בבית הספר התיכון אורט אלון בנוף הגליל נחנך, במעמד ראש העיר רונן פלוט, קיר הנצחה לזכרם של הנופלים במלחמת חרבות ברזל ובמסיבת הנובה שחלקם מקרב תושבי ובני העיר: סמ"ר דור לזימי ז"ל, סמ"ר גרי גדעון הנגהל ז"ל, סמ"ר איליה סנקין ז"ל, רס"ן נצר שמחי ז"ל, דין (נהוראי) בר ז"ל, עידן עדרי ז"ל וליאב אסייג ז"ל – השלושה האחרונים נרצחו בנובה.
מנהל התיכון אילן שמחי, שבנו רס"ר נצר ז"ל נפל בעזה במלחמת חרבות ברזל, מספר איך נולד הרעיון: "לצערי אני מקורב לסיפור הזה. איבדתי את הבן שלי ב־30 בינואר בעזה. אני מבין את כאב השכול וכמה חשוב למשפחות השכול שינציחו את הילדים שלהם. במסגרת השיתוף שלנו עם תכנית 'דרך כפר' וביוזמת כיתת המנהיגות של בית הספר בהובלת המחנכת אירית מגל החלטנו לעשות גן זיכרון שינציח את הנופלים של כל בתי הספר בעיר".
מה יש בפינת ההנצחה?
"יש קיר שברמה החזותית מראה עץ שבור ועליו יש את שמות הנופלים. יש מקומות ישיבה וגם נטענו עצי פרי כדי לחזק את הקשר שלנו עם האדמה ועם המדינה".
אולי יעניין אתכם:
איך תשמרו את המקום?
"העיקרון שגן הזיכרון לא היה מצגת שותקת אלא מצגת פעילה, מחנכת, מלמדת ושוקקת חיים. תלמידים יגיעו לפינת ההנצחה וילמדו על אותם חללים שהחליטו למסור את נפשם כדי שנמשיך לחיות פה. לכן אין מקום ראוי יותר להקים דבר כזה בתוך מוסד חינוכי. בעתיד יהיה בר־קוד לכול נופל ומי שיסרוק אותו יקבל את כל המידע על הנופל. אנחנו נשלב גם את הנופלים בעבודות במסגרת שיעורי אזרחות והיסטוריה".
איך היה טקס חנוכת הגן?
"היו תחושות קשות. מצאתי את עצמי מקבל הורים ומשפחות של שישה נופלים ונרצחים ובמעמד הזה אני בהזדהות מלאה איתם. אני יודע מה הם מרגישים. עזרתי כוחות כדי לחבק, לחזק ולומר מילות נחמה. מעמד שהוא לא פשוט, אך כמנהל בית ספר זה חלק מהדברים שחשוב לעשות. זה גם לתת תחושה של חוסן ותקווה. העשייה והזיכרון של הילדים שלנו נותנת לנו, המשפחות השכולות, משמעות לחיים".
ומה שלומך בימים אלו?
"נפילתו של נצר גרמה לנו לחשב מסלול מחדש. אני ארבעה ימים בשבוע פעיל בשעות אחר הצהריים בטיפולים כאלה ואחרים. העבודה נותנת לי ולאישתי, שהים גם אשת חינוך, משמעות גדולה - לקום, ללכת לבית הספר, לעבוד, לחנך ולעצב דורות. לאט לאט נחזיר את החלקים של החיים השגרתיים שהיו לנו לפני כן".