קיבוץ גזית במזרח עמק יזרעאל נוסד בשנת 1948 על ידי הקיבוץ הארצי. ארבע שנים לאחר מכן, כדי לדאוג לפרנסתם של המתיישבים החדשים, הוקם בפאתי הקיבוץ מפעל 'נעמן־גזית' למוצרי כלי שולחן מקרמיקה.
הכלים שהמפעל ייצר - ספלים, צלחות ותחתיות לכוסות - הפכו לשם דבר בארץ באותן שנים ונחשבים עד היום לקלאסיקה. היום, 66 שנים לאחר שהמפעל נסגר, ותיקי היישוב רוצים להפוך אותו למוזיאון ולמקום חי ותוסס שבו יציגו את תולדות המקום ויקיימו בו אירועים ותערוכות שונות.
חצי מיליון ספלים
אבן הפינה למפעל נעמן־גזית הונחה ביוני 1951 על ידי שותפות של קיבוץ גזית ובית החרושת נעמן ובסיוע חברת ההשקעות של הקיבוץ הארצי. הצורך בהקמתו של המפעל נבע מכך שהמתיישבים החדשים נשלחו למקום שהיה צחיח ויבש ללא מקור מים, ולא היתה אפשרות לחברים להתפרנס מחקלאות.
"הקיבוץ הארצי ששלח אותנו לכאן ידע דברים שאנחנו בתור חדשים לא ידענו: שזה מקום שקשה מאוד להתקיים ממנו מחקלאות", אומר חיים שורר (95), לשעבר גזבר ומזכיר הקיבוץ, "לא רק שלא היו מים, אלא היו פה מדי פעם שנות בצורת. קראו למקום הזה 'הנגב של הגליל'. התנועה ידעה שקיבוץ לא יכול להתקיים במצב כזה לאורך זמן. אמנם התחלנו לקבל תקציב התיישבותי מהסוכנות אבל היות שלא היו מים, עיקר המימון להקמת המשק החקלאי היה מכוון לבעלי חיים וגם היום יש לנו חקלאות נרחבת: יש לנו לול גדול, רפת גדולה משותפת יחד עם משמר העמק, צאן של יותר מ־1,000 ראש וגם בקר לבשר. יש לנו את כל ענפי החי עד היום על אף שיש לנו תעשייה".
במפעל הועסקו 25 עובדים שייצרו כלי פורצלן המיועדים למלונות ולמסעדות וכלי מטבח למשקי בית פרטיים. מבנה המפעל, שבחזיתו לבנים אדומות ובגגו ארובה גדולה ומרשימה, משתרע על שטח של 1,500 מ"ר. מחלקת החומרים השתרעה על שתי קומות: בקומה העליונה בגובה הכביש היה מחסן חומרי הגלם; בקומה התחתונה נשקלו ונשפכו חומרי הגלם לשתי טחנות.
העיסה המוכנה נשאבה למכונת הסחיטה וממנה עברה למכונת ה'פרס' שהכינה מהעיסה הסחוטה פלטות שנקראו 'עוגות'. ה'עוגות' הוכנסו למכונה נוספת שהפכה אותם ל'נקניקי חומר'.
במחלקות הייצור הכינו צלחות או ספלים שעברו למחלקת התנורים בחזית המפעל. הכלים הוכנסו לתנור גדול העשוי מחרס חסין אש, ולאחר מכן הובלו בארגזים לרחבי הארץ. בשנים שבהן פעל המפעל הוא ייצר מדי שנה חצי מיליון ספלים, חצי מיליון צלחות וחצי מיליון תחתיות לכוסות - למעלה ממחצית התצרוכת השנתית בארץ באותם ימים.
עבודת ידיים
אחד משני האנשים שעבדו במפעל ועודם בחיים, חבר הקיבוץ יוסף פורת בן ה־96, מספר על השנים שבהן עבד במפעל: "הייתי אז בן פחות 30. הגעתי לארץ בגיל 23 מארגנטינה והסתובבתי תקופה עד שגמרו לבנות את המפעל. למדתי קצת כימיה בחו"ל וגייסו אותי לעבוד במפעל. אני עבדתי במחלקת חומרים, התפקיד שלי היה לסחוב שקים ממחסן חומרי הגלם. את החומר העברנו למכונה מיוחדת שלחצה אותם בשיטה של 'פרס' ממנה הוצאנו פלטות של חומר. משם הכנסנו את הפלטות למכונה אחרת שהפכה אותם ל'נקניקים'. מהנקניקים פרסנו פרוסות, כל פרוסה יועדה להיות צלחת או ספל, לפי גודל הנקניק".
7 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: יגאל ירקוני, יוסף פורת וחיים שורר. מאחור: אלי בראל. ההיסטוריה חשובה להם
(צילום: יוסי וקנין)
המפעל ייצר, כאמור, בעיקר צלחות, ספלים ותחתיות לכוסות. פורת: "הצלחות והספלים הם 'ירושה' מהאנגלים. הם היו לא יפים ושבירים. לכן היבוא המתחרה שהגיע בהמשך פגע במפעל".
אהבת לעבוד במפעל?
פורת: "זה היה המקום שקשור למה שלמדתי. התחנכנו על הסיסמה של מנהיג התנועה מאיר יערי: "בראש ובראשונה ידיים'. והכל היה בידיים. התחלנו עם סיקול האדמות והעמסת שקים והכל היה בידיים וזה מאוד התאים לנו. היום אתה לא צריך ידיים, היום עם טלפון אחד אתה עושה הכל".
המפעל עבד משנת 1952 במשך כארבע שנים ואז נסגר והפך להיות לול שפעל עד לפני כ־20 שנה. הסיבות לסגירתו המהירה של המפעל לדברי חברי הקיבוץ היו מגוונות.
"יש שלוש גרסאות למה נסגר המפעל ושלושתן ייתכנו", אומר אלי בראל (81), שהיה עד לאחרונה רכז צוות השימור של הקיבוץ, "הגרסה הראשונה היא שזמן קצר לאחר הקמת המפעל נמצא מקור של באר מים מעומק האדמה. ברגע שהיו מים חברי הקיבוץ יכלו להתפרנס גם מחקלאות ולא מתעשייה. הסיבה השנייה שהובילה לסגירתו של המפעל היתה שמספר הילדים גדל פי שלושה בין התקופה לפני ואחרי והיו צריכים מטפלות ולקחו אותן מהתעשייה והסיבה השלישית היא כי הגיע יבוא זול מהמזרח של כלי קרמיקה שהוביל לירידת המחירים. רצה הגורל ו־30 שנים אחרי שנסגר המפעל, הקמנו מפעל פלסטיק 'פלזית' לאותם מוצרים והוא משגשג עד היום".
שורר: "יש גורם רביעי שאני רוצה להוסיף. בשנת 1953 עזבו את הקיבוץ כ־20 אנשים. זה היה משבר חברתי גדול, מספר החברים פחת מאוד וזה גרם לחוסר יכולת לשמור על העובדים שהבטחנו לחברת נעמן. היינו פה שכירים ושכר העבודה היה פחות מלירה ליום. זה היה שכר המינימום דאז. גם מנהל המפעל עזב".
לשמור על האותנטיות
לאחרונה הוכרז אתר המפעל על ידי המועצה לשימור אתרים כאתר לשימור ובקיבוץ כבר החלו בעבודה ראשונית לחשיפת המקום ששימש הרבה שנים כלול תרנגולות. בצוות השימור נמצא נוסף על בראל גם יגאל ירקוני (71).
"זה מבנה כל כך מיוחד שנבנה בראשית ימי המדינה", מסביר בראל, "אנחנו רוצים לשפץ ולשקם אותו במטרה לשמור עליו ולהראות לדורות הבאים מה היה פה. הוא ישוקם ויהפוך למוזיאון ולמקום לתערוכות ולאירועים ויהיו בו גלריות. אנחנו רוצים לעשות אותו מקום חי, אבל לשמור ככל האפשר על האותנטיות שלו. החלום הוא להמחיש איך עבדו פה. באים לפה כל מיני אנשים עם יחס לשימור ורואים את השילוט שתלינו בחדר התנור ואת הארובה המיוחדת והם אומרים 'דבר כזה אסור להרוס'".
בשבוע שעבר ביקר במקום סגן ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל שי יזרעאלי שהעלה רעיון מקורי למציאת מקור תקציבי לשימור. "הטיב של השימור תלוי אם נצליח להחזיק את הגג, שמתפרק מכל זווית. יזרעאלי שהיה פה והתלהב, אמר לנו שהדרך לשמור על הגג היא מאוד פשוטה: להביא חברה שמתקינה פאנלים סולאריים שתשפץ את הגג וגם תרכיב את הפאנלים. הם ירוויחו חשמל ואנחנו נרוויח את האיטום. הייתי אצל רכז המשק בקיבוץ והוא אמר שזה רעיון טוב והוא כבר בתהליך להביא חברה שמתמחה בהתקנת פאנלים".