את העוגה הראשונה בחייה הכינה גליה חורין כשהייתה תלמידת תיכון וההתמחות שלה בעולם הקולינרי הסתכמה בפתיתים ושניצל.
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet
העובדה שנולדה עם יד קטועה לא הפריעה לה אף פעם להתמודד עם מצבים שדורשים חוכמת כפיים. "האמת שזה לא בא ממקום של רצון להוכיח למישהו משהו", היא אומרת, "זה לא העניין. מבחינתי זה לא היה פקטור בהחלטות שלי. תמיד ידעתי שאמצא דרך לעשות כל דבר שארצה גם ביד אחת, ושזה לא יפסול אותי ולא יהווה מכשול".
חורין, אישה דתייה בת 33 מקיבוץ טירת צבי, נשואה מזה שש שנים לעוזיה (40), מהנדס מכונות במקצועו. לזוג יש שני ילדים בני ארבע ושנתיים והשלישי בדרך. היא בעלת תואר בקלינאות תקשורת והייתה בעשור האחרון מורה למבחני פסיכומטרי.
עכשיו, כשהיא בחודש התשיעי להריונה, היא עומדת לסיים קורס של שמונה חודשים בקונדיטוריה אותו היא עושה במלון רימונים בטבריה. "הרגשתי שאת שלב ההוראה מיציתי והגיע הזמן לקום ולעשות שינוי בקריירה", היא מספרת, "למרות שהעבודה השתלבה מצוין עם חיי המשפחה שלי. זה לא פשוט לשלב משפחה וקריירה - כל אישה יכולה לספר על זה - אבל עם קצת מאמץ הכול אפשרי".
במשך כל חייה התמודדה חורין עם קושי תפקודי. "מאז שנולדתי זרוע שמאל שלי מסתיימת במרפק. בזמנו לא היה אולטרא סאונד ולא ידעו אם זה מום מולד או שזה קרה במהלך הלידה עצמה", היא מספרת. בגיל חצי שנה חוברה לזרוע של חורין פרוטזה וכך הצליחה לתפקד עם המגבלה הזאת למרות שאין לה בעיה, היא מעידה על עצמה, להסתדר גם עם יד אחת. הוריה הקימו בבית פינת יצירה כדי שתפתח מיומנויות מוטוריות ובמקביל דאגו לעודד אותה. "ההורים שלי תמיד רצו לתת לי את ההרגשה שאני יכולה לעשות הכול", היא מספרת, "הם תמכו בי לאורך כל הדרך ובזכות העבודה הקשה הזאת הכול נראה לי כיום טבעי".
לא עושה לעצמה הנחות
כשחורין סיימה את לימודי התיכון הצבא החליט לא לגייס אותה, אבל היא לא ויתרה ושירתה כפקחית טיסה בחיל האוויר וכמדריכה של פקחי טיסה. "זה נראה לי מטופש ולא מוצדק לא לגייס אותי ולאחר מאבק גדול התנדבתי לצבא ועשיתי שירות במשך כשנתיים. לא הייתה לי שום מגבלה ותפקדתי כמו כולם".
גם בימים שבהם התחבטה באיזה תחום לבחור, דבר אחד היה ברור לה - שתעסוק בתחום של עבודת כפיים יצירתית, "עבודה פיזית שצריך לעשות ולא לדבר", היא אומרת. "במהלך החיים תמיד עשיתי דברים יצירתיים ויצרניים. לפני הקונדיטוריה הייתי תופרת ועכשיו זה בא לידי ביטוי באפייה". בתחילה היא לא חשבה שתבחר בקולינריה. למרות שתמיד אהבה לבשל ולאפות היא לא חשבה שתיקח את זה לכיוון מקצועי. חורין: "מישהו זרק לי את הרעיון, בדקתי, נדלקתי והחלטתי ללכת על זה למרות שאין לי ניסיון. אני תמיד פתוחה ללמוד דברים חדשים וכך היה גם במקרה הזה".
כשהחלה את הקורס גילתה חורין שהיא בהיריון, אבל לא ויתרה והמשיכה. "רוב הזמן זה לא השפיע עליי", היא מספרת, "עכשיו, בחודש התשיעי, זה יותר קשה ומעייף אבל אני לא עושה לעצמי הנחות. יש קושי ואתגרים וכל דבר חדש מצריך השקעה ולימודים. ללוש בצק או להפריד ביצים ביד אחת זה לא דבר פשוט, אבל אני רגילה למצוא טכניקות שמתאימות לי. גם לגדל ילדים, להניק ולהחליף חיתול זה קשה ביד אחת והצלחתי למצוא פתרונות".
במהלך השנים נהגה חורין לעבוד עם פרוטזה על היד. בקורס היא עשתה זאת אחרת והתגובות מצד חבריה לא איחרו להגיע. "התלמידים בקורס היו מאוד מופתעים ובהתחלה חששתי מהתגובות. עד הקורס לא הייתי חושפת את היד בלי פרוטזה אז גם לי זה היה קצת מוזר, אבל ברגע שהתייחסתי לזה כרגיל גם הם התייחסו ככה. בהתחלה כולם רצו לעזור לי אבל מהר מאוד הבינו שאין צורך ושאני יכולה להתמודד עם זה לבד".
חורין נמצאת עכשיו בתקופת מבחנים, ואחר כך תעבור חודש התמחות במסעדה מקצועית. את הקורס, מעידים המורים, היא מסיימת בהצטיינות יתרה וזוכה למחמאות רבות. חורין: "מרגש וכיף לשמוע ביקורת חיובית אבל לא פחות חשוב זה שאנשים פותחים את הראש ומבינים שהם יכולים לעמוד בקשיים בעזרת כוח הרצון".
רגע לפני הלידה השלישית חורין חוששת מהעתיד. "עם העבודה הקודמת יכולתי לשלב את חיי המשפחה כי זו הייתה עבודה נוחה. עכשיו אני חוששת ומקווה שאנשים בתחום הזה יהיו פתוחים לקבל אימא לילדים קטנים. אני מאמינה שאסתדר, אבל הדבר הכי חשוב לי הוא שאנשים לא יפסלו אחרים בגלל מוגבלות כזו או אחרת, כי מי שבאמת רוצה יכול להתמודד עם כל אתגר".