סוף חודש אפריל, פסגת הר החרמון. מסביב יש עדיין כמויות נכבדות של שלג, עדות לחורף הקשה שהיה כאן. הנוף הנגלה מסביב עוצר נשימה ועושה טוב לעיניים. דרך צרה, משובשת ומפותלת מובילה למוצב 'מצפה שלגים' שנמצא בגובה 2,224 מטרים מעל פני הים. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה שבה נמצאים ישראלים.
מעל לחודש שהמוצב בפלוגת מסייעת 77, המכונה 'יגואר', של חטיבה 7 בחיל השריון מאויש. בין חיילי הפלוגה שלושה בני העמק - מפקד הפלוגה סרן אוֹרַן אלבז מכפר תבור ושני חייליו - הרס"פ עומר אלבז ומ"כ מחלקת מרגמות שמואל רלטה מעפולה.
לרגל יום העצמאות ה-74 למדינה מפקד הפלוגה אורן אלבז מספק לנו הצצה מיוחדת למוצב האסטרטגי החשוב ביותר לביטחון המדינה. יחד עם שני חייליו יצאנו למסע בבטן האדמה, עלינו לתצפית מרהיבה על סוריה והגולן ושמענו על המשימות שלהם כדי שתושבי הצפון בפרט ותושבי המדינה בכלל יוכלו להמשיך את שגרת חייהם בשקט ובביטחון.
סופות שלגים
מוצב 'מצפה שלגים' נבנה לאחר מלחמת יום כיפור כאחד מלקחי המלחמה. הוא חצוב רובו ככולו מתחת לפני האדמה עם רשת מנהרות מסועפת שמחברת בין חלקיו. אנחנו נכנסים פנימה דרך כניסה רחבה, עמוק לתוך בטן ההר. בעומק הסלע החצוב נבנתה מעלית שמובילה אל חלקו העליון של המוצב, שהוא גם הנקודה הגבוהה ביותר בהר. העלייה במעלית היא לגובה של מספר קומות עד לנקודת התצפית. במקרה שהמעלית תקועה החיילים נאלצים לעלות במדרגות החירום המקיפים אותה.
"בכל יום בבוקר ובלילה כיתת הכוננות מבצעת נוהל שרשור", פותח הרס"פ עומר אלבז את הסיור במקום תוך כדי שהוא מוביל אותנו בין מסדרונות חשוכים, "החיילים בודקים שכל הדלתות במנהרות סגורות וזאת כדי לוודא שאף אחד לא חדר פנימה. הם גם עולים במעלית לנקודה הגבוהה במצפה ויורדים חזרה".
מזג האוויר עכשיו בחרמון נעים, אבל עד לפני כמה שבועות היה פה חורף קשה, כשהשנה השתוללו במקום מספר רב של סופות שלגים שלא הקלו בלשון המעטה על ההתנהלות המבצעית והשגרתית. "הגענו למוצב לפני כחודש ביום שבו השתוללה סופת שלגים. השלג נערם והגיע עד לגובה של שני מטרים. הוא כיסה את הכניסה למוצב. כדי לצאת ולהיכנס היינו צריכים לזחול", מספר עומר, "העמדה של הש"ג היתה מכוסה כולה בשלג. בשביל לצאת הביתה או לקבל אספקה היינו מסתמכים על רכבי השלג. התנהלנו ככה במשך שלושה שבועות, זו היתה חוויה לא נעימה. לא יכולנו להביא לכאן את כל מכולות הלוגיסטיקה עם רוב הדברים האישיים שלנו".
עומר, בוגר אורט אלון בעפולה, התגייס במרץ 2020 והשתבץ למסייעת שריון. הוא מה שנקרא חייל עם פז"ם. המסלול שלו בשריון כלל שמונה חודשי הכשרה, קורס מ"כים, מ"כ טירונים, סמל טירונים, סמל של מחלקה 7 ועכשיו הרס"פ של הפלוגה. "זה אחלה תפקיד", הוא אומר בחיוך, "אני פחות מתעסק בפן המבצעי אלא בעיקר בצד הלוגיסטי. מתפעל את כל מה שקשור לאוכל ולצורכי החיילים כדי לתת להם את התנאים הכי טובים. יש לנו שני טבחים של הגדוד שעושים פה שבוע-שבוע. כרגע הגדוד שלנו יושב ב'קלע' ואנחנו נעזרים בו להחלפת מלאי. יש לנו שגרה טובה, אנחנו מקבלים למטבח אספקה משובחת".
מנותקים מהעולם
לסיור עם עומר מצטרף שמואל רלטה, מ"כ במחלקת המרגמות. השניים מובילים אותנו למעלית וממנה לתצפית על המרחב. שמואל הוא בן קהילת בני המנשה. הוא עלה לארץ עם משפחתו מהודו בשנת 2007 כשהיה בן חמש. הוא מחזור אוגוסט 2020, צעיר לעומת עומר. הוא רצה גולני או גבעתי, אבל שובץ למסייעת שריון. "אני מרוצה פה", אומר שמואל בגאווה, "לרוב אני נמצא במוצב סמוך. שם מוצבות 'מרגמות 120' - כוח האש הזמין הכי חזק של הגדוד. אנחנו מתכוננים תמיד לרגע של פקודה".
המסלול של שמואל במסייעת כלל שמונה חודשי הכשרה, קורס מ"כים ולפני שמונה חודשים הצטרף לפלוגה כמ"כ במחלקת המרגמות. "אנחנו פה כדי להגן על החרמון ועל התושבים", הוא אומר לנו תוך כדי ההסבר שלו על הגזרה, "אני תמיד בידיעה שאם לא נהיה פה אז הסורים יאיישו את המקום. אני גם יודע שאם יקרה פה משהו אנחנו נוכל לתת את המענה".
איך השגרה המבצעית שלכם?
עומר: "אין לנו סיורים, אבל אנחנו עושים 'יזומות'. קופצים לנקודות מסוימות בגזרה. רוב התפקיד שלנו הוא הגנה על המוצב והגנה על כל האתר. המ"פ שלנו אחראי על כל הגזרה כולל שני המוצבים הנוספים באזור 'ישראלי' ו'עדו'. כל מה שקורה בגזרה עובר דרכו".
שגרה בלי אקשן.
עומר: "היה לנו איזה קוריוז לפני כמה ימים במוצב 'דובדבן'. התצפיות זיהו תנועה חשודה במקום והקפיצו אותנו. הלכנו לשם בשלג מטורף וכשהגענו מצאנו שם גבר ואישה, זוג, שהגיעו למוצב בתיאום רק מול החמ"ל של גדוד 405. מסתבר שהשניים הכירו במוצב בזמן השירות הצבאי שלהם והגבר החליט להביא לשם את חברתו כדי להציע לה נישואין".
הם נבהלו כשראו אתכם?
"לא. באנו בשקט. אחרי שקיבלנו הסבר, חזרנו למצפה שלגים כדי לא להפריע להם".
איך זה לשרת במוצב שנמצא מתחת לאדמה?
שמואל: "תחושה מיוחדת. במיוחד שברוב המקומות במוצב אין קליטה לטלפון הנייד. ככה אני מרגיש מנותק מהעולם החיצוני. באופן כללי אני חושב שזה מאוד מגבש, יוצא לי להיות עם אנשים ופחות עם הטלפון".
מחכה להיתקלות
עומר ושמואל לוקחים אותנו לנקודה הכי צפונית במדינה, לעמדת תצפית שמכונה 'המרפסת'. מכאן אפשר לצפות על הכפר חאדר בסוריה. ביום עם ראות טובה רואים גם את דמשק. לכאן מגיע מפקד המוצב מ"פ הפלוגה סרן אוֹרַן אלבז בן ה־24, שסיים עכשיו ישיבת זום עם מפקדיו.
"מסביב למוצב אין גדר גבול פיזית וכדי לדעת איפה בדיוק הגבול עובר אנחנו נעזרים באמצעים טכנולוגיים ומפות. זה אתגר", מעניק לנו סרן אלבז סקירה על האזור, "ביום טוב אנחנו רואים את המוצבים הסוריים על החרמון הסורי. אנחנו לוקחים אותם בחשבון במקרה של אירוע. הכפר המשמעותי שאנחנו מתעסקים איתו הוא חאדר. בכל השלוחה שמקיפה את ישראל באזור פרוסים כמה וכמה נתיבי חדירה שאנחנו מתצפתים עליהם. אנחנו המוצב הכי צפוני מהמוצבים של מעלה גולני. יש גם את המוצבים ישראלי, עדו ועוד כמה מוצבים. נכנסנו לקו לפני יותר מחודש. בשבוע הראשון שהיינו כאן היתה סופת שלגים. הסתגרנו במשך שבוע במוצב ולא יצאנו, אחרי שבוע כשהסופה שככה התחלנו לבצע פטרולים. הכרנו את השטח דרך הרגליים".
היתה פעם חדירה למוצב?
"בשנת 1991 היתה חדירה למוצב מכיוון סוריה. המפגע נוטרל מחוץ למוצב. זה אחד התרחישים שאנחנו מתכוננים אליו ומתרגלים אותו יום-יום. אנחנו גם מתרגלים ירי תלול מסלול על המוצב".
השגרה המבצעית של סרן אלבז וחייליו כוללת תדרוכים יומיים, מסדרים, ניקיונות, תרגולים למיניהם, הערכות מצב על בסיס יומי, תצפיות וסיורים.
מה קורה אם המוצב מותקף?
"המוצב חצוב בתוך ההר, מה שמאפשר לנו הגנה מאוד טובה ואנחנו יכולים לספוג הרבה. במוצב יש הרבה עמדות שבהן אנחנו יכולים להציב לוחמים ולהגן עליו מתוכו. זה חלק ממערך הבט"ש בחרמון. אם פלוגה שנמצאת ביוספה או במג'דל שמס הנכס החיוני שלה הוא התושבים, פה הנכס החיוני הוא אתר החרמון. החרמון הוא נקודה מאוד אסטרטגית, ביום טוב אסד רואה את המוצב מהארמון שלו".
איך זה להיות במוצב שהוא מתחת לאדמה?
"זה משתנה בין החורף לקיץ. בחורף מאוד קשה לצאת החוצה, אבל אחרי יום-יומיים פה אתה מבין שאם החיילים לא ייצאו החוצה, יראו את החוץ בעיניים ו'יישרפו' מהשלג, בסוף החידוד של הקצה המבצעי – להבין את המשימה ולמה הם פה - זה נשחק. אתה יכול להיות כל היום בין ארבע קירות בטון ולא לראות אור יום. אני מכריח את החיילים כל יום לצאת החוצה. את תדרוכי המוצב אנחנו עושים בחוץ, למרות שיש לנו חדר תדריכים משוכלל. החיילים יוצאים החוצה ורואים את נתיבי החדירה בעיניים, מדברים על מה יכול לפגוש אותם. פה השחיקה קורית הרבה יותר מהר כי אין לנו סיור ואנחנו רוב הזמן בהגנה על המוצב".
היית רוצה שבמשמרת שלך יהיה איזה אירוע? היתקלות עם כוח אויב?
"כן, חד משמעית. מכל אירוע מפיקים לקחים. אני שש שנים בצבא ועוד לא חוויתי היתקלות. בסוף אני מעדיף שאני והפלוגה שלי ניתקל מאשר שההיתקלות תגיע לאתר החרמון או לאזרחים כאלה ואחרים. בשביל זה אנחנו פה".
סיפוק אדיר
סרן אלבז שופע בכריזמה. הוא חד, שולט, ענייני, רהוט וברור. הוא קצין שמצד אחד מחזיק קצר את חייליו ודורש מהם 100 אחוז מקצועיות, רצינות ומחויבות ומצד שני יודע להיות גם סוג של אבא - לצחוק, ללטף, להתחשב ולהבין את הקשיים והבעיות.
הוא נולד בנצרת עילית, היום נוף הגליל, וכשהיה בן 14 עבר עם משפחתו לכפר תבור. הוא בוגר התיכון האזורי כדורי. בנובמבר 2016 התגייס למסייעת שריון. הוא עשה שמונה חודשי הכשרה, יצא לקורס מ"כים, שובץ בגדוד 75 והיה מ"כ וסמל. בעידודו של רס"ן רדיום בונדרצ'וק, היום הסמג"ד שלו, הוא יצא לקורס קצינים. לאחר שסיים את בה"ד 1 שובץ כמ"מ בפלוגה בגדוד 75 שתפסה את מוצב אסטרה. הוא קיבל מצטיין נשיא לשנת 2020, מה שמעיד על איכויותיו כמנהיג של חיילים ולפני חצי שנה מונה למ"פ מסייעת גדוד 77.
מהתצפית על הגזרה אנחנו חוזרים למוצב, יורדים במעלית המיוחדת והולכים בתוך מסדרונות צרים, שמהתקרה שלהם מטפטפים מי השלג המפשיר. אנחנו מגיעים לחדרו של סרן אלבז. שמואל מכין קפה ועומר דואג למים. לא רק המסייעת של השריון פה, יש עוד כל מיני כוחות שהשתיקה יפה מלציין את שמם ותפקידם.
"אני חושב שמה שאני עושה פה זה חשוב. אם לא, הייתי הולך הביתה", מסביר סרן אלבז למה הוא כבר שש שנים בצה"ל, "ככל שאני עולה בדרגות ככה הוויתורים בחיים האישיים הרבה יותר גדולים. חברים שלי אוטוטו מסיימים תואר ראשון וחלקם עושים כסף, אבל הפן הכלכלי הוא לא פקטור. למשל אין לי זוגיות. אין לי את הזמן לזה וקשה לי לשלב את החיים האישיים שלי מתוך הבנה שיש לי קבוצת לוחמים שאני כמו אבא ואמא שלהם. הם כל הזמן בראש שלי - אם זה כשאני בבית או כשאני יושב בבר עם חברים.
"במוצאי שבת אי אפשר לדבר איתי עד שכל הפלוגה מתאפסת לקראת השבוע החדש", ממשיך סרן אלבז לתאר את המחויבות שלו לתפקיד, "יש לי סיפוק ממה שאני עושה ובכל פעם שאני חוזר הביתה אני מרגיש שעשיתי משהו משמעותי עבור המדינה. כשאנחנו עושים תרגיל טוב או פעילות מבצעית טובה ובסוף אני רואה את הזיעה והחיוכים של הלוחמים, זה סיפוק שאי אפשר לתאר. אני מרוצה מאוד מהשירות שלי ומהתפקיד. אם היית מחזיר אותי אחורה הייתי אומר לך שאני הולך רק לשריון".
חלומות לעתיד
השמש מתחילה לשקוע מכיוון מערב והביקור במוצב 'מצפה שלגים' מתקרב לסופו. בנובמבר יסיים אלבז את תפקידו, אך הוא עדיין לא החליט אם הוא ירצה להמשיך בקריירה צבאית. "בנובמבר מערך המסייעות בחיל השריון נסגר ובמקומו נכנס מערך הפחת"ק (פלוגת חשיפת תקיפה), שם תהיה נקודת ההחלטה שלי אם ארצה להמשיך בתפקידים אחרים בצבא או להשתחרר", הוא מספר ונפרד מאיתנו.
בעוד 11 חודשים צפוי שמואל לסיים את שירותו והוא כבר יודע מה ירצה לעשות בעתיד. "אני רוצה לטוס לחו"ל ואחרי זה ללמוד. אני רקדן ברייקדאנס כבר שש שנים. החלום שלי הוא להקים בעפולה סטודיו לברייקדאנס. חסר משהו כזה בצפון".
עומר הרס"פ שליווה אותנו פנימה כשהגענו מלווה אותנו גם החוצה. גם הוא בעוד כמה חודשים יפשוט את המדים, אבל טרם גיבש תוכניות לעתיד.
אנחנו יוצאים מבטן האדמה בחזרה אל הנוף המרהיב שמצופה במרבדים לבנים של שלג. את מוצב 'ישראלי' המפורסם, שגולני כבשו חזרה מהסורים בסיום מלחמת יום כיפור, רואים במלוא הדרו מרחוק.
הטמפרטורה כבר החלה לצנוח מתחת ל-10 מעלות. זמן טוב לחזור הביתה בידיעה שאנחנו יכולים להמשיך לישון בשקט כי הלוחמים הצעירים של סרן אלבז נחושים לעמוד במשימתם – להגן על המדינה.