ביום שבת, 12 במאי 1984, יצאה מינקה לוז בת ה־72 להליכה היומית שלה בשדות קיבוץ ניר דוד שם התגוררה ולא חזרה הביתה. מאז ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלה, כאילו בלעה אותה האדמה.
37 שנים אחרי יצאנו למסע בעקבות תעלומת היעלמותה של מי שהיתה ממייסדי קיבוץ ניר דוד, חלוצה שעסקה בריסוס הביצות ונלחמה ביתושי הקדחת ששרצו בהמוניהם בביצות בעמק בית שאן. אישה חזקה, עצמאית ודעתנית שלקחה עמה את סודה לעד.
נלחמה בקדחת
מינקה (מרים) לבית הורוביץ נולדה בשנת 1912 בעיר טרנופול בחבל גליציה שבפולין, להוריה שלמה הורוביץ ואסתר לבית פרמינגר, הילדה החמישית במשפחת הורוביץ. היא למדה בסמינר למורות והיתה חניכה בתנועת 'השומר הצעיר'. אחותה הגדולה נספתה בשואה יחד עם כל משפחתה, אבל שאר המשפחה עלתה לארץ עוד לפני המלחמה.
לוז עלתה לישראל בשנת 1932 יחד עם קבוצה של חלוצים מגרעין 'השומר הצעיר'. בשלב מסוים הם עברו לקיבוץ בית אלפא והתארגנו להקמתו של קיבוץ ניר דוד שנקרא אז 'תל עמל'. בנר שני של חנוכה 1936 עלו על הקרקע כקיבוץ הראשון בארץ בשיטת 'חומה ומגדל'. באותם ימים סבל הקיבוץ כמו כל עמק בית שאן מיתושי האנופלס שנשאו עמם את מחלת הקדחת. גם מינקה כמו רבים אחרים בקיבוץ חלתה בקדחת ומצבה היה קשה ונע בין חיים למוות. "היא סיפרה לנו שחום גופה כבר עלה מעל ל־41 מעלות ושהיא היתה במצב מאוד קשה", מספר בנה הבכור עמי לוז, היום תושב קרית טבעון, "היא סיפרה שגלגלו אותה בתוך קרח כדי להוריד לה את החום, אלו האמצעים שהיו אז".
כשהחלימה מהקדחת החליטה לרתום את כל מרצה לטובת המלחמה בקדחת הביצות. "היא הבינה שהקדחת היא מחלה מאוד קשה שלא מבחינה בין דם לדם ופוגעת בכל האוכלוסייה שהתגוררה בעמק, יהודים וערבים", הוא ממשיך, "בתור חלוצה היא החליטה לקחת על עצמה את המלחמה נגד הקדחת, לבער את הביצות ולחקור את היתושים. אז לא היו אמצעים ולא היתה רפואה נורמלית. זה היה סיכון של חיים ומוות.
"מה שהיא עשתה אף אחד לא העז לעשות. היא היתה לבדה, אישה קטנה וצנומה שהלכה בשדות בביצות בין אוהלי הבדואים שלא אהדו בלשון המעטה את היהודים והלכה עם כדורי כינים, שזו התרופה שנתנו אז נגד הקדחת, עם מרסס קטן וכלי דגימה שבאמצעותם היא לקחה מים מהביצות כדי לחקור את היתושים שם. היא בעצמה ריססה חלק מהביצות האלה".
עוד בשנת 1934, לפני שהקיבוץ עלה על הקרקע, כבר התחילה מינקה לחקור את היתושים ולעסוק בטיפול מונע של החברים בקיבוץ. "היא דאגה לכל עניין הסניטציה בקיבוץ, שלא יהיו שלוליות מים ואם יש אז לרסס אותן ולדאוג שלכל החברים תהיה כילה מעל המיטה כדי שהיתושים לא ייכנסו ויעקצו אותם".
בשנת 1943 נשלחה מינקה לאוניברסיטה העברית ללמוד ביולוגיה ואנטומולוגיה, אך אחרי שנה הפסיקה את לימודיה וחזרה לקיבוץ.
"הקיבוץ קרא לה לחזור כי היא היתה נחוצה למשק. אם היא היתה ממשיכה ללמוד, היא היתה הופכת לד"ר או לפרופסור. היא היתה אישה מאוד משכילה, חקרנית ולמדנית. אמא שלי היא דמות מיתולוגית בקיבוץ. היא עשתה דבר שאף אחד לא העז לעשות; היא חקרה את היתושים והסתובבה בין הבדואים ולמדה ערבית. הם הבינו שהיא מצילה לא רק את היהודים, אלא גם אותם ואת הילדים שלהם. הרבה אנשים בקיבוץ ניצלו בזכות הטיפול שלה וההתמסרות לעניין הזה. היתה לה מעבדה בקיבוץ לחקר זחלי היתושים".
במהלך עבודתה בהדברת הקדחת היא גילתה זן חדש של יתושים שנקרא על שם הקיבוץ, 'אנופולס תל עמליס'.
הפכה לחקלאית
עוד בתחילת עבודתה נגד יתושי הקדחת קיבלה מינקה מינוי רשמי ממשרד הבריאות כמדבירת יתושים וקדחת. במסגרת עבודתה במשרד הבריאות היא הכירה את בעלה אורי לוז שהיה נהגה הפרטי, הם התחתנו בשנת 1949 ונולדו להם שני ילדים.
"בהתחלה היא הלכה ברגל, אחר כך היא קיבלה חמור והיתה רוכבת על חמור לבד. בשלב מסוים היא קיבלה רכב ממשרד הבריאות והנהג שלה היה אבא שלי. הוא היה פולני ודיבר פולנית ולקח אותה לכל מקום וכך הם הכירו והתאהבו. בהתחלה היא לא רצתה להתחתן ולהקים משפחה. המצב היה קשה מאוד, לא היה מה לאכול ואיפה לגור. אבל לאבא שלי היתה סבלנות, הוא אמר לה 'תראי, יום אחד הביצות יתייבשו והמצב ישתפר ולא יהיה לך איפה לעבוד אז בואי נתחתן ונקים משפחה' וכך הוא הצליח לשכנע אותה. הם התחתנו ב־1949 בבית שאן ומיד אחרי החתונה הם עברו לגור בקיבוץ".
בשנת 1949 לאחר ייבוש הביצות עברה מינקה לעבוד כחקלאית במטעי המשק. "היא היתה חלק מהצוות שעבד במטעים", מספר בנה, "לקיבוץ היו מטעי זיתים, תמרים וגפן. היא בעיקר התמחתה במלחמה נגד המזיקים. היא יצאה בבוקר לעבודה וחזרה אחרי הצהריים ועבדה קשה מאוד. זה היה פחות נפוץ שנשים עובדות במשק החקלאי; רוב הנשים עבדו במכבסה, בחדר האוכל ובניקיון והיא רצתה להרגיש את האדמה. היא תמיד אהבה להסתובב בחוץ ולטייל. היא היתה אישה מאוד חזקה ועצמאית. מה שהיא החליטה לעשות, היא הלכה עם זה עד הסוף".
היא גם חינכה אתכם ככה?
"היא היתה מודל לחיקוי. אני ואחותי רואים את עצמנו בני מזל שנולדנו לאמא כזו".
חיפושים קדחתניים
ביום שבת, ה-12 במאי 1984, יצאה כאמור מינקה לטייל בשדות הקיבוץ ולא חזרה. "ביום שהיא נעלמה אחותי אביטל היתה בביקור בקיבוץ, אני הייתי אז בטבעון", משחזר הבן, "זה היה יום חמסין בחודש מאי. אמי תמיד היתה יוצאת לטייל בעצמה לבד לכל מיני מקומות בגלבוע, בשדות ובבריכות הדגים באזור. היא היתה מטיילת וחוזרת, אבל באותו יום היא יצאה ולא חזרה. לקראת הצהריים כשאחותי התעוררה היא חשבה שהיא הלכה לבקר חברים, עד שהיא הבינה שהיא נעלמה ומיד הודיעה לי והתחלנו לחפש אותה. כל המשק יצא החוצה לחפש אותה. היה יותר מבן אדם אחד שראה אותה באזור הבריכות של הקיבוץ ורוב האנשים הסתובבו באזור הזה לחפש אותה, אבל לא מצאו כלום. גם המשטרה באה לחפש עם כלבי גישוש וגם יחידה מיוחדת לחיפוש נעדרים שהתמקדו באזור שבו היא נראתה לאחרונה באותו יום באזור של בריכות הדגים. עברו וחיפשו והפכו כל אבן ולא מצאו שום דבר".
כמה זמן נמשכו החיפושים?
"החיפושים האינטנסיביים נמשכו שבוע, אבל הם נמשכו גם אחר כך. יש שם בריכות דגים, הדייגים מסתובבים שם ואנשים מטיילים שם. גם אני הסתובבתי שם במשך שנה שלמה, הייתי בא ומחפש ובודק ושואל ולא מצאתי שום דבר".
ניסו לייבש את הבריכות?
"הדייגים אמרו שבמשך השנה יש תחלופה ובהדרגה הם מייבשים כל פעם בריכה אחרת ואם היא נפלה וטבעה הם ימצאו אותה, אבל לא מצאו כלום".
מה אתה משער שקרה לה?
"ההשערה שלי שהיא נעלמה כי היא החליטה שזו הדרך שלה לסיים את חייה. יש הרבה אנשים שרוצים לסיים את חייהם בכל מיני צורות".
היה משהו שהוביל לדעתך להחלטה הזו?
"המצב שלה כבר לא היה ממש טוב. היא היתה בת 72 כשהיא נעלמה. הזיכרון שלה לפעמים לא היה כל כך טוב ולפעמים היא היתה מבולבלת קצת והיא הרגישה שמצבה לא הולך להיות טוב. היא היתה אישה מאוד עצמאית וחזקה ואם היא החליטה לעשות משהו, היא היתה עושה אותו עד הסוף ולא נרתעת. אחד מחבריה בקיבוץ שמכיר אותה היטב פגש אותי בקיבוץ אחרי שהיא נעלמה ואמר לי שאם היא החליטה שהיא רוצה שלא ימצאו אותה, אז אף אחד לא ימצא אותה. היא אישה מאוד לא שגרתית".
"לא להתחפר בזה"
גם האב, אורי, לא נפטר בשיבה טובה. לאחר שנים של סבל בעקבות פוסט-טראומה שחווה בימי השואה, הוא נפטר 21 שנה לפני היעלמותה.
"אבא שלי עלה לארץ אחרי המלחמה כפליט שואה. מה שהוא ראה ועבר במלחמה גרם לו למשקעים נפשיים מאוד קשים. בשלב מסוים היה לו פוסט טראומה מכל מה שקרה. היו לו פחדים וכל מיני התפרצויות וחשבו שהוא משוגע. בגיל מסוים המצב שלו הידרדר והוא בקושי תפקד אז אשפזו אותו. כשאני הייתי בן 13 הוא נפטר בבית החולים בעפולה. הוא היה אבא מאוד עדין ורגיש, אבל הוא לא היה יכול לתפקד בצורה נורמלית. אמא שלי היתה בבית וגידלה אותנו לבדה".
אחרי שנה של חיפושים אחריה החליט בנה להרפות. "אחרי שנה שחיפשתי אותה בכל מקום שיכולתי הגעתי למסקנה שצריך לעזוב את זה", הוא אומר, "אי אפשר לדוש ולהתחפר בזה ולחשוב שאולי חטפו אותה או שהיא ברחה לאיזשהו מקום, הבנתי שזה לא זה כי המשטרה חיפשה אותה ואני גם חיפשתי עד שהגעתי למסקנה שזה מה שהיא רצתה. אם הייתי ממשיך לחפש אותה עד היום, היו צריכים לאשפז גם אותי באיזשהו שלב. גם בקיבוץ אני אומר לאנשים תעזבו את זה, זה היה הרצון שלה ובחירה שלה ואנחנו צריכים לשחרר ולהבין שגם לה יש את הזכות להחליט איך היא רוצה לסיים את החיים שלה".
הבן, אב לשלושה ילדים, סיפר לנכדיה על ההיעלמות רק כשבגרו. "בהתחלה סיפרתי להם את הסיפורים המיוחדים על סבתא שלהם מה שהיא עשתה בקיבוץ ואיך היא פעלה והשפיעה. בשלב מסוים כשהם גדלו סיפרתי להם על היעלמותה. לא מזמן אני ואחותי הכנו חוברת, בעיקר בשביל הילדים, שיהיה להם מסמך שמספר להם מה סבתא שלהם עשתה ואיך היא חיה. כל ילד קיבל חוברת עם כל הסיפור של המשפחה".
לא מפריע לכם שאין לכם קבר לעלות אליו?
"זה לא מציק כי ברגע שאני הבנתי שזו הבחירה של אמא, אין לי שום בעיה עם זה, זה הרצון שלה וזה לא נעשה בכפייה. לפני כמה שנים הקימו בקיבוץ אבן זיכרון, סלע בזלת שמצאתי בצפון והביאו לקיבוץ לבקשתי. על האבן כתוב שהיא נעלמה וכל הפרטים עליה. האבן נמצאת ליד הקבר של אבא שלי בקיבוץ וכל פעם שאני עולה לשם אני מבקר גם את אבי וגם את אמי".
אתה לא חושב לפעמים שאולי קרה לה משהו אחר ממה שחשבת?
"לא, עומק החיפושים גם של היחידה לחיפוש נעדרים וגם בהיבט המודיעיני שהמשטרה בדקה בכל מיני צינורות מודיעיניים אם זו חטיפה או חבלה שללו את האפשרויות האחרות. גם הזמן עשה את שלו ואמרתי שאם היה נמצא משהו אז זה היה מגיע אליי, אפילו חלקים מהגופה או כובע או שעון. היסודיות הזו שלה גם באה לידי ביטוי בזה. היא הכירה את העמק כמו כף ידה. היא הסתובבה בעמק הזה יותר מכל אחד אחר, היא ידעה בדיוק איפה אפשר להיעלם".
יכול להיות שהיא ברחה לירדן?
"לא. אם היא היתה בירדן היו מוצאים אותה ומחזירים אותה. אין בזה שום סבירות. גם אישה בגילה ומצבה ביום החמסין המטורף שהיה לא היתה מגיעה לירדן. היא לא היתה הולכת יותר מ־3 ק"מ ברדיוס של הקיבוץ. סיפור ההיעלמות שלה מטריד אנשים בקיבוץ עד היום. תמיד באים לשאול אותי מה אני חושב שקרה לה. המבוגרות בקיבוץ סיפרו לי שהן פחדו לצאת לטייל כי אולי קרה לה משהו ואולי יקרה גם להן. אני חושב שבינתיים אי אפשר להוכיח אחרת. הייתי רוצה להאמין שהיא הגיעה לאיזשהו מקום וחיה שם, אבל בשלב מסוים הבנתי שזה לא זה".
"לא בחרה להיעלם"
לאחותו של עמי לוז, אביטל בלום, יש גרסה לגמרי אחרת להיעלמותה של אמם. "לדעתי היא לא בחרה להיעלם", אמרה בלום, "אני חושבת שמה שקרה הוא שמישהו דרס אותה בתאונת פגע וברח והרג אותה ולקח את גופתה וזרק אותה היכן שהוא במקום רחוק. בין הקיבוץ לבין בריכות הדגים יש כביש שצריך לחצות אותו. אנחנו חיפשנו ולא מצאנו, יכול להיות גם שהיא בתעלה לצד הדרך".
באותו בוקר שבו היא נעלמה אביטל הייתה לצידה. "היא הייתה בסדר", נזכרה בלום, "באותו בוקר הייתי בבית בקיבוץ וראיתי אותה מלאת שמחה ומלאת מרץ. אני באתי עם חברה לבקר והיא אפילו הציעה לה להצטרף אליה לטיול. זה לא שהיא תכננה להיעלם".
איך את מתמודדת עם תעלומת היעלמותה?
"אני מתגעגעת לאמא שלי ואוהבת אותה. היא הייתה אישה מיוחדת. הסיסמה שלי היא שמתרגלים לכל דבר, ההיעלמות שלה מלווה אותי ומעסיקה אותי עד היום, אבל אני לא נותנת לזה להיות משקולת על החיים שלי. אני ממשיכה הלאה, אין ברירה".