ברחבת המקווה יושבת אישה על שרפרף, מגבת לבנה כרוכה סביב גופה, ומגבת אחרת מכסה את פניה ומסתירה אותם. הצופה מקבל הצצה אינטימית מאוד למקום שהוא טאבו בחברה הדתית, ובה בעת, נחשף לחוויה נשית נדירה במחוזות הללו: האישה המצוירת בודדה, ראשה מכוסה, היא אנונימית למתבונן בה, אך ההקשרים ברורים: אישה יהודייה דתית, שהולכת לטבול במקווה, להיטהר ולקיים את מצוות פרו ורבו. זוהי יצירתה של הילה קרבלניקוב פז, אחת הנשים המציגות בתערוכה 'מטרוניתא' במשכן לאמנויות בעין חרוד.
הצטרפו לעמוד של "ידיעות העמק" בפייסבוק
מיצב אחר, שיצרו צמד המעצבות הדס קרוק וענת שטיין מסטודיו ארמדילו, כולל לוח שחמט גדול ועליו 32 כיפות סרוגות.
העבודה מייצרת הקבלה מושגית בין אופן הלימוד המסורתי בחברותא, לבין תחרויות שחמט, ומשבצת בסיטואציה את הכיפות שנוהגות לסרוג בנות במהלך השיעורים בבתי הספר הדתיים.
בשנות ה־60 הפך הביטוי 'האישי הוא הפוליטי' לאחת הסיסמאות הבולטות של המאבק הפמיניסטי. בעקבות מגוון תהליכים של העלאת מודעות הבינו נשים כי מה שקורה ב־ד' אמותיהן זהה למתחולל בעוד מיליוני בתים של נשים, ויוצר עבור כולן חוויה של הדרה, דיכוי ושוליות. את אותו עולם אישי־אינטימי אפשר לפגוש בתערוכה בעין חרוד, שבה 20 אמניות הפועלות מתוך העולם הדתי והמסורתי מציגות עבודות בסוגיות של זהות, נשיות, הלכה, גבולות ומקומה של האישה בעולם האורתודוקסי.
בשנת 2008 החליטה דבורה ליס מקיבוץ שלוחות, אוצרת התערוכה, ומי שאוצרת שנים רבות את אגף היודאיקה במוזיאון, לעבוד על התערוכה הזו. היא לא שיערה אז, שכאשר תוצג התערוכה לקהל הרחב, יהיה הנושא רלוונטי מאי פעם: "לא תכננו את זה כך, אבל זה היום אחד הנושאים הכי אקטואליים בישראל, והתערוכה הזו בהחלט שמה את הנושא על כל גווניו על השולחן", מספרת ליס.
"התערוכה באמת מעלה את העובדה שהנשים לא נמצאו תמיד בכל מקום, ומנגד מעלה את הנושא שלנשים יש היום מקום בבית מדרש, בבית הכנסת, ואנחנו מקוים שגם עוד מעט בבית הדין הרבני. נשים בעולם הדתי עוברות מהפכה. נכון שיש הדרה, אבל יש גם תהליך והתפתחות גדולה, וזה בזכות המון תנועות שפועלות ומקדמות נשים ברבדים שונים".
התערוכה מאפשרת התבוננות בתכנים אינטימיים מאוד: המקווה, חדר המיטות, ואפילו בדי הבדיקה, הווסת ועוד. אחת העבודות הבולטות היא עבודתה של האמנית האמריקאית אנדי ארנוביץ', הנקראת 'מעיל העגונה', ומורכבת מסריקות דיגטליות של כתובות עתיקות וחוטים.
מבחינת האוצרת דבורה ליס, מדובר באמנות שמאפשרת לא רק הצצה לעולם הדתי, אלא גם מעלה לדיון נושא כאוב שמשווע לתיקון: "עגונה הוא אחד הנושאים שעדיין לא פתרנו. יש המון נשים שנמצאות במצב של סירוב גט. זה נושא חברתי שצריך לטפל בו. זה חלק ממה שאני רוצה להעלות. זו לא רק אמנות אלא סוג של תיקון עולם. אני מקווה שהתערוכה, שמפנה זרקור לבעיות הלכתיות מרכזיות, תתרום לקידום עולם שוויוני יותר".