מאז חתונתם ובמשך 28 שנים אילת ושי שלו מהיישוב אחוזת ברק שבעמק יזרעאל חיו בזוגיות מאושרת וגידלו יחד את ארבעת ילדיהם באהבה ובמסירות.
בכל אירוע או מסיבה הם היו יחד וכך גם בפסטיבל 'נובה' ליד קיבוץ רעים באותה שבת שחורה ה-7 באוקטובר, אליה יצאו לבלות ולחגוג את אהבתם, עד אשר מחבלי החמאס באכזריות נתעבת גדעו את חייו של שי ז"ל. בדרך לא דרך, שפשוט לא תיאמן, הצליחה אילת לברוח ולהינצל מהתופת.
"בשעה 6:23 אני ושי היינו באזור הברים של המסיבה. אני זוכרת שהחזקתי כוס קפה ביד ויצאתי אליו לכיוון הבר", משחזרת אילת את רגעי הדרמה הראשונים בבוקר השבת הארורה, "ב-6:27 התחילו הטילים, עצרו את המוזיקה והמשטרה הורתה להתפזר. אנשים נכנסו לחרדה וראיתי מספר צעירות בוכות. באותם רגעים לא הייתי מודאגת וניסיתי להרגיע אותן. אני ושי חזרנו לרכב כדי לנסוע הביתה ואז שי קיבל טלפון מחבר שאמר לו שהם פצועים מירי בתחנת דלק בכפר עזה ושישלח מד"א כי יש מחבלים. זה היה נשמע לנו לא הגיוני, חשבנו שמדובר ב-2-3 מחבלים והאירוע ייגמר. פתאום אנחנו רואים שמתחילים להגיע פצועים שנורו לאזור החפ"ק של המסיבה".
דקות ספורות לאחר מכן, המחבלים כבר הגיעו לשטח של המסיבה והמצב התחיל להסלים. שי ז"ל ואילת כבר היו ברכבם כשהם הבינו שהמחבלים מאגפים אותם מכל כיוון.
"אני ושי עלינו לרכב והתחלנו לנסוע ימינה עד שנתקלנו בפקק ועשינו פרסה. שי כיוון את התנועה ואמר לכל השיירה לא לנסוע ימינה כי יש מחבלים. המשכנו לנסוע ואז צעקו לנו שגם בכיוון השני יש מחבלים. כל הזמן שמענו יריות ולא ידענו אם אלה השוטרים שנלחמים במחבלים. התחלתי לקרוא פרקי תהילים כדי להימנע מאסון, חלצתי את נעלי העקב ונעלתי נעלי ספורט למקרה שאצטרך לרוץ. בדיוק כשנעלתי את הנעליים שמעתי צעקות של אנשים: 'יורים עלינו'. צעקתי לשי שיורים עלינו ואז יצאנו מהרכב והתחלנו לרוץ בשטח הפתוח של המסיבה".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"רצתי ולא חשבתי על כלום. רק רציתי לברוח כדי שלא יירו בי. מאחוריי ראיתי מלא מחבלים יורים ואנשים נופלים. שמעתי את שי מאחורה צועק לי ומלא מחבלים מאחוריו. לא יכולתי אפילו לעצור לחכות לו כי הייתי חייבת להמשיך להיות בתנועה".
הכל קרה בשניות
מרגע המנוסה מירי המחבלים דרכיהם של שי ז"ל ואילת נפרדו. "ראיתי מרחוק רכב, רצתי לכיוונו וצעקתי: 'יש לי ארבעה ילדים, יורים על בעלי מאחורה, תצילו אותי כדי שהם לא יהיו יתומים'", המשיכה אילת לשחזר את רגעי המנוסה, "עליתי לרכב ונסענו לכיוון הכביש. מכל עבר היו מחבלים ולא היה אפשר לרדת עם הרכב לשדות. בסביבות השעה 8:20 הם הורידו אותי בכביש. כולנו יצאנו מהרכב כי המחבלים כבר הגיעו לכיווננו. ירדנו במקום שהיה שיא שטח האש באותו רגע. היו שם בכביש מחבלים בכמויות".
ראית אותם?
"לא, רק שמעתי אותם שהם יורים עלי. לא זכרתי כלום. גם לא פנים של אנשים ולא מי ישב לידי ברכב. הייתי בלחץ נוראי. אחר כך עליתי איכשהו על רכב ששימש רכב הסעות למסיבה. איך שעליתי שוב צעקו לרדת כי יש מחבלים והתחלתי לרוץ על הכביש. שי התקשר אלי ואמר לי לבוא בחזרה לחפ"ק כי אין שם מחבלים. אמרתי לו שאני לא יכולה לחצות את הכביש, פחדתי להירצח. תוך כדי שיחה הוא הגיע למקום שהייתי בו ואני שומעת אותו צועק לי: 'טיטי'. אמרתי לו: 'שי, אני בורחת'. התחלתי לרוץ ותוך כדי הריצה אני רואה בחורות צעירות מתות זרוקות בצד הכביש. אני צועקת להן: 'בבקשה תקומו, יורים עלינו, תצילו את עצמכן'. אני עוד לא מבינה שהם בעצם כבר לא בחיים. אני מרגישה את היריות ויודעת שיש מחבלים בכמויות, אבל לא נקלט לי במוח שבאמת מתים אנשים.
"הכל קרה בשניות. כשרצתי לא חשבתי על כלום", המשיכה אילת לשחזר, "שמעתי רק יריות. ידעתי שאני הולכת למות ולא ידעתי באיזה שנייה זה הולך להגיע ומאיזה כיוון. לא חשבתי שאני אצא משם בחיים. פתאום אני רואה עוד רכב שהיו בו יותר מ-20 אנשים, דחוסים אחד על השני. אני עולה, סוגרת את הדלת ואז המחבלים התחילו לרסס את הרכב בצרורות. פתחתי את הדלת, ברחתי וכשהסתכלתי אחורה לא הבנתי איך יצאתי מהרכב הזה ללא פגע. כולם בפנים נרצחו. הקדוש־ברוך־הוא שמר עלי בהשגחה פרטית".
היה איש גדול וחכם
דרך החתחתים שעברה אילת הייתה רק בתחילתה והיא המשיכה במנוסה רגלית אל השדות. "הלכתי לאן שהגוף שלי הוביל אותי. ראיתי אנשים מתחילים להסתתר בשיחים והסתתרתי עם עוד ארבעה אנשים. התכסינו בשיחים עד כמה שאפשר. היה אסור לנו לעשות רעש כי המחבלים היו בסמוך על הכביש. באיזשהו שלב ראיתי שטנק הגיע. שמחתי שהטנק הגיע וחשבתי שניצלנו, אבל תוך כמה דקות המחבלים השביתו את הטנק וירו עליו אר.פי.ג'י. שמעתי צרורות של יריות וצעקות של מחבלים בערבית. הבנתי מה קורה גם בלי לראות בעיניים. היה שם כאוס ובלגן שאי אפשר המוח האנושי לא יכול לעכל".
השיחים לא היו מסתור טוב ואילת נאלצה לצאת מהם ולהמשיך לנוס. היא הגיעה לפרדס אשכוליות והתחבאה שם. "הזוג שהיה איתי ברכב התחבא באחד העצים ואני התחבאתי משמאלם. שכבתי על הבטן עם הידיים על הראש ופחדתי מאוד. אחר כך הזוג שהסתתר לידי וניצל סיפר לי שנכנסו מחבלים לפרדס וירו לעברי. ראיתי את תרמילי הכדורים, אבל רק אחר כך הבנתי שהיה מעלי מחבל. לא יודעת איך ניצלתי. אני זוכרת שהרחתי אבק שריפה חזק בפנים, אבל כנראה שכבר התעלפתי. היה לי שם נס".
לאחר כחמש שעות בהן הסתתרה בפרדס הגיעו כוחות ההצלה והובילו אותה עם שאר הניצולים לתחנת משטרת אופקים. שם היא עודכנה בדיווח שגוי שבעלה שי נמצא בחיים. "הייתה להם רשימה של הניצולים מהמסיבה שנמצאו בחיים ובתוכה היו השמות שלי ושל שי. אחר כך התברר שהיה להם בלבול וכל הנעדרים נרשמו ככאלה שניצלו. שמחתי שבעלי בחיים. אמרו לי שהוא נמצא עם אחד בשם נמרוד. ניסיתי להשיג את שי, אבל הוא לא ענה".
מתי הייתה השיחה האחרונה שלך אתו?
"אני דיברתי אתו בשעה 8:24 בזמן שעליתי על הרכב שריססו אותו ביריות. הוא היה מאחורי וראה את כל זה. כנראה הוא חשב שאני מתה. ב-8:43 הבת שלי דיברה אתו והוא אמר לה שהקשר עם אמא נותק והתחיל לבכות. ב-9:09 הוא שלח הודעה בקבוצה של המשפחה: 'יורים עלינו מכל כיוון, תשמרו על עצמכם ילדים, הקשר עם אמא נותק'. ואז הוא כבר לא ענה".
חזקה בשביל הילדים
ביום חמישי לאחר מכן הגיעה הבשורה הקשה על הירצחו של שי שלו ז"ל. כל אותו שבוע הכתה באילת אי הוודאות והחשש כשלא ידעה מה עלה בגורלו. "חוסר הידיעה היה קשה מאוד. אני רוחנית וחלמתי עליו כל לילה והבנתי שהוא כבר מת. הוא בא אלי כל לילה בחלום ואמר שהוא רוצה שיקברו אותו. הנשמה שלו רצתה להגיע למנוחה שלה. בחלום הוא ניער מזרן בבית וזה מסמל שבעה. אבל בכל זאת התפללתי שאולי הוא חטוף ואולי הוא פצוע איפשהו. בלב שלי רציתי להאמין שיש תקווה, אבל זה לא קרה. לא חשבתי שהוא יירצח שם. הוא היה איש גדול וחכם, אני לא מבינה מה קרה. הוא היה צריך להתחבא איפשהו, זה לא התאים לו. הייתי בטוחה שהוא יצליח לשרוד את זה".
בקול רועד ושבור סיפרה אילת על אהבת חייה: "שי היה אבא טוב. בן אדם מיוחד שנותן אהבה גם למשפחה וגם לאחרים. היו לו הרבה חברים בעולם של הטראנס והוא היה אוהב ללכת למסיבות לא רק בשביל לרקוד וליהנות, אלא יותר בשביל החברים. הוא יהיה חסר לי מאוד, אנחנו ביחד 28 שנה. 24/7 היינו ביחד. בכל מקום שהלכנו תמיד היינו ביחד, לא נפרדנו אף פעם. יום לפני המקרה שלחתי לו הודעה קולית כמה אני אוהבת אותו, כאילו הייתה לי הרגשה שמשהו לא טוב הולך לקרות וגם הוא שלח לי הודעות יפות. עכשיו בדיעבד אני מבינה שמשהו בתת מודע הבין שמשהו הולך לקרות ופשוט לא ידענו".
איך עוברים עלייך הימים האלה? איך את מתמודדת?
"זה לא פשוט. אני מנסה להיות חזקה בשביל הילדים שלי. כשאני נשברת אני הולכת לחדר להיות עם עצמי ועם התמונות והסרטונים שלנו. אני לא רוצה להכביד על הילדים, הוא בלאו הכי מאוד חסר להם ואני מנסה להיות לידם שמחה ומחייכת. אני לא ישנה טוב בלילה. יש לי סיוטים ממה שעברתי באותה שבת שחורה. השבוע ראיתי סרטון בטיקטוק שרואים בו אנשים בורחים בשדות לכיוון מזרח. ברקע היו יריות וזה עשה לי סיוטים. אני לא יכולה להקשיב לקולות של ירי".
קראו גם:
יש בך כעס על מה שקרה?
"ברור שיש בי כעס. איך נכנסה כמות כזו של מחבלים? איך המחבלים האלה הצליחו לרצוח כל כך הרבה אנשים. לא ידענו שזה יגיע לרמה כזו. אני כועסת שהם הצליחו לחדור את הגדר, על זה שבעלי נרצח ונשארתי עם ארבעה ילדים לבד, על זה שראיתי את הבנות שכובות לצד הכביש מתות. אני כועסת שהמדינה גרמה לי לראות את הדברים האלה".
יש בך רגשות אשם שאולי היית יכולה להציל את שי?
"כל הזמן עולות לי בראש רגשות אשם למה לא הצלחתי להציל גם אותו, אבל כל הזמן הילדים מנחמים אותי ואומרים לי: 'אמא, את היית צריכה לחזור אלינו'. אני חושבת שהקדוש־ברוך־הוא ריחם עלי בכך שלא ראיתי אותו נרצח. אני לא הייתי שורדת את זה. כל פעם שהוא התקרב אליי בבריחה לא הצלחתי לחכות לו. תמיד הקיפו אותי מחבלים".
יש לך נקודת אור בתוך האבל הזה. משהו שמעודד אותך?
"מה שמעודד אותי שהקדוש־ברוך־הוא נתן לי לחזור לילדים שלי ולא השאיר אותם יתומים. חשבתי על זה כשהייתי שם בפרדס, שיש לי משפחה שאני יכולה לסמוך עליה. החיים יקרים וכל שנייה הם יכולים להשתנות. צריך לחיות אותם כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. זה מה שאני ובעלי כל הזמן אמרנו - אנחנו נהנים כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. וזה בדיוק מה שקרה לנו, בשנייה השתנו לנו החיים".