מסלול חייה של אתי אביטל מבית שאן היה רצוף מהמורות וקשיים: היא התייתמה משני הוריה בגיל צעיר ולפני כמה שנים התגלתה בגופה מחלת פרקים שמקשה על התפקוד היומיומי שלה. ואם זה לא מספיק היא גם פיתחה הפרעת אכילה עד שהגיעה למשקל של 120 קילו.
אך במקום לבכות על מר גורלה היא בחרה לעמוד על רגליה ובזכות שמחת החיים המתפרצת שלה הצליחה להתגבר על הקשיים ולמדה לחיות לצד המחלה הכרונית.
בתוך זמן קצר השילה ממשקלה 60 ק"ג והיום היא מגשימה את ייעודה בעסק שפתחה להכנת אוכל ביתי אותנטי, 'הלב על השולחן', שבו היא מכינה לתושבי בית שאן והאזור מאכלים מהמטבח המרוקאי שגורפים מחמאות.
אכילה רגשית
אביטל (30) נולדה וגדלה בבית שאן. שני הוריה נפטרו ממחלת הסרטן; אמה נפטרה כשהיתה בת 14 ואביה נפטר לפני 5 שנים. את שניהם היא סעדה במסירות לאורך כל תקופת מחלתם. "הייתי איתם כל הזמן, סעדתי אותם וטיפלתי בהם", היא משתפת, "ישנתי על הרצפה ועל הספסל בבית החולים בכל תקופת המחלה שלהם, לא זזתי מהם לרגע. הם נפטרו לי בידיים".
לפני שמונה שנים, במהלך תקופת מחלתו של אביה, התפרצה מחלת פרקים אצל אביטל שמקשה עליה לעמוד זמן ממושך והיא נאלצה לעזוב את עבודתה.
"זה היה בעקבות הטראומה שעברתי עם אבא. אני מתמודדת עם תרופות כימיות מאוד קשות", היא משתפת בגילוי לב. "עבדתי במעברי הגבול במשך שנים וכשהתפרצה מחלת הפרקים הבנתי שאני כבר לא מתאימה לעבודה הזו והתחלתי לחפש עבודה בחוץ. לא קיבלו אותי לשום עבודה בגלל שרופא תעסוקתי קבע שאני חייבת לשבת כל הזמן וכל חצי שעה ישיבה אני חייבת לעמוד רבע שעה. לא מצאתי שום עבודה ולא יכולתי להרים קניות. הגעתי למצב של ייאוש נפשי, פיזי ומנטלי".
כתוצאה מהמחלה ומהטיפול התרופתי שקיבלה היא התחילה גם לעלות במשקל. "התחילו לטפל לי עם הורמונים שניפחו אותי ועליתי 30 קילו ומשם רק המשכתי לעלות. אכלתי אכילה רגשית בבתי חולים, הייתי אוכלת המבורגרים ושווארמה ואת כל הג'אנק פוד והתחלתי לעלות במשקל. הגעתי למצב שהייתי ממש סיעודית, לא יכולתי לעמוד על הרגליים בגלל המשקל, הרגליים שלי התנפחו ברמה שנעזרתי בקביים. עברתי תהליך של שיקום שנמשך שלושה חודשים עם כדורים ותרופות עד שהצלחתי לחזור לעמוד על הרגליים".
אחרי שאביה נפטר החליטה אביטל כי היא עושה שינוי בחיים ועברה ניתוח להצרת קיבה. "הקשיים האלה גרמו לי להבין שאני לא יכולה יותר ואני צריכה לעשות שינוי. פתאום התחלתי לשים לב שיש פה בחורה שרוצה לחיות. החלטתי שאני רוצה להגשים את עצמי ולהצליח. ניסיתי אין ספור דיאטות, אימוני כושר, הרעבות והקאות ושום דבר לא עזר עד שעשיתי ניתוח להצרת קיבה".
היום היא שוקלת 60 קילו לאחר שבתקופת השיא של ההשמנה היא שקלה 120 ק"ג. "להרבה מהמנותחים בקיצור קיבה יורדת שמחת החיים אבל אני בורכתי בשמחת חיים ובנפש של ילדה. אני כל הזמן סביב אנשים ומוצאת את הטוב שבחיים. אני מסתכלת על האור שבקצה המנהרה. איבדתי שני הורים ואני עדיין עומדת על שתי רגליים ואני עושה הכל, עצמאית ונלחמת".
איך זה להיות עכשיו אדם רזה?
"בתור שמנה היה לי מאוד קשה להגשים את עצמי אבל היום אני פשוט מרגישה במקום אחר. אני בן אדם חדש ומרגישה שנולדתי מחדש. אני חיה חיים אחרים, הכל השתנה אצלי סביב הניתוח ולא בעקבותיו. עצם זה שאיבדתי את אבא שלי ופשוט זרקו אותי למים, פשוט נהייתי עצמאית והיום אני במקום אחר. אלו ארבע השנים הכי יפות שיש לי. זה עזר לי גם לדימוי העצמי, הביטחון שלי עלה ואני הרבה יותר מחוזרת".
סיפוק עצום
בתחילת תקופת הקורונה, לאחר שיצאה לחל"ת מהעבודה, החליטה אביטל כי היא פותחת עסק עצמאי להכנת אוכל ביתי מרוקאי אותנטי. "המשכורת של החל"ת לא הספיקה והגעתי למצב כלכלי מאוד קשה. בכספי האחרון הלכתי וקניתי קמח, התפחתי בצק והתחלתי למכור לחמניות שניצל ב-20 שקל מהבית".
מה הוביל אותך לרעיון הזה? למה דווקא אוכל?
"כל החיים שלי מגיל קטן לא היתה לי ברירה, לא הייתה אמא בבית והכריחו אותי לבשל ולאט-לאט התאהבתי בזה והבנתי שזה מרפא לי את הכאבים והעצבים. לבשל אוכל זה המוזה שלי והדבר שאני הכי אוהבת בעולם. זה מרגיע אותי. אין לי כאבים, אין דיכאון, אין רוע בעולם ואין כעס כשאני מבשלת. זו אהבה שאני לא יכולה לתאר. צריך לראות אותי מבשלת כדי להבין. התבלינים הם הזהב שלי והחיים שלי".
בעסק, שכשמו כן הוא, היא שמה את לבה על השולחן. "את כל השולחנות שלי אני עושה על מפה שחורה, יש לי או.סי.די של ניקיון, אני קודם כל מתחילה במפה שחורה, מתחילה לפזר את הירקות, זורקת כמה כריכים והעולם מתמלא לו לאט-לאט במטבוחה וכריכים של סבתא עם ניחוחות של הילדות".
מה נותן לך סיפוק?
"אני נהנית הרבה יותר מלבשל את האוכל וכשמישהו מתקשר אליי ומבקש שאני אכין לו את השניצל שלי, אני אפילו לא שואלת מה לשים. אני זוכרת מי אוהב עם חריף ומי בלי וכשאני נותנת לבן אדם את הכריך ביד והוא אומר לי 'איך התגעגעתי לכריך הזה', באותו רגע אני מתמלאת באושר ובסיפוק עצום".
את לא חוששת עכשיו כשאת כל היום סביב אוכל שתחזור לך הפרעת האכילה?
"האכילה שלי מאוד מבוקרת. אני מתחילה את הבוקר ב-3 כוסות קפה נמס. בסביבות השעה 11:00 אני אוכלת כריך שמשביע אותי עד השעה 17:00. אני אוכלת 4-3 פעמים ביום אבל אני כל היום בתנועה ובן אדם שכל היום מכין את האוכל ומריח אותו לא יכול לאכול ממנו הרבה".
מאיפה שאבת את הכוחות בתקופה הקשה?
"מאחי, יש לי אח שהוא מורה הדרך שלי, הוא החיים שלי והוא כמו אבא ואמא שלי. הוא לא מחכה שאני אפול בשביל להרים אותי. הוא תמיד שם בשבילי, הוא יודע לתת לי מילה טובה ויודע לחבק כשצריך. הוא הכל בעולם שלי. כמובן שיש לי גם את ההורים שלי שתמיד בלבי. יש לי פינה עם הנרות והתמונה של אבא שלי שלמה. יש מנה על שמו שהכנתי 'קציצות שלמה המלך', זו מנת הדגל שלי".
מה את מאחלת לעצמך?
"אני רוצה שיהיו לי עוד כמה סניפים קטנים של 'הלב על השולחן' והייתי רוצה שחמישים אחוז מהעובדים שם יהיו עם מוגבלויות. אני עצמי עם מוגבלות והתמודדתי בתקופה לא קלה שאם לא היה לי את אחי, לא היה לי מה לאכול. אם אני יכולה לקלף ירקות ולהכין אוכל בישיבה, גם נכה על כיסא גלגלים יכול לעבוד. כרגע יש אמא חד הורית שעובדת איתי".
איזו תובנה יש לך בעקבות מה שקרה לך?
"צריך לדעת לצמוח מהמקום הכי נמוך ואף פעם אתה לא לבד, תמיד יש לך את עצמך".