יומיים רצופים עמדו 15 לוחמי מוצב 116 בדרום רמת הגולן לבדם מול גלי הסתערות של הכוחות הסוריים במלחמת יום הכיפורים. היום, 39 שנים לאחר המלחמה ההיא, משחזרים הלוחמים את מה שעבר עליהם ומנסים להסביר מדוע לא הפך סיפורו של המוצב הזה לסמל.
אילנה ראדה: המסע החזיר לי את שמחת החיים
דינה פלד: "במקום קבר הצבנו אבן בבית העלמין"
מחכים לכם בעמוד של "ידיעות העמק" בפייסבוק
קרבות הבלימה של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן הם חלק ממורשת הקרב הצה"לית שעליה מתחנכים חיילי צה"ל לדורותיהם. כחמישה קילומטרים צפונית מזרחית לתל סאקי ישנו מוצב קדמי יותר שצופה על קניון נחל הרוקד, מוצב 116.
מאז הסכמי ההפרדה שנחתמו עם הסורים לאחר מלחמת יום הכיפורים, נמצא המוצב הזה בשטח סוריה באזור המפורז ולכן אין גישה אליו. סיפורו של המוצב ושל החילוץ הוצנע במשך שנים רבות ומעטים מכירים את הסיפור שמאחורי המספר הסתמי לכאורה - 116.
מפקד המוצב, סגן יוסי גור, היה אז מ"מ צעיר בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. גור, היום תושב כפר ויתקין, נשוי ואב לשני ילדים, רופא וטרינר ב'חברה החקלאית', נקלע למוצב ממש במקרה יום לפני שפרצה המלחמה.
המתקפה הסורית החלה בשבת בצהריים, שישה באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ההיערכות של צה"ל באזור הייתה דלילה.
כמה שעות לאחר פרוץ הקרבות כבר ניסו טנקים סוריים לחדור למוצב 116. "בהתחלה חשבנו שמדובר במתקפה מוגבלת ולא במלחמה כוללת", נזכר גור.
"מה שנשאר לנו זה בזוקה (טיל נ"ט) וררנ"ט (רובה רימונים נגד טנקים). הבזוקאי ירה על הטנק הראשון, שלא ממש נפגע, אבל הטנקיסטים הסוריים נבהלו וניסו לצאת מהטנק.
"יריתי עליהם עם רובה הקלצ'ניקוב שהיה ברשותי וחיסלתי אותם. הצלחנו לפגוע בעוד טנק וטנק אחר עלה על מוקש, וכך בלמנו את המתקפה".
הסורים לא אמרו נואש ולמחרת חידשו את ההתקפה על המוצב הישראלי המבודד.
בשלב הזה כבר הבין גור שמדובר במלחמה שיכולה להתארך, וחילוץ - אם יבוא - יתעכב, ולכן יש צורך לחסוך בתחמושת. הוא הורה ללוחמים לירות רק במי שמגיע עד למרחק 25 מטר מהמוצב.
החשכה ירדה אך המתקפה נמשכה. טנק סורי הצליח לחדור למוצב, גור ירה על אחד הטנקים עם הררנ"ט, ושוב הסורים נבהלו. הלוחמים במוצב הצליחו לנצל זאת ולהדוף את המתקיפים, אך במהלך אותה בלימה נפצע גור בכתפו.
הטנקים הסוריים המשיכו להלום במוצב, ובינתיים ארבעה לוחמים מבין ה־15 כבר היו פצועים. קרוב ל-12 שעות שכב גור בתוך הבונקר, ואז למרבה הפלא, דווקא ברגע הקריטי, הוא הצליח להתאושש והחליט לעלות למעלה.
"השענתי את הקת של הקלאצ'ניקוב על דופן אחת התעלות וביד אחת סחטתי את ההדק. החבר'ה זרקו עוד כמה רימונים והצלחנו לשבור את המתקפה. הסורים נסוגו".
החילוץ מהמוצב
אולם בתוך כל מהומת הקרב, לא התפנתה האוגדה לחילוצה של המחלקה הקטנה במוצב 116. רב סרן עמוס קלרמן, מפקד פלוגת ג'יפים, הגיע לתאג"ד שהתמקם צפונית-מזרחית לרמת מגשימים, ואז נודע לו שעדיין ישנם לוחמים במוצב 116.
"החלטתי לנסות לחלץ אותם", מספר קלרמן. "לא קיבלתי אישור מאף אחד, כי בתוך כל הבלגאן זה היה בלתי אפשרי. הבנתי שאני חייב לקחת יוזמה ולא לחכות.
"כשהגענו למרחק של כמה מאות מטרים מהמוצב ירדנו מהג'יפ. ידעתי שאסור שאקלע למצב שאזוהה ככוח אויב".
אחרי כל מה שעברו, לוחמי מוצב 116 לא ציפו שהחילוץ יגיע בשלב זה, ואכן לקחו בחשבון שכל מי שמתקרב הוא אויב. כשראו את הג'יפ של קלרמן מתקרב הם באמת היו דרוכים לירי.
רק כעבור כמה דקות צעק אחד הלוחמים שזהו ג'יפ של צה"ל. "קראתי לאנשים במוצב", ממשיך קלרמן בשחזור האירועים. "הופיע מפקד המוצב עם יד חבושה. שאלתי אותם מה שלומם והם ענו שהכול בסדר, פרט לפצוע אחד שצריך לטפל בו.
"אמרתי להם שתוך חצי שעה או שעה אבוא לחלץ אותם וביקשתי שיהיו מוכנים לתזוזה. השכבנו את הפצוע על הג'יפ ונסענו חזרה. ביקשתי בקשר מהסמג"ד שידאג לי לנגמ"ש, ומיד כשהגעתי לתאג"ד יצאנו עם הנגמ"ש בחזרה למוצב.
"הפצועים קיבלו טיפול, אני המשכתי לענייניי ומאז אותו יום ועד לפני חודשיים לא נפגשתי עם אף אחד מהלוחמים שסייעתי בחילוצם. היה מרגש לפגוש אותם אחרי כל כך הרבה שנים".
רק לפני חודשיים, כאמור, חודש הקשר של קלרמן עם לוחמי מוצב 116, ובקרוב עתיד להתקיים מפגש לוחמים.
קלרמן, כיום בן 70 ומתגורר בקיבוץ יד מרדכי. הוא סבור שגם אם סיפורם של לוחמי מוצב 116 לא זכה עד כה לכבוד הראוי לו, זה עדיין לא מאוחר.
"אי אפשר להפוך את מוצב 116 לאתר הנצחה, משום שהוא נמצא היום בשטח הסורי. אבל אני מקווה שתימצא דרך להנציח את הסיפור הזה ולהנחיל אותו כחלק ממורשת הקרב של מלחמת יום הכיפורים".