במושב נהלל התקבצו השבוע כמה מחברי ילדותו של יהונתן גפן ז"ל, חלקם בני השנתון שנולד שנה לפני קום המדינה, כדי להיזכר ולספר על חברם לכיתה שהפך לאחד מענקי התרבות של ישראל. גפן, בן המושב, הנכד של דבורה ושמואל דיין והאחיין של משה דיין, שגדל במשק 34 שבעיגול הכי מפורסם במדינה, הלך לעולמו במפתיע לפני כשלושה שבועות.
"את השיר 'אתם זוכרים את השירים' הקדיש יהונתן לילדי נהלל", מספר אליעזר יפה בן כיתתו של גפן, "'אתם זוכרים את הטיול/עם המדריך ההוא שאול/ואיך אהרונצ'יק הבריון/היה לוחץ אקורדיון וגם צועק בקול אדיר: 'עכשיו כולם, כולם לשיר'. המנהיג של הכיתה היה שאול אלקנה ז"ל שנפל במלחמת ששת הימים ויהונתן שהיה מילדות נמוך מבני גילו, נאבק לשמור את מעמדו בצמרת החבורה והוא השתמש בכישרונות שלו להיות תמיד במרכז".
שובבות, כדורגל ושירים
הם למדו יחד בבית הספר היסודי בנהלל בשנות ה־50 וכבר אז חברם לספסל הלימודים בלט ולא רק ביכולת הכתיבה שלו. "יהונתן היה ילד מיוחד וקצת שונה מאחרים וגם הרגיש קצת אחר", מספרת עמליה אשכול בת כיתתו, "זה בא לידי ביטוי בכך שהוא היה מאוד שובב ועשה מעשי קונדס. הוא לא רצה להיות כמו כולם. הוא אפילו קרא לנהלל 'הכפר כמו כולם', כי היו נורמות התנהגות שכולם יישרו קו לפיהם: כולם למדו באותו בית ספר יסודי ואחר כך באותו תיכון חקלאי שהוא לא סיים אותו ועבר לפנימייה בכפר גלים, היחידי בינינו שעזב באותה תקופה".
עפר אבידוב היה קרוב לגפן בתקופת הילדות והנעורים. "בתור ילדים היינו חברים קרובים. היינו שלישייה, שאול אלקנה ז"ל, יהונתן ואני", סיפר אבידוב, "בראיונות השונים הוא היה מספר שכשהיה רע לו בבית הוא היה בורח לעפר אבידוב. חגגנו את בר המצווה ביחד. אמא שלו ארגנה את האירוע שהיה באולם הספורט בבית-הספר היסודי, אני זוכר שהיא נתנה לנו לקרוא את שירת דבורה".
מה הדברים שהוא אהב לעשות כילד?
אשכול: "הוא לא אהב את העבודות במשק. הוא לא היה אחד כזה שישב על טרקטור ונהג, זה לא דיבר אליו. אבל הוא היה בכל הטיולים והפעילויות החברתיות שעשינו והיה עושה מעשי שובבות. בגיל מאוד צעיר הוא כתב שיר על עצמו שהוא קרא לו 'לא מקובל בחברה', אני זוכרת שקראתי אותו בכתב ידו, שיר מאוד מרגש ונוגע ללב. כבר אז בכל מיני מופעים של הכיתה הוא היה כותב שירים וקורא אותם בקול רם. המורים אהבו אותו למרות שהוא היה שובב, כי כנראה ראו את פוטנציאל המשורר שהיה קיים אצלו. היה מורה אחד שמאוד אהב אותו ויהונתן גם אהב אותו ולימים הוא כתב עליו שיר".
אבידוב: "היינו משחקים מחניים ובכל מיני משחקי ילדות של פעם. היינו משחקים הרבה כדורגל, אני זוכר שבגלל שהיה לו טלפון בבית אז הלכנו אליו להתקשר לחברים מהיוגב ובית-לחם הגלילית בשביל לקבוע משחק כדורגל. יש אפילו תמונה שאבא שלי צילם שרואים בה את כולנו, בנים בנות בגילאי בית-הספר היסודי עומדים על עגלה בדרך לשחק כדורגל בבית לחם הגלילית".
גידי בקל, בן כיתה נוסף, זוכר במיוחד את השובבות שאפיינה את גפן הילד והנער המתבגר. "יהונתן היה שובב שסחף אחריו שובבות מהחברים", סיפר בקל, "כבר בתור ילד הוא אהב לכתוב: הוא התחיל לכתוב כשהיינו די צעירים, אני זוכר את הפואמה הראשונה שלו: 'לו הייתה לי עיזה' שהוא כתב כילד בבית הספר".
הוא עשה עניין מהייחוס המשפחתי שלו?
אשכול: "הוא לא עשה שום עניין ואף אחד מאיתנו גם לא עשה מזה עניין. זה לא כל כך דיבר אלינו, היה לו סבא חבר כנסת ולמישהו אחר היה סבא חקלאי. לא ראינו הבדל בזה".
מתרפק על העבר
יפה, נכדו של מייסד 'תנובה' שעל שמו הוא נקרא, נזכר שבסיום כיתה ח' גפן כתב את כל החומרים למסיבה. "יהונתן כתב כמעט את כל השירים, המערכונים והפיליטונים", נזכר יפה, "כבר בגיל צעיר הוא בלט בלשון החדה ובחידודי הלשון שלו. היום במבט לאחור הוא זיהה בגיל מאוד צעיר את הפריבילגיה של ילד להגיד כל מה שעולה על דעתו והוא שמר את זה עד יומו האחרון, על המעמד של ילד שמרשה לעצמו להגיד הכל, מהשמלה המלוכלכת של המלכה ועד המלך הוא עירום".
בשנה הראשונה לתיכון התחנך יהונתן גפן בבית הספר החקלאי בנהלל ולאחר מכן עבר לבית הספר כפר גלים. "לדעתי הוא לקח את זה כהזדמנות לצאת מהבית ואז התחיל להיווצר מרחק מסוים. נפגשנו בעיקר בימי שישי בפעולות של הנוער", סיפר יפה.
כמה הוא אהב את נהלל?
אשכול: "לא שוחחנו על זה אף פעם, אבל הוא היה מתראיין במקומות אחרים והיה לו יחס מאוד אמביוולנטי לנהלל. גם הרבה ביקורת מתוך מה שהוא חווה ויחד עם זה הייתה לו גם אהבה למקום הילדות שלו. אני לא חושבת שהוא סבל, הייתה לו ילדות טובה, אבל בגלל שהוא היה ילד מאוד רגיש ופגיע היו לו גם זכרונות לא כל-כך נעימים. גם הצורך הזה להיות כמו כולם ולענות על הציפיות של ההורים וללכת בתלם, לא התאים לו ובאופן טבעי זה גרם לו לאנטי. באמת רובנו אחרי צבא חזרנו לנהלל והוא לא. הצעד הראשון שהוא עשה בבגרותו היה לעזוב את נהלל, הוא עבר לתל-אביב ומצא שם את מקומו".
אבידוב: "לגבי נהלל הוא היה במידה רבה אמביוולנטי. אני זוכר אותו שהוא היה מתרפק על העבר, על הילדות ועל החברות, אבל כלפי חוץ הוא היה מאוד ביקורתי כמו במחזה 'נומה עמק' או בשיר 'הכפר שלי'".
שרה אבידוב, אשתו של עפר אבידוב, אחותו של שאול אלקנה ז"ל ובת כיתתו של גפן ז"ל הוסיפה: "אני זוכרת שאני ויהונתן הופענו יחד כילדים בני 12 בהצגה לכבוד שנת ה-40 לנהלל. שנינו נבחרנו לשחק את ילדי טהרן, ישבנו יחד על ספסל ושוחחנו בינינו. זו זכורה לי כחוויית ילדות מיוחדת יחד עם יהונתן. חוץ מזה היו לנו המון חוויות קטנות של חבורה שנפגשת בשעות אחר הצהריים ומשחקת בחסמבה. אני זוכרת אותו שהיה גר בבית של סבא שלו, סבא שמואל ושם הוא היה יושב וכותב שירים ומעיין בספרים".
פגישות לעיתים רחוקות
מאז שגפן עבר לעיר הגדולה והם נשארו לגור במושב דרכיהם נפרדו, אך למרות המרחק הפיזי והבין-אישי שנוצר הם עקבו אחריו מרחוק ואחרי התפתחותו כשמשורר, סופר, מחזאי ופובליציסט.
"זה בהחלט היה צפוי שהוא ישתמש בכישרונות שלו ושאחרים יכירו בכישרונות שלו", מודה יפה, "אותי זה לא הפתיע. זו הייתה נחת לדעת שבן כיתתי מתקדם ומצליח, מוכר ואהוב. כשיונתן הוציא את המחזה הראשון שלו 'נומה עמק', לא מעטים התייחסו אל המחזה הזה כאל יריקה לבאר שממנה הוא שתה. אני לא הרגשתי ככה, אנחנו בתור ילדים התחרינו מי עובד יותר במשק ויהונתן לא היה שם; זה לא היה בראש מעייניו. אני זוכר שהזמינו כמה מבני הכיתה להצגה של המחזה באולם בעפולה ואחרי ההצגה כל אחד אמר כמה מילים. אני לא זוכר בדיוק מה אמרתי, אבל אני זוכר את ההרגשה שלי: 'מה אתם רוצים מיהונתן, זו הדרך האמנותית שלו להביע את הדברים וצריך לקבל אותם כמו שהוא מתכוון ולא בשיפוטיות'".
איך הרגשתם כשבן כיתתכם הפך לכל כך מפורסם?
ביקל: "כבוד מהסוג הזה לא חסר לנהלל אף פעם. זה היה בסדר גמור. היו לנו הרבה מפורסמים שגדלו בנהלל ולא רק סופרים".
אשכול: "אנחנו, כל בני הכיתה עקבנו אחריו כשהוא נעשה מפורסם, סלבריטי, כתב שירים והזמרים הגדולים של הדור ההוא שרו את השירים שלו. מאוד היינו גאים בו".
שמרתם אתו על קשר אחרי שהוא עזב את נהלל?
אבידוב: "הוא הגיע לבקר אותי לא מעט פעמים. הביקור האחרון הממשי אצלי בבית היה ביום ההולדת ה-40 שלי. לאירועים האחרים הוא לא כל-כך הגיע, הוא כנראה בחר לנתק את הקשר. אני זוכר בחג שבועות אחד שהוא הגיע כשנטאשה בתו הייתה תינוקת. הוא הצטרף בשמחה רבה לאחת העגלות בשיירה המסורתית של התינוקות שנולדו באותה שנה. זה רק מראה על הקשר והרצון שלו להשתלב".
יפה: "אני באופן אישי התראיתי אתו מעט מאוד מאז הצבא. מיד אחרי הצבא הוא הלך לדרכו ומצא את מקומו בעיר הגדולה תל-אביב ומהר מאוד הפך לחלק מהברנז'ה התל-אביבית".
אשכול: "הוא היה מגיע לכפר מדי פעם, בעיקר בחגים ואז היינו נפגשים בשמחה. מאז נפרדו דרכנו רק לעיתים רחוקות היינו נפגשים באירועים כאלה ואחרים".
דובר של דור
גפן כידוע כתב שירים רבים, שחלקם הגדול הפך לפס הקול של המדינה ולנכס צאן ברזל במוזיקה הישראלית. איזה שירים שלו הכי אוהבים חברי ילדותו? התשובות מגוונות.
יפה: "זה כמעט כמו לשאול מישהו 'את מי אתה אוהב יותר, את אמא או את אבא', אני יכול למצוא את החיבור אל הרבה מאוד מהשירים שלו ולהרשות לעצמי לחשוב שאני יודע ומכיר את הנוף שעליו הוא מספר או את הדמות שעליה הוא כותב. אני מחובר לשיר 'אתם זוכרים את השירים' שבו מוזכרים כמה דמויות נהלליות ובראשן שאול בן כיתתנו שנפל במלחמת ששת הימים. באוטו יש לי את הדיסק של 'הכבש הששה עשר' ובכל פעם הנכד הקטן שלי בן ה-5 מבקש שאשמיע לו את השיר 'האיש הירוק' אז אנחנו שומעים יחד".
ביקל: "אני גיליתי אותו די מאוחר. אחרי הצבא לא היו לנו קשרים רבים. באחת הפעמים שהוא הרשה לעצמו לכתוב נגד הממסד, ליברמן היה אז שר הביטחון והוא הכריז שהוא לא ייתן לאף יצירה של יהונתן להיות משודרת בגלי צה"ל, הוא לא הצליח בזה ובסופו של דבר כן שידרו. באותה הזדמנות ריאיינו אנשים ושמעתי מישהי שאומרת איך אפשר בלי היצירה של יהונתן והיא התחילה למנות שירים שהכרתי ואהבתי ולא ידעתי שהם שלו. למרות הקירבה הפיזית שהייתה לי איתו בעבר, רק אז גיליתי אותו. העושר והשפע הזה שהיא מנתה ופתאום נחשפתי אליו. לא נחשפתי לכתוב, נחשפתי לכותב. זו הייתה בשבילי הפתעה ובהחלט הערכתי מאוד".
אשכול: "השיר הראשון שהוא כתב 'לא מקובל בחברה' מאוד מרגש וגם השירים על ההווי שלנו בילדות כמו השיר 'אתם זוכרים' ששר אותו חנן יובל ואת השיר 'מקום לדאגה' בביצוע של ריקי גל. אני אוהבת גם את ספרי השירה שהוא כתב לילדים, הם מקסימים וכל כך מדברים ללב הילדים, אבל גם המבוגרים אוהבים לקרוא אותם. זו הגדולה שלו".
שרה אבידוב: "אני אוהבת הרבה שירים שלו. השיר שעולה בדעתי הוא שיר אהבה שהוא כתב לנהלל 'נהלל שלי'. הוא מעלה בו זיכרונות מהכפר ומהילדות ובבית האחרון הוא כותב שהוא היה בפריז ובארצות הברית, אבל שני עצי הוושינגטוניה הגבוהים בפתח הבית של סבא שלו הם הגבוהים ביותר בעולם".
איך צריך לדעתכם להנציח אותו?
יפה: "אם עשירית מהכתיבה שלו תילמד ותושמע חזור והשמע ברדיו, אין הנצחה יותר גדולה מזו. אני מאמין שיהונתן ירש מהסבא והסבתא שלו את הידיעה שהוא עושה היסטוריה. סבו וסבתו שמואל ודבורה דיין כמו כל ראשוני נהלל, היו אנשים שחיו בתודעה שהם עושים היסטוריה. כמות התמונות והזיכרונות שראשוני נהלל מעידים על כך. אני חושב שיהונתן לקח על עצמו את התודעה הזו, הרבה פעמים הוא ראה את עצמו דובר של דור. הוא כתב למען ההיסטוריה. אם אני מרשה לעצמי לחשוב שהכרתי מספיק את יהונתן, הדבר האחרון שהיה מדבר אליו זה הנצחות פיזיות. המילה הכתובה, המילה המושרת וצחוק של ילדים לשירים שהוא כתב זו ההנצחה הכי ראויה לזכרו".
בקל: "הנצחה זו מילה גדולה. הערוצים השונים בתקשורת נתנו לו הרבה כבוד אחרי מותו. אצלנו מנציחים את הנופלים, הפוך ממה שיהונתן רצה - שלא יעסקו בעיקר בזה וזה בהחלט מסר".