"אני עוד ממשיך ליצור ולחלום", אומר איש העסקים אלי לבן (72), תושב בית שערים, שכבש כמעט כל פסגה אפשרית מאז היה ילד קטן במעברה. לבן (72), בזוגיות, אב לשלושה וסב לנכדים, נולד ב־1950 בלוב, בן בכור לשבעה אחים ואחיות. בילדותו הוצמד לו הכינוי 'בכור'.
כשהיה בן שנה עלה עם משפחתו ארצה היישר לאוהלים במעברת בית שערים וב־1954 הוא ומשפחתו עברו להתגורר בצריף במעברה במגדל העמק. ילדותו היתה רצופה תלאות ועוני ובגיל 14 נשלח על ידי אביו לעבוד בנגרות, על אף רצונו להמשיך וללמוד כמו יתר חבריו.
הקושי והרעב להצלחה הם אלו שדחפו אותו להישגים ובהדרגה ממחסן עצים שפתח באזור התעשייה השומם ברמת ישי, המשיך והתרחב אל חנות לחומרי בניין ולעסקים נוספים עד לגולת הכותרת - קניון 'סטריט מול' שהקים ברמת ישי. היום האימפריה 'אלי לבן גרופ' שהקים כעסק משפחתי יחד עם אחיו, שני בניו ושתי כלותיו, חולשת על תחומי תעשייה, מסחר ונדל"ן רבים באזור.
בימים אלו הוא הוציא ספר ביוגרפיה על חייו, 'הדרך אל נחלת בכור', שיצא לאור בהוצאת מטר ונמכר בחנויות הספרים המובחרות. בספר מתאר לבן את תחנות חייו מהילדות הקשה והענייה במעברות של בית שערים ומגדל העמק ועד לאימפריית המסחר והנדל"ן שהקים בעשר אצבעות ברמת ישי ואיתו מסר אחד לבני נוער בעיירות הפיתוח - גם אתם יכולים להיות כמוני.
נובר בזיכרונות
הצורך בכתיבת ביוגרפיה שתספר את כל המסע שעבר במהלך חייו עלה במוחו לפני כחמש שנים כאשר נולדה נכדתו הראשונה. "חשבתי לעצמי מתי אוכל לספר לה מאיפה הכל התחיל ועל כל מה שעברתי בדרך, הרי עד שהיא תשתחרר מהצבא אני אהיה בן 90", הוא מסביר.
ממחשבה עבר מיד למעשה ובעצתה של חברתו פנה לטלי גורן־ספיר מקיבוץ גזית, מומחית בתיעוד סיפורי חיים אישיים, ובמשך כשנה, מדי יום שישי, העלה בפניה את זיכרונותיו וקורות חייו. "היא ישבה איתי בסלון ביתי בכל יום שישי משעה 9 ועד 12 וחצי, קניתי לה רשמקול והתחלתי לספר לה את סיפור חיי", נזכר לבן, "חילקתי את חיי לשבעה עשורים וסיפרתי לה את כל מה שאני זוכר. בשנה הזו בכיתי וצעקתי, התרגזתי וצחקתי. הרגשתי שאני עושה לעצמי טיפול יוצא מן הכלל כשאני חודר לכל מיני מקומות בחיי".
אחרי שנה הושלמה טיוטת הספר איתה הוא פנה לסופרת אסנת סבן שערכה אותו. "זה היה רגע מאוד מרגש שאני פשוט בכיתי, אמרתי לעצמי 'יש לי ספר ביד'. אותו ספר עבר הרבה שינויים והרבה תיקונים מאז, לקחתי אותו לעורכת ספרים שביקשה ממני לפרט על אירועים קשים שחוויתי. היה לי מאוד קשה לכתוב על אותם אירועים קשים שעברתי בחיים, אבל בסופו של דבר ישבתי עם הרבה מאוד כאב וכתבתי עליהם".
אחרי שכתבת אותם הרגשת שהשתחרר בך איזה משהו?
"השתחרר משהו חזק מאוד וגם הרגשתי שהספר שלי מקבל עומק ונפח. מה שהכי מרגש אותי בכל התהליך של הכתיבה היה העובדה שאני, ילד בוגר כיתה ט' שבחיים לא קראתי ספרים, מצאתי את עצמי בסוף התהליך יושב מול שני מסכי מחשב ועורך את הספר שלי. זה ריגש אותי מאוד".
ילדות קשה
לבן חושף בספרו ילדות בצלו של אב קשה יום, כועס וכוחני שנהג לשתות לשוכרה בשבתות והיה צועק ומקלל את ילדיו ואשתו. עם זאת הוא מרגיש כי הוא חב לאביו שמעון ז"ל את הצלחתו ואף הקדיש לו את ספרו.
"היתה לי התלבטות קשה עם החשיפה של הספר. עד היום שמרתי על אנונימיות, אבל הרגשתי שבגילי אני חייב להוציא את הסיפור הזה לאוויר כי אני בטוח שיש עוד הרבה משפחות שהאבא קצת שותה או משחק קלפים או שהוא מובטל והוא ממרר את החיים של המשפחה. לאורך כל הספר ניסיתי להגיד את האמת כלפי אבא שלי שהיה עושה לנו שבתות לא נעימות, אבל במקביל סיפרתי גם כמה הוא היה אבא טוב בימי חול, מלטף ואוהב, איש שעבד קשה והיה דואג להביא שקל לשקל".
עד כמה אתה מרגיש שאתה חב לו את הצלחתך?
"בדרכו שלו הוא זה שגרם לי להצליח כי בגלל שהוא שלח אותי לעבוד זה יצר אצלי רעב מטורף ואיזשהו רצון 'לנקום' ולסגור את הפער הזה. הייתי צריך לרוץ במהירות כפולה כי התביישתי לפגוש את החברים שלי שלמדו איתי בבית הספר כי אני נשארתי מאחור. עד היום אני שואל את עצמי אם אבא שלי היה גאה בי, למרות שאני כבר איש שמעסיק מאות עובדים".
מה המסר המרכזי שאתה רוצה להעביר באמצעות הספר?
"דבר ראשון, הפער בין החיים הקשים שהיו בשנות החמישים אותם חוויתי כילד במעברה לבין החיים היום. אני רוצה להעביר מסר לדור של היום שהעושר והדברים שיש לנו היום בחיים לא מובנים מאליהם. המסר השני שאני רוצה להעביר הוא למדינה ששכחה את אותם ילדים בעיירות הפיתוח. ההורים שלהם הגיעו ארצה עניים וזו שרשרת שלא מפסיקה והעוני הזה מביא לפשע. אני התהלכתי בשלבים מסוימים בחיי על חבל דק אם להיות פושע או להיות איש שומר סדר וחוק. איכשהו הצלחתי להיחלץ מהמעגל הזה, אבל אני רואה איך אחרים ממשיכים אותו".
אז איך אפשר להיחלץ מהמצב הזה?
"להיות רעב, לנתב את הרעב לכיוון נכון. הצלחה אחת קטנה מביאה להצלחה יותר גדולה וכל הצלחה נותנת לך תובנות שאתה לומד מהן המון. היא מזרימה לך ביטחון ומפגישה אותך עם אנשים. אתה רואה אנשים שאתה רוצה לחקות אותם. כל החיים שלי זה חיקוי".
מתי הבנת שאתה לא צריך לדאוג יותר?
"הרגע שבו סיימתי לבנות את הקניון ברמת ישי. עמדתי בקומה העליונה וראיתי רחוב הומה של אנשים וחנויות עובדות. הסתכלתי על כל המבנה האדיר הזה ואמרתי לעצמי 'זה שלי', ורק אז הבנתי שכנראה אני לא עני. כמובן שהזלתי דמעה. מאז התחילה אצלי מחשבה איך אני משכנע את עצמי שאני כבר לא עני, שאני כבר לא רעב. אמרתי לעצמי 'מספיק עם הפחד הזה וחוסר הביטחון הזה'".
מחובר לעמק
היום מרגיש לבן כי הוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. לאחרונה עבר להתגורר בנחלה רחבת ידיים אותה הוא בנה בבית שערים לה הוא קרא 'נחלת בכור', המהווה מעין סגירת מעגל מילדותו. העסק מנוהל ביד רמה בידי משפחתו ובשונה מהשנים הראשונות הוא פחות מעורב בפרטים הקטנים.
"התחלתי מלמטה והייתי איש הפרטים. הייתי עושה הכל מרמת התכנון ועד ההתקנה. ברבות השנים למדתי לעשות איזושהי היררכיה. הצלחתי לנשום אוויר ולא להיות מעורב בכל חלק בעסק כשהילדים שלי נכנסו לעבוד איתי. בני הגדול אסף שלמד ראיית חשבון מנהל את כל המערכת הכספית של העסק שכולל שש חברות בתעשייה, מסחר ונדל"ן, ובני הצעיר אמיר מוביל כל פרויקט ומביא אותו לידי ביצוע.
"אחי אהרון שהוא שותפי בעסקים ושתי כלותיי עובדות איתנו גם. אם פעם הייתי קורע את עצמי כדי לבנות ארון קטן היום אני יושב במשרד, מקבל מיזם, בוחן אותו יחד עם בניי ואחי, ומקבל החלטה. אני בוחר לבוא לעבוד ולעשות מיזמים חדשים כי מבחינתי זו עוד התחלה ועוד ריגוש וזה עושה אותי מאושר".
מה הוביל אותך להשקיע ברמת ישי? רצית להחזיר באיזשהו אופן למקום שגדלת בו?
"אני אוהב את רמת ישי ויש לי רומן עתיק יומין עם המקום. הגעתי בגיל שנה מלוב למעברת בית שערים שהיתה ברמת ישי בדיוק איפה שהעסק שלי נמצא היום. בגיל 15 הלכתי לעבוד בנגרייה ברמת ישי ואחרי שהקמתי נגרייה ומפעל חזרתי שוב כי שם הכרתי את אשתי לשעבר שאיתה בניתי משפחה וגידלתי את ילדיי, ואז גם נוצר חיבור ביני לבין המקום שמאוד אהבתי.
"הגעתי לרמת ישי כשלא היה בה כלום, היו רק סוסים ועגלות וקוצים וכמה בתים מפוזרים, אבל אני דווקא אהבתי את זה ואני אוהב את זה עד היום. אני מרגיש שאני חייב לה. בניתי את הקניון גם בשביל שאני אביא את דיזנגוף לרמת ישי והצלחתי. הקמתי את העסק מעבר לכביש כשעוד לא היתה תנועה בציר חיפה-נצרת, אבל אני החלטתי שדווקא שם אני רוצה לבנות עסק מסחרי. זה לקח המון זמן, סבלנות והתמדה ובסוף הוא הצליח".
לבן מרגיש מחובר לאזור העמק בכל נימי נפשו והוא חי כל חייו בצפון. "לא רציתי להתרחק. הרבה אנשי עסקים אמרו לי 'למה אתה לא הולך לתל אביב', אבל אני אוהב את העמק ואת רמת ישי ואת האנשים של העמק".
עם הוצאת הספר הוא מרגיש סיכום תקופה. "אני קורא לזה סיכום ביניים כי אני עוד חי וממשיך לחלום. שאלו אותי פעם באיזה גיל אתה רוצה לצאת לפנסיה ואמרתי בגיל 187, אלא אם כן מישהו יוציא אותו לפנסיה קודם לכן. היום יש לי שני פרויקטים מאוד גדולים שהתחלתי איתם, אחד עם רמי לוי בעוף העמק והשני באזור התעשייה רמת ישי. אם יש לי משאלה זה למות באמצע התחלה של משהו, זה יכול להיות פרויקט בנייה או כל דבר, כי זה נותן לי אנרגיות. זה נותן לי להרגיש חיוני, בריא וצעיר. אני לא מרגיש בן 72, מקסימום בן 37, אני מרגיש בריא וחזק עם הרבה כוח ואני רוצה שזה יישאר ככה".
מה החלום הבא שלך?
"כשאגיע לגיל 75 וכבר אהיה אולי יותר עייף מהעבודה, אני רוצה לקחת ערימה של הספרים שלי וללכת לעיירות פיתוח כמו קרית שמונה ובית שאן, להיכנס לכיתה י"א או י"ב ולהרצות לתלמידים, אותם ילדים שגדלו כמוני, על סיפור חיי. אם אוכל להזיז אותם קצת מאיזושהי מחשבה רעה, עשיתי את שלי".