החנות המיתולוגית 'בזאר לילך' בשדרות ארלוזורוב בעפולה נסגרה לאחרונה לאחר 26 שנות פעילות. איתן אברהם ז"ל שהקים את החנות כעסק משפחתי יחד עם אשתו רונית הפך אותה לשם דבר בעפולה ולאחר פטירתו ממחלת הסרטן לפני כשנתיים המשיכה רונית להפעיל את החנות עד שהחליטה לאחרונה כי היא סוגרת את בית העסק ומוכרת אותו. עכשיו היא מספרת על ההתמודדות הקשה מאז מותו, על הגעגועים שאינם מרפים ואיך המשפחה בכל זאת מנציחה את שמו.
מנסה להתרומם
את העסק שהיה מפעל חייו, 'בזאר לילך', פתח איתן אברהם ז"ל בשנת 1996 יחד עם אשתו רונית. החנות התחילה כעסק קטן בשטח של 40 מ"ר בשדרות ארלוזורוב בעפולה ולאחר זמן קצר החליט איתן לשכור את החנויות הסמוכות ולהרחיב את שטח החנות. "לילך זו הבת הבכורה שלנו וקראנו לחנות על שמה", מספרת רונית, "בהתחלה מכרנו בגדים וכלי בית וצעצועים ומשחקים לילדים, וכשאיתן ראה שהחנות הצליחה ועבדה טוב הוא החליט לשכור את החנויות הצמודות אלינו ברחוב והפכנו לשרשרת חנויות ארוכה. אחר כך המשכנו להתפתח והפכנו לחברת יבוא ושיווק טקסטיל מטורקיה".
בזאר לילך היתה חנות אהובה בעפולה בעיקר בגלל אישיותו של איתן ז"ל שהיה מקבל כל לקוח במאור פנים. "הוא נתן לאנשים הרגשה שהם באים לבית שלהם. תמיד הוא היה מחייך. היו מביאים לו עוגות בחגים ומופלטות במימונה. היו המון לקוחות קבועים ואחרי שהוא נפטר היה להם מאוד קשה להיכנס. הם התקשרו אליי ופשוט בכו ואמרו לי 'הלך לנו אח וחבר'. היה חסר להם החיוך שלו והסחבקיות שלו".
לפני כשנתיים נפטר איתן ממחלת הסרטן כשהוא בן 60. לאחר מותו החליטה אשתו רונית להמשיך את מורשתו ולהפעיל את החנות למרות הקושי.
"אחרי שהוא נפטר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי", היא מספרת, "בדיוק התחילה הקורונה, המחלה שלו נפלה עלינו כרעם ביום בהיר והרעידה לנו את כל הבית. אפילו שעזרתי לו בעסק הוא היה מבוקר עד לילה בחנות ומאוד אהב להיות בה, היא היתה הבית השני שלו. אחרי שהוא נפטר המשכתי להפעיל את החנות. שלוש העובדות המדהימות שלנו ריקי, מרוות וג'ולי יחד עם פרי החתן שלי, שהיה יד ימיני בחנות, היו העוגן שלנו והחזיקו את החנות בזמן שהיה לנו קשה. הן הפכו להיות חלק מהמשפחה. היה לי מאוד קשה, הייתי בוכה המון.
"היו ימים שהייתי בורחת מהחנות הביתה כי לא יכולתי לעמוד בזה", הוסיפה רונית, "אנשים היו נכנסים ואומרים לי 'רצינו להגיד לך שהיה לך יהלום' והיו הולכים. יום אחד נכנסה לקוחה ואמרה לי שחסר לה החיוך שלו. גם אם הייתי מנסה להתרומם, אנשים היו אומרים לי 'וואו מה הפסדת' והייתי הולכת הביתה לבכות, זה מוטט אותי. בשבעה סיפרו לנו אנשים שהוא היה נותן בחינם למי שלא היה לו כסף. היתה אישה שסיפרה לי שהיא באה אליו ואמרה לו שחסר לה כסף לקנות תרופות והוא נסע איתה במיוחד לקנות לה. הוא היה תורם המון".
דור ההמשך
לאחרונה החליטה רונית בצער רב לסגור את החנות שהפכה לסמל של שדרות ארלוזורוב בעפולה. "היה לי קשה, לא יכולתי כבר", היא מסבירה את הצעד, "אנחנו ניהלנו את העסק הזה כזוג ופתאום אני לבד. הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר, צצו לי גם בעיות בריאותיות ויש את המשפחה והנכדים שצריכים אותי. הבאתי מתווך ואמרתי לו שאני רוצה לעזוב את המקום, אבל לא להרוס אותו. ואז מישהו קנה ממני את הציוד ונכנס במקומי. הוא החליט לא להמשיך עם השם של המקום ועכשיו הוא נקרא בשם אחר".
איך היו התגובות של האנשים כשהחלטת לסגור?
"כשסגרתי אנשים פשוט בכו, הם אמרו לי 'למה את עושה לנו את זה'. אומרים לי שהשדרה לא שווה בלי איתן, וזו גם אחת הסיבות שעזבתי, שהרגשתי שהחנות זה איתן. ידעתי שכל מה שאנסה כדי להחיות את המקום לא יעזור".
יש משהו בחנות שלא תשכחי לעולם?
"אחרי שאיתן נפטר תליתי תמונות שלו בחנות מאחורי הקופה וכשסגרתי לקחתי אותן הביתה. אני אזכור את זה שהיינו עובדים ביחד ומפרקים סחורה ביחד. את הנסיעות לתל אביב שהיינו נוסעים לקנות סחורות והיינו מדברים כל הדרך. זה היה זמן איכות מבחינתנו, זה היה כמו טיול. היינו קונים סחורות ואחר כך מקנחים במסעדה טובה ובאים הביתה. היינו נהנים מעצם העובדה שהיינו ביחד. הכל היה בכיף".
היום הבת תאיר ממשיכה להנציח את מורשתו של אביה בסטודיו כושר 'תאיר אברהם - טריינינג בוטיק' שפתחה באחד מאגפי החנות.
"איתן חלה כשתאיר היתה בטיול בבוסטון ולא גילינו לה כדי לא להרוס לה את החופשה", מספרת רונית, "כשהיא היתה שם היא אמרה לי שהיא רוצה ללמוד חינוך גופני וכשהיא חזרה היא הגיעה לתוך כל הכאוס שהיינו בו וגילינו לה שאבא חולה. היא הרגישה שמשהו לא תקין, קראנו לה, הושבנו אותה על כיסא והסברנו לה מה המצב והיא התמוטטה. היא באה לבקר אותו והיתה בשוק מהמצב שלו. היא קצת כעסה עלינו שלא גילינו לה.
"בתקופת המחלה איתן עזר לה לפתוח סטודיו כושר ביציאה האחורית בבית שלנו וזה מה שהוא הספיק, תאיר היתה בבת עיניו. לאחר שהוא נפטר הגשמתי לתאיר את החלום שאיתן התחיל ולא הספיק לסיים. החלטנו לפנות חנות אחת מבזאר לילך והקמנו לה שם סטודיו יפה לפי התוכניות שלה. היא מרגישה שהיא מנציחה ככה את זכרו. אנחנו תמיד מדמיינים שהוא פותח את הדלת ומסתכל עלינו, שהוא נכנס לעסק של תאיר ומאושר וגאה בה. אחרי שהוא נפטר תאיר כתבה ספר לזכרו ואנשים כתבו בו דברים נפלאים על האישיות של איתן ז"ל שהפסדנו. הוא נגע בכל אחת ואחד במשפחה בנתינה שלו ובחיוך שלו".