לוח השנה מראה שהיום שביעי באוקטובר, אבל בתחושה גם אתמול היה שביעי באוקטובר וגם שלשום וגם בשבוע שעבר ובכל יום אחר בשנה האחרונה, שביעי באוקטובר שלא נגמר.
השאלות לא נותנות מנוחה. הראש עדיין לא מעכל, עדיין אני צובט את עצמי מפעם לפעם, מתקשה להאמין איך קרה לנו האסון הכי איום בתולדות מדינת ישראל בהפתעה גמורה, בבוקר יום חג שמחת תורה.
אני זוכר את שיחת הטלפון הראשונה שקיבלתי בשעה שבע בבוקר מחבר: "רונן, הפעם זה אירוע אחר לגמרי" הוא אמר לי בקול מבוהל. באינסטינקט של ראש עיר, הדבר הראשון שעלה בראשי היה איך אני שומר על נוף הגליל וכך בשעה 9 בבוקר כינסתי את ישיבת החירום הראשונה בעירייה, אני זוכר את הבעת הפנים, כולנו היינו המומים.
בתקשורת דווח באותה שעה על לפחות 100 נרצחים ואני זוכר שהיינו בהלם מוחלט מהמספר הנורא. איש לא שיער בנפשו שעד הערב יגדל לנתון מפחיד: כ-1200 נרצחים, 250 חטופים בעזה. 101 מהם עדיין, גם ברגעים האלה, נמצאים שם עמוק בתוך הגיהינום והלב איתם.
הצרות הגיעו בצרורות. אחרי הטבח והחטופים הגיעו אבדות המלחמה הכל כך צודקת בעזה: 345 לוחמים איבדנו בתמרון, 4,590 פצועים, חלקם עדיין מאושפזים בבתי החולים. ומעזה המשכנו ללבנון וגם שם לצערנו יש אבדות ובדרך עוברים סבבים של מתקפות טילים מאיראן, מתימן, מעירק, עד כדי כך שהפכנו למומחי זיהוי כטב"מים וטילים בליסטיים. יודעים להבדיל בין נפילה של טיל או יירוט, מזהים מרחקים לפי הדי פיצוצים, מחשבים יציאה מהבית לפי זמן הגעה משוער למרחב המוגן.
אני לא יודע איך מסכמים שנה של תופת, אבל משהו בתוכי נשבר בשביעי באוקטובר. אני כבר לא יכול לומר בביטחון מלא שאנחנו מחוסנים מעוד ניסיון לשואה נוספת, אני לא יכול לסמוך על העולם שיעמוד לצד המוסר. אבל אני כן בטוח שאם רק נצליח לשמור על הביחד אנחנו מסוגלים להתמודד עם כל דבר ולנצח.
חווינו טרגדיה נוראה אבל בתוך הכאב מצאנו גם כוח ונחמה באנשים שהושיטו יד, סולידריות ואומץ בלתי רגיל. עזבו את ביתם בשביל להילחם, עזבו את עבודתם בשביל לעבוד בקטיף, נרתמו לגילויי ערבות הדדית שאין כמוהם בכל העולם.
ומתוך כל התמונות שרצות אצלי בראש יש אחת שלא עוזבת אותי. התמונה של הילדה בת השש משדרות ששאלה את כוחות הביטחון שבאו לחלץ אותה "אתם של ישראל?" ילדה קטנה, עוד לא בכיתה א', שראתה את האבא והאמא שלה נרצחים מול עיניה ובגופה הגנה על אחותה בת השלוש. אני כל כך רוצה לחבק אותה חזק ולהגיד לה כן, אנחנו של ישראל - המדינה הכי טובה, אין עוד אחת כמוה בכל בעולם.
דגל הלאום בנוף הגליל הורד הבוקר לחצי התורן. בשעה 09:00 בבוקר עמדנו דקה דומיה יחד עם כל עובדי העירייה יחד עם כל תלמידי העיר והצוותים החינוכיים.
אנחנו נעצור את שגרת היום. נזכור, נתייחד, נרכין ראש לזכר 1687 החללים והנרצחים באסון השביעי באוקטובר.
בימים נוראים אלה, ערב יום הכיפורים, נבקש סליחה ונתפלל להחזרת החטופים, לשלומם של לוחמינו ולהחלמתם של הפצועים: "אֲדֹנָי, סְלָחָה. אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר, לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ: הֲשִׁיבֵנוּ יהוה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה. חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:"