סעדה זבטני בת ה־92 יושבת מדי שבת בחצר ביתה בשכונת עפולה עילית ומחכה לבתה הצעירה דפנה שתבוא לביקור השבועי יחד עם בעלה ושני ילדיה. אלא שדפנה כבר לא תבוא; לפני כחודש היא נפטרה מסרטן השד כשהיא רק בת 50. זהו האובדן השני אותו חווה זבטני. לפני שמונה שנים אותה מחלה ארורה לקחה ממנה את בתה יונה ז"ל שנפטרה בגיל 57, גם היא מסרטן השד.
כשזבטני מספרת על בנותיה האהובות היא מקמצת במילים, אבל עיניה מביעות כאב עצום, כאב של אמא. "מאז שהבנות שלי נפטרו אין לי חשק לכלום, אני מוכנה לעשות הכל כדי שהן יחזרו. הן הבנות שלי ואני אעשה בשבילן הכל", היא אומרת בעצב, "אני כל הזמן חושבת עליהן כשאני יושבת במקום שלי על הספה בסלון. אני לא אשכח את יונה ודפנה לעולם".
"אהבה לתרום"
זבטני, היום מוותיקות העיר עפולה, נולדה בחבל רדעא בתימן בשנת 1929. היא עלתה ארצה בשנת 1948 יחד עם בעלה יוסף ובנה הבכור זכריה שהיה אז תינוק בן שנתיים. בדרכם לארץ נולד בנם השני ציון. הם התיישבו לתקופה קצרה במעברת עין שמר ולאחר מכן עברו למעברה בעפולה. כשנוסדה עפולה עילית עברה עם משפחתה לבית קטן של חדר וחצי בשכונה. בארץ נולדו להם עשרה ילדים נוספים. "החיים אז היו טובים, לא כמו היום", אומרת זבטני בגילוי לב, "פעם היינו מסתפקים במה שיש, אם היה לנו קצת היינו מרגישים שיש לנו הרבה. היום גם אם יש הרבה זה לא מספיק".
סעדה לא חסכה במאמצים לגידול ילדיה ועבדה במשך שנים בעבודות ניקיון ומשק בית בעפולה. "עבדתי קשה מאוד בשביל הילדים שלי. עבדתי בבוקר בניקיון חדרי מדרגות ואחר כך בצהריים הייתי מנקה את סניף בנק הפועלים. עבדתי במשק בית ויש לי שם טוב". בעלה יוסף, שנפטר לפני 25 שנים מאלצהיימר, עבד ב'סולל בונה' במשך שנים וסלל בין היתר את מסלול שדה התעופה ברמת דוד.
לפני שמונה שנים, כאמור, נפטרה בתה יונה לוגסי ז"ל בגיל 57 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן והותירה אחריה חמישה ילדים ותשעה נכדים. יונה עבדה במשך שנים יחד עם בעלה דוד כמדריכה בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים ולאחר מכן במרכז הילדים והנוער 'אמונה'. "אהבתי אותה מאוד. גם בבית הילדים שבו היא עבדה בעפולה אהבו אותה מאוד, היא אהבה לתרום לילדים ולכולם. תמיד אמרו 'אין כמו יונה'".
איך נפרדת מיונה?
"הייתי על ידה כשהיא נפטרה והיא לא יכלה לדבר. אמרתי לה 'מה שלומך יונה שלי' והיא בקושי היתה עונה לי. שאלתי 'איך את מרגישה', והיא ענתה 'בסדר' בקול חלש".
"יונה קיבלה את המחלה והבריאה, אבל אחר כך המחלה חזרה והכריעה אותה", מספר הבן הבכור זכריה שנוכח בריאיון, "היא כל הזמן היתה במצב רוח טוב ולא ויתרה עד הרגע האחרון. גם דפנה הסתירה מאיתנו שהיא חולה. היא הרגישה רע ורק אחרי חצי שנה היא הלכה לבדיקה וגילו לה את המחלה. היא עברה טיפולים והמצב שלה היה טוב. אחרי תקופה של ארבעה חודשי טיפולים שאלתי אותה אם הכל בסדר. בדיעבד היא לא אמרה לנו את האמת שהסרטן התפשט לה בכל הגוף. היא לא רצתה לצער אותנו".
ברגע האחרון
הבת הצעירה דפנה אטדגי ז"ל עבדה אף היא בעקבות אחותה בפנימיית הילדים 'אמונה' בעפולה עד לרגע שבו היא חלתה. לפני כחודש המחלה הכניעה אותה והיא הלכה לעולמה. אחיה ואחיותיה גילו לאמם כי דפנה חולה רק שבועיים לפני הסוף. "הסתרנו את זה ממנה. אמרנו לה שהיא חולה רק ברגע האחרון. שבועיים לפני פטירתה של דפנה כשראינו שהמצב הידרדר לקחנו את אמא לבית חולים ואז סיפרנו לה", אומר הבן זכריה.
"הם סיפרו לי שיש לה את המחלה הזו", נזכרת סעדה, "אין מה לעשות, אם היתה תרופה למחלה הזו, היה טוב. שרק יהיו לי בריאים הילדים שלי שיש לי עכשיו, מה שהלך אי אפשר להחזיר".
איך נפרדת מדפנה?
"הייתי ליד המיטה של דפנה ברגעים האחרונים שלה והיא בקושי ענתה לי. היא היתה מדברת חלש ובקושי שמעתי אותה. אמרו לנו לצאת ואחרי שעה היא נפטרה".
זכריה: "היא ישבה בבית חולים וכשרצינו לקחת אותה הביתה היא לא רצתה ללכת. היא אמרה 'הבת שלי הולכת היום ולא חוזרת'. שעתיים-שלוש אחר כך דפנה נפטרה, היתה לה תחושה רעה".
מה עובר לך בראש כשמאבדים שתי בנות מהמחלה הארורה?
"רע מאוד, לקחתי את זה קשה מאוד. אני עבדתי קשה לגדל אותן ובשבילן. אני כל הזמן חושבת עליהן".
קשורים מאוד
הרגע הכי קשה עבור סעדה הוא בשבת בבוקר בזמן הביקור הקבוע של דפנה וילדיה. עכשיו כשדפנה איננה היא מתקשה לעכל שזה לא יקרה יותר. "בכל שבת בבוקר דפנה היתה מגיעה לפה לסלון וזה המקום שלה על הספה שהיתה יושבת בו. עכשיו כשהיא לא באה קשה לי. בעלה בא ויושב במקום שלה. הם באים אלינו בערב שבת לאכול וכשהם נכנסים אני מתרגשת מאוד, יש להם שני ילדים", מספרת סעדה.
"דפנה היתה מגיעה לפה בכל יום שבת בשעה אחת בצהריים", אומר הבן הצעיר אפי שנוכח גם הוא בריאיון, "מאז שדפנה נפטרה היא עדיין יושבת בחוץ ומחכה לה".
מה המאכל שדפנה אהבה לאכול?
"קובנה וסלט ופלפלים עם רסק עגבניות. גם יונה אהבה את זה. תימנים אוהבים מה שיש, היא אהבה חילבה בתוך המרק".
עד כמה את מתגעגעת אל יונה ודפנה?
"הרבה. בשבת אני מסתכלת על המקום של דפנה ומחכה מתי היא תבוא לשבת בו. זה מאוד כואב כשהבת שלך הולכת. אין לי חשק לכלום. רק הילדים שלי מחזיקים אותי, כשאני רואה אותם כל העולם שווה לי. אני אומרת לילדים שלי שעדיף שאני אלך לפניהם ולא הם לפניי, אבל הכל בידי הקדוש ברוך הוא, אני מאמינה בו".
גם האחים והאחיות מתקשים לאסוף את השברים ולהתמודד עם האובדן. "זה קשה, אנחנו כל הזמן חושבים עליהן", אומר האח הבכור זכריה, "היינו מאוד קשורים אליהן. אנחנו מראים בחוץ את החיוך והצחוק אבל בפנים קשה. אני עדיין לא מעכל שדפנה הלכה ומזיל הרבה דמעות. זה לא פשוט כי אנחנו משפחה מגובשת, אנחנו עושים טיול כל שנה ביחד".
אפי: "בעלה של יונה והילדים באים בכל החגים להתארח פה. למרות שעברו שמונה שנים, תמיד אתה נזכר. עכשיו כשדפנה נפטרה זה בכלל קשה מאוד. היא הייתה אישה חייכנית, בכל פעם שהיינו צריכים משהו היינו מתקשרים אליה. היא לא הספיקה ליהנות מהחיים ולא נסעה לטייל כי היא כל הזמן נתנה לאחרים. הזמן לא מרפא, הכי חשוב זה לזכור. אבא שלנו נפטר לפני 25 שנה ואנחנו עושים בכל שנה אזכרה לזכרו. בסוף החודש תהיה אזכרה ליונה וכל המשפחה תתאחד ותבוא".
מה המסר שלכם לנשים אחרות?
סעדה: "זו מחלה קשה וארורה, המחלה הכי גרועה שיכולה להיות. היא אוכלת אותך לאט-לאט עד שהיא גומרת אותך, כמה שמחפשים לא מוצאים לה תרופה. לכן צריך להיבדק בזמן. אני קוראת לנשים: לכו להיבדק".
אפי: "הגילוי המוקדם זה התרופה והפתרון של המחלה, אין פתרון אחר. צריכה להיות מודעות לגילוי. דפנה לא נבדקה למחלה, רק הילדות של יונה נבדקו אחרי שהיא נפטרה וחלק מהאחים והאחיות, עשינו בדיקות גנטיות. לחלקנו יש את הגן עם הסיכון המוגבר למחלה ואנחנו עושים מעקב שנתי. חשוב ללכת להיבדק כדי שיגלו אותה בזמן".