מאור רוימי, בן 27, תושב נוף הגליל ופקח עירוני, לובש מדים גם בחזית האזרחית של הלחימה.
מאז פרוץ מבצע 'עם כלביא' הוא מופקד יחד עם צוות ייעודי באגף הביטחון על תחזוקת המקלטים הציבוריים בעיר כולל המקלטים בבתי הספר בעיר שנפתחו לטובת שהיית תושבים שאין בביתם מרחב מוגן.
מה הדבר הראשון שעשית כשהתחילה המלחמה?
"יצאתי מיד לשטח. עברתי מקלט -מקלט כדי לבדוק תקינות ונגישות. היו מקלטים שנאלצתי לפרוץ בעזרת דיסק – תושבים נעלו אותם ואיחסנו שם ציוד. ידעתי שאין זמן – אדם עלול להישאר ללא הגנה בדיוק כשיזדקק לה".
מה התסריט שאתה הכי חושש ממנו?
"החשש שלי שאנשים – במיוחד מבוגרים או אנשים עם מוגבלויות – יישארו חסרי אונים בזמן אזעקה. לשם כך העירייה הקימה צוות חירום ייעודי, שאני חלק ממנו. אנחנו מטפלים אחד-אחד בכל מקלט: דואגים לניקיון, לאוורור, מזרנים, ציוד – וגם פשוט מגיעים לשם. אחרי כל אזעקה, אני מבקר במקלטים ושואל לשלומם של השוהים. לפעמים עצם זה שהם רואים אותי במדים – מרגיע אותם".
איך מצב המקלטים היום?
"מצוין. כל המקלטים מתוחזקים, פתוחים, נקיים ומוכנים לשהייה ממושכת – אם נידרש לכך".
אולי יעניין אתכם:
נכון שאתה מתנדב לעבודה בלילות?
"נכון. אני רווק, צעיר, ויש לי את היכולת להחזיק את המשמרות הקשות יותר. לעובדים עם משפחות זה לא פשוט – אז אני נכנס במקומם וזה אפילו ממלא אותי. הייתי משתגע אם הייתי יושב בבית, מחכה. אני לא מסוג האנשים שיכול לראות מה קורה ולהישאר פסיבי".
תחושה אישית לגבי המצב?
"אני מרגיש גאווה גדולה. יש תחושת אחדות בעיר, ותחושת אחריות. כל אחד תורם את החלק שלו – ואני עושה את שלי. זו לא עבודה– זו זכות".