אחת התמונות המפורסמות מהימים שלפני קום המדינה תלויה בכניסה לבית הפלמ"ח בתל אביב. מצולמת בה עלמת חן ישובה בכיסא הנהג של ג'יפ ומחייכת חיוך רחב. התמונה צולמה בנגב בידי זאב 'טיקי' טמיר, מפקדה של נגה טמיר (אז נגה ישראלי), שהסתובב כל העת עם מצלמה וצילם ללא הרף.
נכדו של יצחק שדה: "אני לא צריך לנפנף בסבא"
דינה פלד: "במקום קבר הצבנו אבן בבית העלמין"
מחכים לכם בעמוד של "ידיעות העמק" בפייסבוק
השניים שירתו יחד בפלמ"ח. הוא היה המ"פ והיא הייתה הנהגת והקשרית שלו, ולימים אשתו. האהבה ביניהם ניצתה תוך זמן קצר. 65 שנים אחרי שהרגע ההוא תועד, ערב יום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל, חזרנו לזוג ההוא, שצמח בפלמ"ח, כדי לשמוע על סיפור אהבתם שלבלב בזמן הקרבות.
בני הזוג טמיר הם בני 87 שנים. שניהם שייכים לדור תש"ח, הדור שייסד את המדינה. הם התגייסו לפלמ"ח, נלחמו במלחמת השחרור ונרתמו להפריח את השממה של עמק הירדן. נולדו להם ארבעה ילדים.
נגה נולדה וגדלה בחצר כנרת, בתם הרביעית של בן ציון וחיה ישראלי, ממקימי קבוצת כנרת שחוגגת עכשיו 100 שנים להקמתה. על השולחן בבית שבקיבוץ מונחת תמונה אחרת שלה מימי עלומיה, כשבידה המונפת נחיל של דבורים.
"כבר כילדה בגן 'נדבקתי' לכוורת שהקימה אימא שלי", היא מספרת, "זה משך אותי, למרות שהדבורים היו רגזניות וקיבלתי כמה עקיצות. הייתי דבוראית עד לפני כמה שנים, עסקתי בזה כל עוד יכולתי.
"בתקופת נעורינו, לא היה פה שום דבר. אבל לא היינו מסכנים", היא מבהירה, "בתור משחק הייתי, למשל, מטפסת על הר, מוצאת עקרב ושמה סביבו אבנים, ואז הייתי מוצאת עוד עקרב ושמה אותו יחד עם העקרב הראשון, והיינו יושבים לראות אותם נלחמים. לא היה פה ירוק ועצים מסביב, הטבע היה בראשיתו, וגם לא היו צעצועים ומשחקים".
טיקי מספר: "לא היו עצי תמר כמו היום. מי שהביא אותם היה אבא של נגה. הוא עשה שבעה מסעות לארצות ערב כדי להביא את העץ שהוא אחד משבעת המינים".
נגה: "הוריי היו פה בתקופה שבה הגיעו אנשי העלייה השנייה ובהם רחל המשוררת, שהייתה ידידה טובה של אמי. אני זוכרת אותה מילדותי. גם את נעמי שמר הכרתי, היא גרה מולנו והייתה חברה של אימא ואף כתבה לה שיר".
"אם צריך, מתגייסים"
ילדותה וימי נעוריה של נגה עברו בצל הקרבות העקובים מדם עם הערבים שגרו באזור עמק הירדן. "אני וכל בני גילי היינו בארגון ההגנה והשתתפנו בכל קרבות עמק הירדן", היא מספרת, "את הילדים פינו לחיפה, כדי שלא ייפגעו מהפגזים, ואנחנו נשארנו כאן.
"אני הייתי קשרית - כלומר, הוטל עליי להעביר קשר בין היישובים באמצעות מכשיר מורס, כיוון שלא היו אז טלפונים. אני זוכרת שפעם אחת דיברתי עם אחד הקשרים ותוך כדי השיחה עמי הוא נהרג".
באחת ההפוגות של הקרבות בעמק הירדן החליטה נגה להתגייס לפלמ"ח. היא יצרה קשר עם בן קיבוץ שהיה בפלמ"ח והוא גייס אותה מיד. היא התחילה את השירות בצריפין ומיד נשלחה לקורס נהגות משאיות.
אחרי שסיימה את הקורס, נשלחה נגה להיות נהגת ג'יפ. היא עברה מפלוגה אחת לאחרת ואיישה תפקיד כפול של נהגת וקשרית. כך התגלגלת לפלוגה של טיקי, שהייתה מוצבת בנגב ותפקידה היה לפטרל ביום ובלילה בגבול עם ירדן כדי למנוע חדירה של כוחות סיוע ערביים.
זאב טמיר שמכונה 'טיקי' הוא ירושלמי במקור, נצר למשפחת רבנים שהיו ממנהלי ישיבת 'מיר' המפורסמת. כשהתגייס לפלמ"ח עבר קורס חבלה והחל להצטרף לכל מיני משימות חשאיות ומסוכנות.
"יום אחד קרא לי מפקד החבלה של הפלמ"ח לבוא איתו לתל אביב", משחזר טיקי את אחת הפעולות הגורליות. "הגענו לעיר, נכנסנו למסעדה ושם פגשנו את אחד ממפקדי ההגנה הבכירים, שלימים שימש קצין בכיר בצה"ל.
"הוא הסתכל עליי כאילו הוא רואה אותי בפעם האחרונה. הוא אמר לי: 'טיקי, הבריטים תפסו את בית החרושת של ההגנה שמייצר סטנים (תת מקלע, א.ד.נ) על יד התחנה המרכזית הישנה. בבניין יש מוקשים אז תיזהר.
"מה אתה צריך לעשות כדי לבצע את המשימה?' אמרתי לו שיביאו לי סולם ונעלי התעמלות. בלילה התגנבתי פנימה ונטרלתי מה שצריך. אחרי זה אמרתי להם שאפשר לפרוץ ולקחת את הנשק. בבוקר כשחזרתי אמרו לי החבר'ה בקיבוץ: 'טיקי, שמעת מה היה בתל אביב? חדרו למפעל הסטנים כדי להוציא אותם'. העמדתי פנים שאני לא יודע במה מדובר".
לטיקי יש גם זיכרונות שקשורים ביצחק רבין ז"ל, שיצא יחד עמו למשימה של הנחת מוקשים בדרכים שבהן עברו הבריטים. רבין היה הנהג וטיקי היה זה שהניח את המוקשים. זו הייתה משימה שכל מטרתה למנוע מהבריטים להגיע לחוף הים בזמן שאוניות מעפילים מגיעות.
זכורה לכם ההכרזה על המדינה ב-1948?
טיקי: "אני לא זוכר את זה כי הייתי עסוק בלחימה בפלמ"ח בנגב. היינו בסיורים ובקרבות".
נגה: "אני היית