקר הטענות עוסקות בצורך