במוצאי יום העצמאות האחרון אירע פיגוע מזוויע בעיר אלעד כאשר שני מחבלים רצחו בגרזנים שלושה בני אדם - יונתן חבקוק ובועז גול ז"ל, תושבי העיר, ואורן בן יפתח ז"ל נהג רכב הסעות, תושב לוד. הפיגוע המזעזע הזה באמצעות גרזן החזיר כמעט 30 שנה אחורה את משפחת גבאי מעפולה שבתם, סמלת ליאת גבאי ז"ל, נרצחה במרכז העיר סמוך לתחנת המשטרה במכות גרזן בראשה על ידי המחבל והיב עלי עבדאללה אבו אל רוב.
"חשוב שלא ישכחו את המקרה המזעזע הזה", אומרת בכאב האם אתי גבאי, "בחיים שלי לא חשבתי שעוד פעם יקרה פיגוע כזה עם גרזנים, אבל עכשיו כשזה קרה שוב אני חושבת שהמדינה צריכה להתעורר ולא להקל בעונשם של המחבלים".
לא הספיקו להיפרד
הפיגוע הקשה שבו נרצחה ליאת גבאי ז"ל בת ה־19 אירע ב־30 בנובמבר 1994. ליאת ז"ל היתה בדרכה לביתה מבסיס חיל התותחנים ברמת הגולן שבו שירתה. בלב עפולה, מול תחנת המשטרה של העיר ורק כמה מאות מטרים מביתה, אירע הפיגוע המזעזע: מחבל פלשתיני עקב אחריה ואז הלם בראשה מאחור באמצעות גרזן. לאחר הפיגוע הועברה גבאי במצב קריטי לבית החולים רמב"ם. היא מתה מפצעיה שעתיים לאחר הפיגוע, ונקברה בבית הקברות הצבאי בעפולה.
למחרת שחזר 'ידיעות אחרונות' את פרטי הפיגוע עם המסלול שעשה המחבל מביתו מקבטיה בשומרון ועד לעפולה. ליאת ז"ל ירדה באותו יום ארור מהאוטובוס בתחנה המרכזית בעפולה בשעות הצהריים והיתה בדרכה לאזכרה של סבתה שנפטרה שלושים יום קודם לכן. המחבל, פלסטיני ללא אישור כניסה לישראל, הגיע יום קודם לכן עם שקית פלסטיק שחורה שבתוכה החביא גרזן גדול והצליח לעבור את המחסום, ככל הנראה, יחד עם קבוצת פועלים בלי שנבדק. הוא הגיע לעפולה לפני הצהריים, התמקם באזור התחנה המרכזית והמתין לקורבן מזדמן. כשזיהה את ליאת שצעדה לבדה על המדרכה, הוא שלף את הגרזן והתנפל עליה. הוא הלם בה עם הגרזן כמה פעמים בראשה - עד שהתמוטטה.
יום אחרי הפיגוע סיפרה האם אתי בבכי לכתב 'ידיעות אחרונות' על היום האחרון של ליאת: "שלשום בלילה ליאת התקשרה ב-12 בלילה. היא דיברה עם אחותה והיתה כל כך מאושרת ושמחה. התעניינה מה חדש אצלנו ומסרה לי שמחר תפגוש אותי כי היא תגיע במיוחד לאזכרה, אבל לא פגשתי אותה יותר. רצחו אותה קודם ואנחנו הספקנו רק לשלוח לה נשיקת לילה טוב".
ביום הפיגוע חיכתה אתי לבתה שלא שבה. "ישבנו יחד בבית בצהריים וחיכינו לה. היא היתה צריכה לצאת יחד איתנו לאזכרה של סבתה. פתאום אמרו שחיילת נפגעה. משהו מיד צלצל לי בראש אבל התפללתי ואמרתי: 'שזו רק לא תהיה ליאתי שלי'", שחזרה האם יום לאחר הפיגוע, "התחלתי להתקשר לבסיס שלה כמו משוגעת, מרוב דאגה, כל הזמן אמרו לי 'עוד מעט' ואצלי היתה הרגשה נוראית שמשהו קרה דווקא לליאתי. תוך כדי המתנה בבית פתאום ראיתי רכבים צבאיים נעצרים ליד הדלת. זה כבר היה יותר מדי. יצאתי החוצה בצרחות ובבכי, והתחננתי לקצין העיר 'רק אל תגיד לי שזו ליאת, בבקשה', אבל הוא השפיל מבט ואמר שליאתי מאושפזת במצב קשה בבית החולים העמק.
"כולנו נסענו לשם ומשם העבירו אותה לבית החולים רמב"ם. התפללתי שהיא תהיה פצועה, שאני אוכל לטפל בה, שאוכל לעשות הכל בשבילה, אבל ברמב''ם כבר הבנתי עד כמה מצבה קשה. ביקשתי מהרופאים: 'יש לי רק בקשה אחת, אל תספרו לי סיפורים. אני יודעת שהלכה לי הבת'. נורא כואב שלא הספקתי להיפרד ממנה בכלל. איך זה שדווקא היא היתה לבד ואף אחד לא היה יכול לעזור לה. אני לא יודעת איר אני אמשיך, אין לי טעם לחיים. איבדתי את הדבר הכי יקר לי. איך אפשר לתפקד הלאה. במקום להוביל את הבת הבכורה שלי לחתונה, אני לוקחת אותה לבית העלמין. כשנופל עלייך כזה אסון, קשה מאוד להיות אמא. אני לא יודעת איר אחזיק מעמד".
יד קשה
פיגוע הגרזן באלעד בשבוע שעבר במוצאי יום העצמאות ה־74 למדינה החזיר את האם אתי לתחושות הקשות. "כבר עברתי כל כך הרבה והשבוע הזה היה לי מאוד קשה", היא סיפרה השבוע ל'ידיעות העמק', "לא ישנתי כמה ימים וחזרו אליי אותם הזיכרונות של הרצח האכזרי הנתעב. עד שאנחנו קצת מתאוששים וחושבים שזהו ושזה היה הפיגוע האחרון, זה לא נגמר והם ממשיכים".
גבאי נסערת וקוראת למדינה לנקוט ביד קשה כלפי המחבלים ולהטיל עליהם עונש מוות. "אין להם לב, אני אפילו מתביישת להגיש שהם חיות, כי את החיות אנחנו מלטפים. במדינה שלנו אין עונש מוות למחבלים והידיים שלנו כבולות. הם לא נותנים לנו לעשות את העבודה. תפסו את שני המחבלים בחיים, למה שיושיבו אותם בכלא? המחבל שרצח את הבת שלי ישב כמה שנים בכלא והשתחרר בעסקת שליט. שאלו אותי אם אני מסכימה שישחררו אותו בתמורה לגלעד שליט והסכמתי. מדובר בחייל שהוא חי ומי אני שאגיד לא. שחררו אותו ואחרי כמה חודשים עוד פעם הוא היה מעורב ברצח שלושת הנערים ב־2014 ועכשיו הוא שוב בכלא.
"אני לא מבינה למה לא הורגים אותם. הם יעשו את זה עוד פעם. ישחררו אותם ושוב הם יעשו פיגועים. המחבלים שעשו את הפיגוע באלעד הם צעירים, תופסים אותם נותנים להם הרבה כספים והם מקבלים תנאים טובים מהמדינה שלנו. יותר מ־20 שנה לא דיברתי על מה שעברנו, לא יכולתי להרים את הראש שלי מרוב שזה היה כל כך מזעזע".
איך עוברות עלייך כל השנים האלה בלעדי ליאת?
"קשה מאוד. כל פעם אני חושבת על הנסיבות האלה איך שזה קרה לה. ילדה מדהימה, חברותית שאהבה לחיות ואהבה לעזור לכולם. המחבל בא אחריה ותקף אותה, היא אפילו לא שמה לב ולא הסתובבה לראות מי רודף אחריה מרוב התמימות שלה. היא רק רצתה להגיע הביתה.
"אני מתגעגעת אליה תמיד. בלילות ובחגים ובשבתות במיוחד. עכשיו יש לי שני ילדים נשואים ונכדים ואנחנו שואבים קצת כוחות מהם. אני תמיד חושבת על זה שאם היא היתה בחיים היא בטח גם היתה נשואה ועם ילדים והיתה מצליחה".
איך הנצחתם אותה?
"יש לנו את השיר שהמפקד שלה יאיר בן שלום כתב עליה 'תגידי לי את' שאחר כך שי גבסו הלחין וביצע אותו וזו ההנצחה שלנו. לאן שאני הולכת אני שומעת את זה ברדיו. השיר הזה כל הזמן מתנגן וזה מה שגם נותן לנו כוחות. היא כל הזמן איתנו. אבל עדיין כששואלים אותי קשה לי לענות, אני אומרת להם 'אל תדברו על זה'. זה לא שהיא נהרגה במלחמה או בתאונה, המחבל בא אליה עם גרזן מאחורה והשוטרים תפסו אותו כדי שלא יעשו לו כלום והכניסו אותו מהר בפנים שלא יפגעו בו. זה הזוי ומקומם ומרתיח. אבל מה אני יכולה לעשות, אנחנו נשארנו נכים בנפשנו ובגופנו, זה מה שהם השאירו לנו. כבר כמעט 28 שנים חלפו ואנחנו חיים עם הכאב".