כמעט שנה חלפה מאז שקמילה קונובלוב בת ה-20 נמלטה מהתופת במסיבת הנובה תוך ריצה בין שריקות הקליעים של מחבלי החמאס, אבל הדרך לריפוי מרגישה אינסופית ולעתים בלתי מושגת. כדי לעבור את היום בבסיס ולשרוד את הסיוטים בלילות היא נעזרת בכדורים נוגדי דיכאון וחרדה ומטופלת אצל פסיכולוגית באזרחות בנוסף לשיחות עם הקב"ן בצבא. "רק הכדורים עוזרים לי להירדם קצת", היא מספרת בגילוי לב. "אני חולמת שהורגים אותי ואת כל החברים שלי או שמחבלים באים לאנוס אותי. היו לי גם מחשבות אובדניות, עד היום כל רעש מקפיץ אותי".
לפני השבעה באוקטובר היא היתה מלאת שמחת חיים, עכשיו היא נלחמת כדי לקום בבוקר מהמיטה. "אני אדם אחר לגמרי", אומרת קונובלוב. "הייתי יותר חברותית, שמחה, אחראית לסדר היום שלי, ויודעת מה אני רוצה להשיג. מאז יש פעמים שאני לא מסוגלת לזוז".
הרוב הדומם של הצעירים שהצליחו לחזור הביתה ממסיבת הטבע בשבת השחורה מתמודדים עם רגשות אשמה על כך שנשארו בחיים, התקפי חרדה וקושי להתמיד בשגרה. "כל עוד המלחמה נמשכת יהיה להם קשה להמשיך הלאה", אומרת סמדר מלכה, מטפלת מינית הוליסטית, שמכירה מקרוב את קהילת הטראנס. "החברים שלהם עדיין חטופים בעזה ולוחמים נהרגים בחזית. אין להם מקום וזמן להחלים, הם רק רוצים לברוח מהמציאות ההזויה בה הם לכודים בשנה האחרונה".
"טיפלנו בחיילים כשאנחנו פצועים"
קונובלוב, בוגרת מקיף ט' באשדוד, נסעה למסיבה עם שלושת חבריה נסיה בריקר (29) מאשדוד, אלרואי אלעזר (25) מגן יבנה ויונתן (21) מרמת גן. "היתה מסיבה מטריפה", היא מספרת. "חגגנו ורקדנו והיינו ממש באופוריה. לא האמנו שאחרי לילה כל כך מיוחד תגיע תופת איומה שלא נשכח כל החיים". כשהאזעקות התחילו בשעה 6:30 בבוקר הם לא מיהרו לצאת מהמתחם הקסום. "לא באמת רצינו ללכת, היינו בטוחים שאחרי חמש דקות הכל יירגע", היא אומרת. "כתושבת אשדוד אני רגילה לרקטות, מי חשב בכלל שיגיעו מחבלים כדי לרצוח. אחרי שההורים של כולם התחילו להתקשר ושאלו מה קורה, נכנסנו ללחץ".
20 דקות אל תוך המתקפה הם יצאו מהמתחם ועלו על כביש 232 בדרך לאשדוד. בסמוך לקיבוץ עלומים נחשפו לראשונה למחבלים שעמדו בכביש וחסמו את התנועה. "לא הבנו את חומרת המצב כי אף אחד לא דיווח עדיין על כך שיש מחבלים בשטח", היא משחזרת את ההלם הראשוני. "היינו בין הראשונים שנסעו בכביש 232 ונתקלו בהם. פתאום שמענו אותם צועקים 'אללה אכבר' והם התחילו לירות לעברנו. נסיה נורתה בכתף אבל הצליחה איכשהו לעשות פרסה וחזרה לאחור. בזמן הזה יונתן שיצא לפני כן מהרכב התחיל לרוץ רגלית חזרה לכיוון המסיבה. אספנו אותו בדרך והבחנו שהוא חטף כדור בכף היד, הוא היה כולו מדמם".
הם הגיעו למוצב עלומים ותפסו מחסה עם החיילים. "גם אחרי שירו עלינו לא עיכלנו את גודל האירוע", היא אומרת. "חשבנו שמדובר בתקרית נקודתית, אבל אז התחילו להגיע פצועים וגופות ובקיבוץ הסמוך התנהלו קרבות קשים מול המחבלים". את השעות הארוכות במוצב העבירה קונובלוב לצדו של לוחם גולני נועם בן שלוש שנפצע קשה כשהגן בגופו על חברי הקיבוץ. "הוא חטף כדור בצוואר וברגל שלאחר מכן נכרתה", היא מספרת. "החיילים במוצב ניסו לטפל בו ונסיה ואני דאגנו שהוא לא יירדם. ראינו מראות לא פשוטים של הרוגים וחיילים מדממים כשגם אנחנו פצועים".
"כשאני לבד הכל חוזר"
רק אחרי עשר שעות הגיע החילוץ והם נלקחו לבית חולים סורוקה בבאר שבע. שלוש מאצבעות ידו של יונתן נכרתו, חברתה בריקר חטפה כדור בכתף וקונובלוב נשרטה בגב מרסיסים. היא אושפזה למשך הלילה ושוחררה ביום ראשון בבוקר. "קיבלתי טיפול רפואי ולמחרת חזרתי הביתה לאשדוד", היא אומרת.
ההורים בטח היו מוטרפים מדאגה.
"ההורים שלי לא ידעו באותו בוקר מה קורה איתי. כשאמא שלי התקשרה היא שמעה צרחות ויריות ברקע ואז השיחה התנתקה. רק בצהריים חודש הקשר והרגעתי אותם שאני בסדר ונמצאת בחיים".
איך היתה החזרה הביתה?
"הייתי בתקופה אישית לא טובה. עברתי לגור אצל חברה למשך ארבעה חודשים ולאחר מכן חזרתי לבית. החברות עוזרות לי להסיט קצת את המחשבות, כשאני לבד הכל חוזר אליי".
קונובלוב לא התכוונה להתגייס אחרי התיכון - היא הוציאה פטור מצה"ל והיתה בתהליך לקבלת ויזת עבודה בהולנד. אחרי האסון התהפכה תפיסת עולמה והיא נאבקה כדי לעלות על המדים הירוקים.
ב-27 בדצמבר התגייסה עם כוונה מלאה לעשות שירות משמעותי, אבל הטראומה שהיתה עד כה על "מיוט" עלתה ממעמקים והציפה את הנפש. "רציתי לתרום למדינה ולהיות קרובה לחברים", היא מספרת. "הייתי אמורה לעבור קורס של מדריכות משואה (מערכת בקרה דיגיטלית - א.ל) ולשרת בעזה אבל פתאום התחילו התקפי החרדה וירדתי מזה. פניתי לקב"ן והייתי מטופלת ב'רם 2' במשך חודשיים. לאחר מכן שובצתי מחדש כנהגת בבסיס ג'וליס".
המסגרת הצבאית נותנת לה תחושה מסוימת של יציבות וביטחון. "הצבא איכשהו מחזיק אותי", היא אומרת. "אני נוהגת אבל לא יותר מדי ויכולה לאזן בין העבודה למצב הרגשי שלי". המלחמה העלתה אמנם את המודעות של המערכת לנפגעי פוסט טראומה, אבל לחלק מחבריה בבסיס היה קצת יותר קשה להכיל אותה. "בהתחלה זלזלו במה שאני עוברת ואמרו שאני מנסה לנצל את המצב כדי לעבוד פחות", מספרת קונובלוב. "אנשים בריאים בנפשם לא מצליחים להבין איך כדור אחד משתק אותי ל-12 שעות. מבחינתם אני בסדר כי לא רואים פיסית את הפגיעה שלי אבל בפועל אני לא יכולה לקום מהמיטה ואין לי עם מי לדבר".
מה צריך לקרות לדעתך כדי שתמצאי שוב את השמחה?
"הלוואי והייתי יודעת, שנה עברה ואני מרגישה שהפצע לא יגליד לעולם. אולי ביום שאדע לקבל ולחבק את הטראומה אצליח גם להשתחרר ממנה".
ניתוק רגשי והתמכרויות
לפני מספר חודשים השתתפה קונובלוב בפודקאסט "בלוז פסיכדלי" שיזם והפיק מרכז הצעירים "כיוונים" באשדוד במטרה לתעד את הזוועות שחוו שורדי הנובה ולהשמיע את קולם. מלכה שראיינה את קונובלוב וצעירים נוספים מאמינה שהפרויקט הוא חלק מתהליך ההחלמה שלהם. "הם קיבלו במה לספר את הסיפור שלהם בלי שיפוטיות ובאווירה תומכת", היא אומרת. "זה פרויקט מדהים שנתן לנו להבין מה באמת קרה שם מנקודת מבטם של השורדים".
מלכה מספרת כי האסון בנובה השפיע מאוד על משפחתה. "הרבה חברים של בתי אבישג נרצחו במסיבה", היא אומרת. "בשבועות הראשונים היינו בתוך עננה שחורה של אבל ועברנו מהלוויה להלוויה. למזלי אבישג התחילה לשמור שבת זמן קצר לפני המסיבה ונשארה בבית". הפרויקט ב"כיוונים" נולד לדבריה מתוך צורך אמיתי לתרום ולסייע בכל דרך. "אחרי השבעה באוקטובר הייתי מרוקנת וחסרת אנרגיות", היא מספרת. "הרגשתי שאני לא מסוגלת לרפא אף אחד ושאני חייבת להיות בתנועה כדי לא להישאב לתוך השכול. פניתי לאתי לוגסי, מנהלת מרכז כיוונים, והצטרפתי לכל מיני יוזמות של התנדבות. בשלב מסוים עלה הרעיון להקליט את הפודקאסט והתחלנו לאתר את השורדים".
היו הרבה צעירים שהסכימו לדבר?
"היה קושי לגייס אותם אבל השמועה על הפרויקט עברה מפה לאוזן והצלחנו לגבש קבוצה של מרואינים. חלקם התחרטו אחרי שהפודקאסט הוקלט ואנחנו כמובן נענינו לבקשה שלהם ולא פרסמנו את הריאיונות שעשינו איתם".
באיזה כלים טיפוליים השתמשת במהלך הריאיונות?
"השתדלתי לייצר עבורם מרחב בטוח בעיקר דרך השאלות. היה לנו חשוב לשאול שאלות אמפתיות ולא מטרגרות ולהישאר תמיד בסקרנות ובהקשבה. נתתי להם לספר את הסיפור והקשבתי בעיניים אוהבות ובלי שיפוטיות".
כל שיחה נחתמה בשאלה זהה: האם תחזרו לרקוד בעתיד. והתשובה היתה מפתיעה: "כולם ענו בחיוב ואמרו שלא ייתנו למחבלים לקחת להם את השמחה. כמה כוחות יש בילדים האלה שהסתתרו שעות מאחורי שיח בלי לזוז כי כל תזוזה עלולה לעלות להם בחיים".
בשנה האחרונה טיפלה מלכה בעשרות צעירים שחוו קשיים בזוגיות ובחיים האישיים והמקצועיים. "אני פוגשת הרבה מטופלים שהתנתקו רגשית כדי לשמור על עצמם וזה יצר בעיות בקשרים שלהם עם הסביבה. מפרוץ המלחמה יש עלייה בהתמכרויות לאלכוהול, סמים, סקס ואכילה רגשית. מצד שני יש כמיהה גדולה לחיבוק, לחיבור אינטימי ולשייכות".
קראו גם:
חוויה מתקנת
עדן שמגדיר את עצמו כחבר בקהילת הטראנס הציע לבת זוגו דניאל לחוות לראשונה את האווירה המיוחדת בנובה. "רציתי שהיא תרגיש את החופש והקבלה ללא תנאי של קהילת הטראנס", הוא אומר בפודקאסט. בערב שמחת תורה הם נסעו למסיבה כדי להגיע עם פתיחת השערים ב-22:00. הם התמקמו, נפגשו עם החברים והקימו אוהלים. אחרי כמה שעות הם פרשו לישון וכיוונו שעון לחמש בבוקר כדי לשמור כוחות לשיא המסיבה. "התחלנו לרקוד ולפגוש חברים ופרצופים מוכרים", סיפר עדן. "בשעה שש וחצי התחלתי לראות את היירוטים בשמים והבנתי שאנחנו צריכים לעוף משם. זה היה בשלב שאנשים חשבו שהאורות של היירוט הם חלק מהתאורה של המסיבה".
הם עלו על הרכב יחד עם חברם צוף ונסעו צפונה. אחרי מספר דקות הודיע להם אחד הנהגים כי יש מחבלים עם טנדרים לבנים. "לא האמנו לו, אמרנו לעצמנו שכולם דלוקים במסיבה הזאת", אמרה דניאל. "כשפתחנו את החלון שמענו צרורות של יריות".
הכאוס בכביש גרם להם לעצור בצד בסמוך לכוח שיטור. "החניתי את הרכב ונשכבנו בין המכונית למחסום", סיפר עדן. "המחשבה העיקרית היתה להסתתר מהרקטות למרות שידענו שיש מחבלים. היינו בטוחים שצה"ל בעניינים ומשתלט עליהם. כשקולות הירי התחזקו עלינו חזרה למכונית והתחלתי לנסוע כמו משוגע בדרך עפר".
הם הגיעו למחסום בשדות והסתתרו בתוך תעלה ליד אנשים נוספים. אחרי כחצי שעה חודש הירי והם החליטו לפרוץ את המחסום: "התחלנו לנסוע בתוך השדות עד שהבנו שהתרחקנו מאזור הסכנה. אח של צוף הדריך אותנו בטלפון ואמר לנו לנסוע לצאלים או לבאר שבע. נסענו תחת ירי כבד של כ-30 רקטות עד שהגענו לבאר שבע".
אמא של דניאל סידרה להם חדר במלון ושם, במקום שאמור להיות מוגן ושליו, הם נחשפו לדיווחים בטלוויזיה. לדבריהם, צוף נכנס להתקף חרדה לאחר שראה את סרטון החטיפה של ידידתו נועה ארגמני. "היה לי קשה להכיל את זה שהוא מתפרק אבל השתדלתי לשמור על קור רוח ונכנסתי לדמות המטפל", אמר עדן. "אני מרגיש שהצלנו אחד את השני". מאז הוא מרשה לעצמו להיות רגיש ואפילו לבכות: "היו סיטואציות ממש בודדות בחיים שגרמו לי לבכות, עכשיו יורדות לי דמעות בכל פעם שאני שומע סיפור קצת מרגש".
כשמלכה שאלה האם יחזרו למסיבות טבע, השיב עדן: "אם אני לא אחזור לרקוד ולשמוח זה אומר שהם ניצחו אותי, ואני לא אתן לזה לקרות". דניאל הרגישה שהיא חייבת לעבור חוויה מתקנת: "זה ייקח קצת זמן אבל אני מאמינה שאגיע לעוד מסיבה".