כשהשחקן חיים טופול רואה את הילדים החולים שמגיעים לכפר 'נהר הירדן' העיניים שלו מוצפות דמעות. ההתרגשות ניכרת בו גם כשהוא מדבר עליהם ונזכר בילד או בילדה שהותירו בו רושם מיוחד. הוא זוכר את שמותיהם ואת המחלות שמהן הם סובלים. באחד המחזורים הראשונים, שבהם התארחה בכפר קבוצת חולי קרוהן, הלב שלו נקרע כשילדה אחת כתבה על אריח קרמיקה שהיא "שווה בין שונים".
חודשה אספקת המים לכפר הנופש לילדים חולים
ילדים מהרשות הפלסטינית יגיעו לכפר נהר הירדן
מחכים לכם בעמוד של "ידיעות העמק" בפייסבוק
טופול (78), שחקן תיאטרון וקולנוע מוערך ומוכר בארץ ובעולם, מגיע לפחות פעמיים בשבוע מתל אביב לכפר הנופש, שנפתח רק לפני שנתיים ומאז התארחו בו למעלה מ־1,400 ילדים החולים במחלות כרוניות. עבורם מדובר במקום מפלט, שבו למשך ימים ספורים הם יכולים לחזור ולהיות רק ילדים. טופול, המשמש כיו"ר העמותה המנהלת את הכפר, מגיע לריאיון בג'ינס וטי שירט, נטול גינונים.
הוא מהלך בקלילות, רץ ממקום למקום, וכשצריך הוא מעודד את הילדים לפני עלייה לאומגה. "המחלה מבגרת אותם", הוא אומר, "בדרך כלל כשהם לא פה הם עצובים, ולכן הם אסירי תודה כשהם מגלים שאפשר לצחוק, להשתעשע, לרקוד ולכייף".
הרעיון להקים את כפר נהר הירדן נולד כשהוא פגש את השחקן פול ניומן לפני 12 שנה. אחרי המפגש הוקמה ועדה רפואית בהתנדבות שישבה על המדוכה. לפני שנתיים הוא נחנך.
בלי הבדל דת וגזע
לפני כשנתיים נפתח כפר נהר הירדן, שמארח ילדים בני 18-9 הסובלים ממחלות כרוניות וקשות או מנכות שנגרמה בעקבות מחלה כזאת. בכפר שבגבעת אבני הם נהנים ממגוון רחב של אטרקציות, בהן אומגה, קיר טיפוס וחדרי יצירה, וגם מחברה טובה.
השבוע למשל הגיעה קבוצה של ילדים חולי המופיליה (מחלת דם), שאיתם יש להקפיד במיוחד שלא ייחתכו, עקב ליקוי בקרישת הדם. בשעות הבוקר הם עשו אומגה. טופול הגיע לעודד אותם והפגין את מרץ הנעורים שלו. "אחד הילדים סיפר לנו שבבית שלו הכול מרופד בספוגים כדי שהוא לא ייפצע, ופה הם משתעשעים", הוא מספר.
"יש מחזורים של ילדים עם מחלות קשות מאוד. הילדים לא יוצאים מכאן בריאים יותר, אבל הם יוצאים עליזים יותר. בניגוד לכפרים בארצות הברית, שפועלים רק בקיץ, אנחנו פועלים כל השנה. עשינו שנה וחצי הרצה כדי לראות באילו מחלות אנחנו יכולים לטפל ומה דורשת כל מחלה. כל מחזור מיועד לחולים במחלה מסוימת.
"הפעם, למשל, יש מחזור של חולי המופיליה, ובשבוע הבא יהיו ילדים שסובלים מאפילפסיה. בכל פעם אנחנו מביאים את מספר הרופאים הנחוץ. כשמדובר בחולי סוכרת נעורים, יש בדרך כלל רופא או אחות על כל שלושה ילדים. אין לנו שום בעיה להביא כמה רופאים ואחיות שאנחנו רוצים, כולם בהתנדבות, ואנחנו גאים בזה".
משך השהות בכפר נע בין שלושה ימים לשבוע, תלוי במחלה ובמועד ההגעה. במקום יש 96 מיטות, אך לדברי טופול, לא הגיעו עדיין לתפוסה מלאה. הילדים נדרשים למלא טפסים לפני ההגעה ולמסור את כל המידע הרפואי הנחוץ. בכפר הם משתכנים בחדרים עם מקלחות פרטיות, והמדריכים ישנים איתם בלילה.
"אנחנו לא לוקחים כסף מהילדים ולא מאפשרים לעמותות שלוקחות כסף מהילדים להיות אצלנו", הוא מבהיר, "יש לנו רופא כפר ואחות ראשית, ורק הם מחליטים אם ילד יכול להגיע או לא.
"הם אלה שאוזרים את האומץ ומחליטים לנסות לארח ילדים עם כל מיני מחלות. הם לומדים כל תיק ותיק של ילד שמגיע ומנחים את המדריכים, ועל פי זה בונים את תוכנית השעשועים. יש לנו סטטוס של בית חולים. אמנם לא כותבים שזה 'בית חולים', כי רוצים להסיר את הצל הזה מהמקום, אבל בעיקרון אנחנו שלוחה של פוריה".
"יש כמה דברים שלמדנו מהאמריקנים והם אצלנו תורה מסיני: לא לוקחים כסף מהמשפחות, לא מבדילים בין הילדים על בסיס דת, מין וגזע, ודבר נוסף: המדריכים שלנו הם לא מנהיגים, הם לא נותנים הוראות, הם הופכים לילדים ומבלים יחד איתם. זה לא צבא ואין פקודות, הכול בחברות.
'נדפקנו, אז בוא נפצה'
טופול יכול לדבר עוד ועוד על תגובות מרגשות מילדים שבילו במקום, ונראה שלעולם לא נמאס לו. "יש לנו ביתן אמנויות שאפשר לצייר ולפסל בו", הוא מספר. "אנחנו נותנים לכל ילד אריח והוא מצייר עליו, ואז אופים את זה בתנור מיוחד ומדביקים על 'קיר ידידות'. שם אתה יכול למצוא כל מיני ציטוטים של הילדים.
"האריח הראשון שקרע לי את הלב היה של ילדה מאחד המחזורים הראשונים של קבוצת חולי קרוהן, שכתבה שהיא 'שווה בין שונים'. זה אומר הכול. אלה ילדים שבאים מכל קצוות הארץ, והם יורדים מהאוטובוס שמביא אותם שפופים ורועדים מפחד מה יקרה להם. אחרי שעתיים הם בין החבר'ה, וכולם מבינים שהם אותו דבר, וביום השני הם נותנים עצות אחד לשני.
"הם מקבלים חיזוקים זה מזה, שהם לא לבד בעולם עם הצרה ה