החודש מלאו 15 שנה להיעדרותו של אשר עמר, תושב טבריה, שנעלם בגיל 32 ועקבותיו לא נודעו מאז.
החבר הבטיח 'גרין קארד' ונעלם עם 82 אלף שקל מחכים לכם בעמוד של "ידיעות העמק" בפייסבוק
עמר נולד וגדל בטבריה והתחנך בבית ספר יסודי בעיר. בנעוריו החליט לעבור לבית הספר החקלאי בפרדס חנה, בשל אהבתו הגדולה לטבע, והתגורר שם בפנימייה. אמו ואחותו סיגל מספרות על ילד נורמטיבי לחלוטין. "הוא היה ילד חכם", מעידה אמו, חנה ניניו. לדבריה, הקשר עם אביהם של ילדיה ניתק, ובעלה השני שימש להם כאב. עמר טיפח חלומות על שירות קרבי ואף זומן למבדקים ליחידה מובחרת בצבא, אבל סמוך לגיוסו הכול השתנה.
"יום אחד נתנו לו לעבוד ברפת של בית הספר ושמו לב שהוא דיבר עם הפרות", משחזרת השבוע ניניו, "אמרו לי שהילד חייב טיפול". האם מיהרה ולקחה את הנער לבדיקה בבית חולים פסיכיאטרי בצפת. "אמרו לי שאשר סובל מהפרעות נפשיות", היא נזכרת. עמר נותר באשפוז בצפת למשך חודשים אחדים, ולאחר מכן חזר לביתו שבטבריה. כעבור זמן מה הוא אושפז במרכז לבריאות הנפש 'מזרע' בעכו ונשאר מאושפז בו במשך כל חייו הבוגרים, עד הימים האחרונים שקדמו להיעלמותו.
לצבא לא גויס, כמובן. מצבו בתקופת האשפוז ידע, לדברי אמו, עליות ומורדות. "הייתי נוסעת אליו כל שבוע והוא היה בא הרבה לשבתות כאן בטבריה", מספרת ניניו, "הוא מעולם לא הזיק לאיש, היה פשוט ילד מדהים". אחרי שלוש שנים בערך עמר לא נזקק עוד לאשפוז אלא רק להשגחה, והוא עבר לגור בדירה ששכר בעכו.
הימים האחרונים היו מאושרים באותם ימים החל עמר להשתלב גם במעגל העבודה. "הוא היה בחור חרוץ שעבד בכל דבר שיכול", מעידה אמו. אחת העבודות שזכורות היטב לה ולבתה היא קטיף אבטיחים שבו לקח חלק. "הוא רצה לפרנס את עצמו בכבוד. הוא גר וחי לבד, לא הייתה לו בת זוג, חוץ מבתקופת האשפוז במזרע, שם הייתה לו מישהי שאחרי זה עזבה לרוסיה", מגלה האחות סיגל (48).
בכל אותן תקופות קשות ובודדות, מי שהייתה מקור כוחו של עמר היא אמו, שנתנה לו כוחות ותקווה להתאושש. "הוא היה מתקשר אליי שש־שבע פעמים ביום. גם אם לא היה לו כסף, הוא היה מתקשר בשיחת גוביינה ואומר שרק רצה לשמוע אותי, הייתי האוויר והחיים שלו", היא אומרת בעצב.
לאחר שנים אחדות שוב הורע המצב. עמר חזר לאשפוז ממושך, שארך עד התקופה הסמוכה להיעלמו. באותה תקופה החל, לדברי אמו, בתהליך של חזרה בתשובה. הימים המאושרים בחייו הגיעו רגע לפני שעקבותיו אבדו. בגיל 32 הוא שוחרר סופית ממזרע ואף תכנן לשוב להתגורר בטבריה, בקרבת משפחתו. "במרץ 1999 חגגנו את הולדתו של בני", משחזרת סיגל, "ישבנו כאן בשכונה בחוץ, ואשר הגיע. אני זוכרת את זה כאילו זה עכשיו". אמם משלימה את הסיפור: "זה היה יום אחרי המסיבה, הוא אמר שבא לגור כאן איתנו עכשיו וששחררו אותו ממזרע".
הכספומט בלע את הכרטיס הערב האחרון לפני שנעלם היה חורפי וגשום. עמר, שלמד נגרות במשך השנים, החליט לנסוע לדודתו במנחמיה כדי לתקן ארון בביתה. אמו הזמינה מונית שתיקח אותו לשם: "הוא אהב לעזור לכולם, היא הייתה צריכה לתקן את ארון הבגדים והוא רצה לעזור לה", מסבירה ניניו. רגע עלייתו למונית היה הפעם האחרונה שבה ראתה אותו. "הוא הגיע למנחמיה, היה אצל הדודה, סידר לה את הארון ויצא ממנה בסביבות השעה 21:00, בכוונה להגיע לטבריה. מאז לא שמענו ממנו ואנחנו לא יודעים דבר", נחנק קולה.
למחרת מיהרו להגיש תלונה במשטרה ולדווח על היעלמותו של הבן והאח, אך הדברים לא התקדמו, לדבריהן. ניניו החליטה לפנות לרבנים והגיעה עם סיגל לרב לסרי בבית שאן, שבועות אחדים לאחר היעלמותו של אשר. "הרב אמר לנו שהוא קבור חי בחולות של מנחמיה", הן מספרות יחד, "הוא אמר שיש עוד חמישה ימים להציל אותו". כעבור כמה ימים, לדבריהן, מסרה להן המשטרה כי המקום האחרון שבו היה הוא אכן מנחמיה.
בהמשך הגיע לתחנת המשטרה גם כרטיס האשראי של עמר, לאחר שנבלע בכספומט בשל הקשת קוד שגוי. "הוא מכיר את הקוד שלו, אז מה זה אומר?", ניניו שואלת ומשיבה מיד: "שמישהו שדד אותו".
ניניו עדיין לא איבדה תקווה והיא סבורה כי ייתכן שבנה בחיים. בתוך תוכה גם היא מבינה שהסיכוי לכך קלוש, אבל היא מסרבת לאבד את שביב התקווה האחרון. בתה פסימית יותר: "יכול להיות ששדדו אותו, אבל מה אחרי זה? הרגו אותו, אני בטוחה", היא אומרת בישירות, "לדעתי, הוא מת בוודאות. אם אדם חי, תמיד יש סימנים, גם אחרי שנים".
חצי שנה חלפה והשתיים פנו, לדבריהן, למגדת עתידות בעפולה: "נתנו לנו את הפרטים שלה, לקחנו תמונה וחולצה של אשר והלכנו אליה. היא שלחה אותנו לכתובת ספציפית ברחובות, ושם ישב אדם שהוא פשוט העתק של אשר, אבל זה לא היה הוא. ממש הוא ולא הוא", חושפת ניניו עוד אכזבה במאבקה הממושך. "אמרו לי שיש גופה"
הפע