באחד מימי הלחימה הקשים בגבול הצפון קיבלו לוחמי האש בתחנה האזורית גליל-גולן בקריית שמונה קריאה על חבר כיתת כוננות בקיבוץ מנרה שנלכד בביתו שעולה באש.
"עלינו שני צוותים למנרה לחלץ אותו והצבא עצר אותנו בדרך במחסום", משחזר רס"ל עופר לביא, "בסוף הצלחנו להגיע אליו אבל הוא כבר חיכה במקלט של כיתת הכוננות. משם המשכנו ללכת לכיוון הבית לראות אם צריך לעשות פעולות כיבוי, איך שהתקרבנו, פתאום ראינו את הרבש"ץ נשכב על הרצפה. אני ומפקד הצוות, שני גולנצ'יקים, עשינו גם פזצט"א על הרצפה, ואחרי כמה שניות חטפנו נ"ט לא רחוק מאיתנו".
האירוע הזה הוא רק אחד מעשרות אירועים איתם מתמודדים לוחמי האש בגבול הצפון מאז ה-7 באוקטובר, תוך שהם מסכנים את חייהם בעבודה תחת אש. הם למעשה האנשים שבקצה שנחושים להישאר בחזית ולשמור על הבית. עכשיו הם מספקים הצצה למציאות הבלתי אפשרית שאיתה הם מתמודדים.
יוצאים לכל קריאה
רס"ל עופר לביא, מפונה מהיישוב צבעון לקדימה-צורן, נשוי ואב לארבעה עבד עד תחילת המלחמה בתחנה בצפת סמוך לביתו. מיד כשפרצה המלחמה הוא עבר לתחנה האזורית בקריית שמונה שנמצאת במוקד האש. הימים הראשונים למלחמה התאפיינו בחוסר ודאות מוחלט, גם עבור לביא שפונה הרחק מביתו.
"אנחנו כמפונים לא הייתה לנו קרקע יציבה מתחת הרגליים ולא היה לנו מושג מה קורה", סיפר, "אשתי הייתה בחודש התשיעי להריונה והתפנינו קודם לחיפה, לאבא שלי, כדי להיות קרוב יותר לבית החולים. עבדנו משמרות 24/24 במקום 24/48 והייתי יותר בעבודה ובדרכים מאשר בבית. לא ידענו איך להיערך למצב הזה. חודש אוקטובר היה גם סוף הקיץ וגם אז, כמו היום, הכל עלה באש בכל יירוט. אז עוד עבדתי בצפת ובעצם כל טיל שהגיע לכיוון צפת והסביבה ישר הפעיל את כיפת ברזל והמיירטים האחרים ואנחנו רצנו משריפת יער לאחרת, רק שאז זה היה פחות בכותרות כי כל העיניים היו על עזה. פתאום התחלנו לרוץ ביער עם שכפ"ץ וקסדה שנוספו על כל ציוד המגן שלנו, שזו תוספת שלא הקלה עלינו. בהתחלה נסענו עם הכבאיות תחת חיפוי של הצבא וחיפוי של אש טנקים ומקלעים ואנחנו עובדים ומכבים כדי שלא ייפגעו כוחותינו מהנפילות. עבדנו ממש בקווים של יראון, מנרה, מרגליות, אביבים ומשגב עם, כל היישובים שמטווחים ללא הפסקה".
לאחר תקופה לא ארוכה כבר התרגלו לוחמי האש לשגרת החירום והפיקוד הוציא נהלים מסודרים לכל התחנות.
"מאז שפרצה המלחמה יש עלייה בכמות האירועים, אבל זה יותר השינוי בתוכן, תמיד אנחנו מצילים חיים אבל עכשיו זה הופך להיות במצב מלחמה, לעבוד תחת ירי טילים", אמר רס"ל איציק סויסה, מפקד צוות כיבוי בתחנת קרית שמונה. סויסה, בן 43, נשוי ואב לארבעה, תושב אליפלט, עובד כבר 13 שנה בכיבוי אש ומאז שפרצה המלחמה הוצב בתחנת קריית שמונה. "כשאתה כל כך לויאלי לתפקיד ועושה אותו מכל הלב, אז אין פחד", הוא אומר, "אני יוצא כי אני יודע שזו המשימה שלי. נערכנו הרבה לפני, גם בתור תחנה וגם כמחוז לאירוע הזה של המלחמה. כלוחמים של גליל-גולן אנחנו יודעים מה זה שריפות קוצים ושריפות חורש ויער. נערכנו כי ידענו שכל יירוט וכל רסיס יכול להדליק שריפה ענקית. אנחנו יודעים באיזו סכנה אנחנו נמצאים, אבל אנחנו סומכים על הצבא והמפקדים שנותנים לנו את המעטפת הביטחונית. הם לא לוקחים סיכונים, אנחנו מגיעים לנפ"ק, מחכים לאישור ומחכים לליווי, כולם יודעים שאנחנו יוצאים לאירוע".
בין מיירטים לאזעקות
מאי פרץ, בת 24, תושבת חצור הגלילית, היא לוחמת אש בסך הכל שנתיים וחצי בתפקיד, לא הרבה זמן עבר מאז שהיא הוכשרה ועד שפרצה המלחמה. מה שמביא לה את הכוח להתמודד עם הלחץ הנפשי הוא התמיכה שהיא מקבלת מחבריה בתחנה.
"אני נמצאת בתחנה שזכיתי להיות בה. התחנה ממש מקצועית, יש פה אנשים עם לב רחב שהמקצוע הזה זורם להם בדם", אמרה פרץ, "במשך כל השנה וחצי לפני שפרצה המלחמה תרגלנו הרבה סיטואציות כאלה ואחרות כדי שבמקרה ויהיה אירוע כזה או אחר, נדע לפעול בהתאם וזה ממש השתלם. כן נוכח לחץ, אבל יש הרבה ביטחון, הכבאים פה לימדו אותי מלהיות לוחמת אש כבן אדם ועד להיות לוחמת אש מקצועית. אני מווסתת את הלחץ למקום שהוא נכון".
לוחמי האש שיוצאים לזירות של נפילות טילים בסמוך לגבול, נמצאים לא אחת במצב מסכן חיים. "לפני לא מעט זמן היו לנו שריפות במטולה", נזכר לביא, "הגענו למושבה ופתאום אומרים לי 'עד הכיכר אתה יכול להתקדם, מהכיכר אתה כבר בטווח המרגמות והנ"ט'. הגענו עד לקו הכיכר ולא עבר רגע וחטפנו מרגמה. זה נחמד שיש אזעקות אבל פה קודם יש נפילה ואחריה יש אזעקה. עכשיו אני כמעט שבעה חודשים בקריית שמונה ואני כבר רגיל ללכת עם הקולות של הטנקים, המיירטים והאזעקות ברקע. אני כבר יודע לזהות מה זה רעש של יציאה ורעש של נפילה".
גם סויסה חווה אירועים מאתגרים לא מעטים. "יצאנו לבסיס שנפגע באזור קריית שמונה ובדרך הייתה עוד אזעקה, הייתי עם לוחם אש מתגבר מכרמיאל. אמרתי לו אנחנו צריכים עכשיו למצוא מחסה, היינו במקום פתוח ולא היה מקום להתחבא אז שכבנו ליד הכבאית והתפללנו שהטיל לא ייפול עלינו".
הרכב הפך למחסן
מעבר לעבודת כיבוי השריפות והחילוץ, נדרשים לוחמי האש גם לאלתר בשטח. "יום אחד יצאנו לקריאה בקריית שמונה על פגיעה בבית בשכונת יובלים", נזכר לביא, "הטיל פגע בבלוני גז וברכבים בחניה. במקרה היה שם אבא עם שתי הבנות שלו שבא לקחת דברים מהבית, האוטו היה כבר עם המזוודות ושתי הבנות שלו מבוהלות בתוך הבית והוא רואה את האוטו השני שלו נשרף, במזל זה לא היה האוטו עם המזוודות. הייתה שם שכנה שלא רצתה להתפנות ואמרה שיהיה בסדר ובאותו רגע התקשרה לילדים שלה ואמרה להם: 'בואו קחו אותי'. האוטו שלה כבר נשרף ואתה גם צריך לדאוג להם ולהיות הכי אנושי שיש".
עבור לביא שמפונה מביתו ונמצא רחוק ממשפחתו, האתגר הוא כפול. "זה לא פשוט בכלל, אני מפונה מה-7 באוקטובר והילד שלנו נולד ב-17 באוקטובר. מיד אחרי שהוא נולד נסענו לאמא של אשתי בקדימה-צורן ואני עבדתי במשמרות של 24/24 עם תינוק קטן וילדה מיוחדת בבית ושני ילדים גדולים שצריכים להתמודד עם הסיטואציה של הפינוי והמלחמה. אני צריך להגן עליהם שלא יהיו חשופים למה שקורה ברשת ובטלוויזיה. בנוסף לזה אין לך בית, הכל נשאר מאחור".
איך אתה מצליח לשמור על האיזון בין העבודה לבית?
"יש ימים קשים יותר וימים קשים פחות. הנסיעה שעתיים לכל כיוון גוזלת עוד זמן בית. המרחק הזה שאני יוצא בחמש בבוקר ולא יכול לעזור לאשתי לפני שהילדים יוצאים למסגרות. אנחנו צוחקים שהאוטו שלי הוא המחסן, אני נוסע הביתה ומביא לילדים בגדים לקיץ ובגדים לחורף, אני כל פעם עושה הובלות מהצפון למרכז. גם צריך לדאוג לבית שבצפון למרות כל המצב".
חזקים מנטלית
הם עובדים תחת מלחמה ובאינטנסיביות כבר למעלה מתשעה חודשים. עד כמה הם מותשים ומרגישים עייפות? לביא: "אנחנו שחוקים לחלוטין, גמורים נפשית וגמורים פיזית, אבל אנחנו חזקים מנטלית. מה שנותן לי את הכוח להתמודד הוא התקווה. אשתי יודעת שהעבודה שלי חשובה. אנחנו צריכים להיות בחזית, להגן אפילו על החיילים שלנו, שהם מגנים עלינו בגבול ואנחנו מגנים עליהם איפה שהם יושבים. אנחנו מגנים על האזרחים שבחרו להישאר ואנחנו פועלים להציל כל מה שאפשר, אם זה נפש כמובן בעדיפות ראשונה וגם במקומות שאין שם אף בן אדם אבל הבית חטף, אז להציל כמה שיותר רכוש. אנחנו חלק מההגנה על המדינה".
סויסה: "במשמרת עצמה אנחנו לא מרגישים את העייפות בגלל האדרנלין. יש לי מטרה אחת להציל חיים ואין פה פריבילגיה לעצור רגע. זה לא משנה אם יש או אין טילים. החבר'ה במשמרת הם כמו משפחה".
פרץ: "יש עייפות אבל ב-48 שעות אנחנו נחים וצוברים כוחות, לפעמים קוראים לנו לתגבורים כאלה ואחרים אבל התחנה מתחשבת בזמן המנוחה שלנו. רואים אותנו כלוחמים אבל קודם כל כבני אדם. להיות לוחם אש זאת משפחה שאתה חייב לסמוך עליה. יש לחץ אבל האנשים שאיתי בתחנה הם סופר מקצועיים, אנחנו דואגים לחיים של אחרים יותר ממה שאנחנו דואגים לעצמנו וברגע שכל אחד מונע מהדבר הזה, הכל קורה נכון. זה מוטמע אצל כל אחד מאיתנו".
איך זה בשבילכם לראות את כל הצפון בוער?
לביא: "זה עצוב. לא נעים לראות את המקום שלי נטוש. גדלתי במרכז והחלום שלי היה לבנות בית בצפון באוויר הרים, בנוף הירוק והפסטורלי. הגשמתי את החלום ועכשיו לקחו לי אותו. הכל שרוף. אני רגיל לנסוע בכביש של ברעם, לראות את הכרמים של יראון והמטעים של ברעם ואין את זה, הכל שרוף".
סויסה: "זה צובט את הלב, בתור אחד שהכי מחובר לטבע ולצפון, אני 43 שנה פה, אני תמיד אומר שאני חי בגן עדן ואני משוויץ בזה".
פרץ: "מאוד קשוח. בימי שישי ושבת כשאני מגיעה למשמרת זה הכי קשה לראות את הכבישים ריקים. כי האזור שלנו הוא אזור של תיירות, יש הרבה נחלים ומעיינות. ופתאום לראות הכל ריק זה קצת צובט בלב".
פרופורציות על הכול
המלחמה הזו לימדה אותם על עצמם לא מעט דברים. בעיקר שאין להם פחד. "כשאני רואה פעם אחר פעם את הניסים שקורים, יש בי אמונה ותקווה, אני מאמין בטוב", אמר לביא, "אני מאמין שאנחנו נעבור את זה כמו שעברנו תקופות קשות. אני בטוח שגם מהמצב הזה נצא חזקים ומנצחים".
סויסה: "למדתי שאני יכול לשרוד בלי הרבה שעות שינה ולבצע משימות מעל הממוצע גם אם לא ישנתי 25 שעות. בשריפות בבירייה ובצפת לפני חודש וחצי, עבדתי בקרית שמונה עד 10 בלילה ואז הקפיצו אותנו תגבורת לצפת ורק בשש וחצי סיימנו וחזרנו לתחנה. יצא שהייתי 25 שעות ברצף על הרגליים. אבל אני לא מתלונן כי זאת השליחות והמהות שלי. כל פעם אומרים לי, 'איציק מספיק, תעבור לתחנה אחרת, תנשום קצת, תנוח טיפה' ואני אומר להם 'חבר'ה אם זאת לא פקודה, אני נשאר'. עד היום אני בקרית שמונה ואני מקווה להישאר שם עד סוף המלחמה. מבחינתי סוף המלחמה זה רק שהחטופים חוזרים".
פרץ: "למדתי שיש בי הרבה קור רוח. אבל בעיקר קיבלתי פרופורציות על הכול. אנחנו נחשפים לאירועים כל כך קשים מבחינת השטחים שנשרפים והפן הכלכלי שנפגע וכשאני חוזרת לתחנה אחרי אירוע כזה אני אומרת תודה על מה שיש לי. אני מעריכה יותר את החיים ואת מה שיש לי שלא הכל מובן מאליו".