בתחילת החודש בישרה בחגיגיות רשות מקרקעי ישראל, כי דמי הכניסה לאתר החרמון הופחתו ב־20 אחוז, זאת במסגרת הסכם חכירה שנחתם בין הרשות לבין חברת 'הר חרמון בע"מ', השייכת לחברי מושב נווה אטי"ב. ההסכם נחתם ל־49 שנים, ושר השיכון אורי אריאל, אף הודיע בגאווה כי החברה תעביר לראשונה מאז הקמתה, תמלוגים למדינה בגין השימוש באתר.
למרות התסמונת: רוצה להיות די. ג'יי ולשמח אנשים
השיניים זזו, המטופלת תפוצה ב־21 אלף שקל
מטולה: עלה לתקן את הדוד שקפא והחליק מהגג
"ההסדר המוצע מהווה איזון בין הזכויות הנטענות של האגודה (נווה אטי"ב) לבין אינטרס הציבור", אמרו אז ברשות, "כי שטח האתר יהיה נגיש לכלל הציבור במחירים מפוקחים, ובעד שימוש זה ישולם תשלום ריאלי לקופת המדינה".
אבל כעת יש מי שטוען כי ההסדר שנחתם אינו מאוזן ואף אינו חוקי. אלוף ישראל לשעבר ומדריך הסקי בועז קניאל, תושב כפר תבור, הגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת עתירה, שבה ביקש להוציא צו נגד חתימת ההסכם ללא פרסום מכרז לציבור הרחב.
העתירה הוגשה נגד רשות מקרקעי ישראל וארבעה גופים נוספים ־ 'אגודה שיתופית נווה אטי"ב' ושתי חברות בבעלותה: חברת 'הר החרמון שירותי ספורט ונופש' שמנהלת את האתר, חברת 'נופש באזור החרמון' שמארגנת את הפעילויות בו ו'ההסתדרות הציונית העולמית' שמחזיקה במניות באחת החברות.
"תחרות לא הוגנת"
את בועז קניאל אפשר להגדיר כבעל עניין בנעשה באתר החרמון. הוא מדריך סקי ותיק שכיום עובד בחברת 'רג'ינה טורס', במסגרתה הוא מארגן חבילות נופש סקי בחו"ל. קניאל גם מאמן נבחרת הילדים של ישראל בסקי ורכז ההדרכה באיגוד מדריכי הסקי.
למרות כל התארים הללו קניאל לא מדריך סקי באתר החרמון והוא מסביר מדוע. "לחברת הר חרמון יש למעשה מונופול על הדרכת הסקי באתר", הוא אומר. "אמנם רשמית אף אחד לא יכול למנוע ממני להדריך סקי במקום, אבל מעשית זה לא כלכלי, מפני שאני צריך לשלם מכיסי על כניסה לאתר ועל ה'סקי פס' (היתר שימוש רב פעמי ברכבל), ומדובר בעלות של 300 שקל. המדריכים של חברת הר חרמון פטורים מהתשלום הזה, ולכן הם יכולים להציע שיעורי סקי במחיר נמוך יותר, וזוהי תחרות לא הוגנת".
האופן שבו מופעל אתר החרמון במדינת ישראל שונה ממה שמקובל בחו"ל. באתרי סקי באירופה, למשל, הכניסה להר ולאזור הסקי חופשית. הגולשים והנופשים משלמים רק עבור השירותים שהם מקבלים באתר כמו שירותי רכבל, שכירת ציוד סקי, שירותי מזון והסעדה, ושיעורי סקי.
"באתרי הסקי בחו"ל יש תחרות חופשית", מסביר קניאל. "הפעלת הרכבלים ותחזוקת מסלולי הסקי הם התחום היחידי שבו יש מפעיל יחיד. כל השאר - מסעדות, השכרת ציוד, שיעורי סקי - פתוחים לתחרות. רק בישראל קבוצה קטנה של אנשים מחזיקה במונופול על הר שלם ועל כל מה שיש בו".
המחירים הגבוהים באתר החרמון מביאים לכך שלא מעט ישראלים מעדיפים לגלוש באתרי סקי בחו"ל. לדברי קניאל, 50 אלף ישראלים בשנה יוצאים לחופשות כאלה, ואם משווים חבילת נופש של שבוע באתר סקי, כמו למשל, 'בנסקו' בבולגריה, לחבילה מקבילה בארץ, זה יוצא יותר זול. "גם התמורה, מבחינת גודל האתר ומגוון המסלולים, טובה יותר", הוא אומר, "אבל לא לכולם מתאים לנסוע לחו"ל. יש כאלה שמעדיפים לצאת פעם בשבוע או שבועיים ליום גלישה, ומבחינתם החרמון הוא האופציה היחידה. חובבי הסקי האלה נאלצים לשלם מחיר יקר ללא שום פרופורציה לתמורה שהם מקבלים".
"הסכם לא חוקי"
המאבק של קניאל נגד מפעילי אתר החרמון נמשך כבר זמן רב. כל עוד נושא הפעלת אתר החרמון לא גובש לכדי החלטה מחייבת הוא המתין לראות כיצד ייפול דבר, אולם כאשר נודע לו על ההסכם בין מפעילי האתר לבין רשות מקרקעי ישראל, החליט לעתור לבית המשפט. לטענתו, ההסדר שנחתם אינו חוקי ונתן הכשר לא חוקי לשנים רבות.
במסגרת העתירה נטען, כי ביולי 73' נחתם בין הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש ברמת הגולן לבין נווה אטי"ב וההסתדרות הציונית, הסכם הרשאה לשימוש בקרקע בשטח של כ-3,343 דונם, שמתוכם 1,114 דונם הוקצו לאתר החרמון. בהמשך עבר הנושא לטיפול רשות מקרקעי ישראל, והסכם ההרשאה התחדש מדי פעם לתקופות נוספות, כאשר תקופת ההרשאה האחרונה הסתיימה באוקטובר 96'.
לטענת קניאל בעתירה, מאז אותה שנה לא נחתם כל הסכם בין רשות מקרקעי ישראל לבין נווה אטי"ב בנוגע לאתר, ולמיטב ידיעתו גם לא שולמו על ידי נווה אטי"ב דמי שכירות או חכירה כלשהם. "הרשות לא פינתה את מפעילי האתר, שהמשיכו להפעילו ולנהלו ביד רמה, תוך גביית דמי כניסה ודמי שימוש", נאמר בעתירה, "וזו נועדה למנוע מצב בו אדמות המדינה, ובמיוחד שטח תיירותי כה חשוב, יימסר למישהו ללא מכרז".
בעתירתו מוסיף קניאל וטוען, כי האתר מוחזק מזה כ־18 שנה על ידי נווה אטי"ב וחברותיו שלא כדין, ללא מכרז, ללא חוזה